פריחת מוחות 29 – אמיר וודקה, אמסטרדם, הולנד

גיל: 32
מצב משפחתי: רווק
גדל והתחנך ב: ישראל, תל אביב

השכלה: דוקטורט
שיוך אקדמאי: אוניברסיטת אמסטרדם

תחומי מחקר:
קולנוע, מיסטיקה יהודית, פילוסופיה עכשווית ועוד.

חוקר/ת שאתה מעריך במיוחד:
ז’יל דלז (1,2) הוא אחד ההוגים שמעסיקים אותי במיוחד בשנים האחרונות. דלז הוא מן הקולות הבולטים של הפילוסופיה הצרפתית בת זמננו (מה שקרוי פוסט-סטרוקטורליזם או פוסט-מודרניזם). מישל פוקו אמר שהמאה ה21 תהיה דלזיאנית. ייתכן שזו הייתה בדיחה, אך אכן דלז מושך כיום אמנים וחוקרים מכל התחומים בשל הרבגוניות של כתיבתו שחודרת כמעט לכל מקום – ספרות, קולנוע, מוזיקה, ביולוגיה, פיסיקה ועוד ועוד. באופן אישי אני אוהב את דלז בגלל שכמו שפינוזה וניטשה הוא מכפיף את הפילוסופיה אל החיים, במקום להפך. דלז מנסה להחדיר תנועה או היעשות למחשבה, במקום שהמחשבה תכפה את עצמה על החיים באמצעות מודלים מקבעים של חשיבה. הפרויקט הדלזיאני מציע פוליטיקה רדיקלית הדורשת לא פחות מטרנספורמציה מוחלטת של האדם. בהקשר זה, אמנית עכשווית שאני מעריך במיוחד (וקשורה עבורי עם אלמנטים דלזיאניים), ידידה שלי אשר חיה ופועלת בישראל: דנה לין. עבודותיה של לין מהוות בו זמנית מעין ארכיטיפים ממעמקי הלא-מודע הקולקטיבי ודגמים לאפשרויות עתידיות, ניסיונות של מטמורפוזה הנוגעות בלב הקיום הנשי (כזרז היעשות של האנושי). התערוכה האחרונה שלה ‘מעשה מרכבה’ הייתה מבחינתי אירוע מכונן בתרבות הישראלית, ואני מצפה בכיליון עיניים לתערוכה הבאה אשר ללא ספק תהיה מרשימה כקודמתה.

על מה אתה כותב את עבודת הדוקטורט?
עבודת הדוקטורט שלי עוסקת במיסטיקה יהודית בפרספקטיבה דלזיאנית. מה שאני מנסה להדגים, באמצעות הפילוסופיה של דלז, הוא שהקבלה היהודית והחסידות חורגות מהדגם הסטטי של האלוהות ומתארות אלוהות בתנועה והיעשות מתמדת, ודורשות בהתאם שהאדם יכנס למצב של התהוות רדיקלית. בעוד חוקרים רבים הצביעו על האלמנט הדינאמי של המיסטיקה היהודית, דלז לדעתי מסוגל לספק את השפה האופטימלית לתיאור פילוסופי של העניין כמי שמנסה לספק שפה של האירוע, מחשבה של תנועה והבדל טהור אשר עשויה לחלץ את חומר הנפץ המחשבתי הטמון במיסטיקה היהודית.

למה אתה גר איפה שאתה גר?
אני גר באמסטרדם משלל סיבות. אחרי שביליתי את מרבית שנותיי בתל אביב, העיר העצבנית ללא הפסקה, אמסטרדם השלווה מהווה בשבילי מקום טיפולי. מאז שאני פה אני הרבה יותר רגוע. אפשר כמובן להוסיף את החופש ההולנדי והאמסטרדמי בפרט. הרבה מעבר לחופש לעשות סמים, זהו חופש של התודעה, המאפשר בין השאר לקבוצות מיעוטים שונות להתקיים בשלום. מרבית התושבים בעיר זרים, ממקומות שונים בעולם, וההרגשה היא שכולם מסתדרים זה עם זה. אם במקומות אחרים אולי הייתי מרגיש זר, כאן הזר הוא השייך.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם?
הישראליות שלי תמיד הייתה מעין מסמן ריק. חוץ מהעובדה שנולדתי וגדלתי בישראל ושאני דובר עברית, אין לי מושג מה זה אומר להיות ישראלי. כמובן שבכל מקרה לתגית הזו יש מחיר, בישראל זה להיות חלק מה”אנחנו” האמורפי והגס ללא רחמים, ואילו פה (באירופה באופן כללי) “ישראלי” נתפס בדרך כלל כמי שכובש ורודה בפלסטינאים. ישנם חלקים בהולנד שעדיין אוחזים באמונה פרוטסטנטית יוקדת, ושם דווקא זכיתי לכבוד מיוחד בשל היותי מזוהה כישראלי. עם ההגדרה “יהודי”, גם היא פרובלמאטית כמובן, יותר נוח לי לעבוד. אני חושב שההבדל המשמעותי ביותר עבורי בין הגדרתי כיהודי בישראל לבין זו שבניכר, היא שבישראל תמיד חשתי אי נחת פוליטי מהגדרה זו, אשר נתפסת כאבחנה מאז’ורית, היות שייך לרוב היהודי, “בעלי המקום”. מחוץ לישראל זוהי הגדרה מינורית, ובאמסטרדם – אחד מני מיעוטים אחרים. כאן אני נאלץ להתמודד עם היהדות שלי כפי שמעולם לא קרה בישראל משום שכאן זה לא ברור מאליו, זה לא חלק ממונוליט זהותי כזה או אחר, אלא משהו קרוב הרבה יותר ליהדות האקספרימנטלית של הקיום הנוודי בגולה. כאן הרבה יותר אפשרי בשבילי “להיות יהודי” ובאותו הזמן להיות עוד אלף ואחד דברים שאולי בחלקם כביכול סותרים את היהדות, ולהרגיש דווקא בשל כך יהודי יותר מאי פעם.

אתה מתגעגע לישראל?
אני מתגעגע בעיקר למשפחתי ולחברי. אני מתגעגע לפעמים לנופים מסוימים, להרגשות או אפקטים מסוימים, לרדיקליות של תל אביב, להרגשה של חיים על הקצה שקצת חסרה לי לפעמים בהולנד המנומנמת.

האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
הייתי רוצה לחזור אם יהיה בעתיד שלום בישראל. לצערי אופק כזה הוא בגדר אוטופיה ולכן מה זה אומר מבחינה פרקטית? כנראה שלא אחזור בעתיד הנראה לעין.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
אני חושב שאפשר לקבל הכרה בישראל גם בלי ללמוד או לעבוד מחוצה לה.

באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית?
החיים והלימודים באמסטרדם תרמו להתפתחותי המקצועית ברבדים רבים. הייתי מציין במיוחד את הריבוי התרבותי הקיים פה כמשהו שמרחיב את החשיבה. הפרנויה מהאחר והסגירות העצמית בישראל לא מאפשרים לתפוס דברים מפרספקטיבות אחרות, משהו שהוא חיוני לתהליך החשיבה מבחינתי.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
“ממזרים חסרי כבוד” – סדרת הקרנות של סרטים העוסקים ביהדות באופנים בלתי שגרתיים. ההקרנה האחרונה שעשינו הייתה של הגולם מ-1920, סרטו האקספרסיוניסטי של פול ואגנר, בשיתוף עם ג’וג’ו וג’ורדאש, צמד מוזיקאים מישראל החיים ופועלים באמסטרדם, שתרמו פסקול אלקטרו-תעשייתי בהופעה חיה.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
להמשיך לחיות ולעבוד באמסטרדם עוד כמה שנים ולסיים את עבודת הדוקטורט.