קהיר \ איך אמנות הצילה את חיי

לקהיר נסעתי בפעם הראשונה עם  יובל ועמרי חברי ללימודים בבצלאל, אבל לבית שבו נולדה אמי רציתי ללכת לבד. מלווה במצלמת וידאו ותמונת הבית עשיתי את דרכי אל עבר אותו מקום ששמעתי עליו כה רבות. סיפורים על ה”קלוב”- מועדון הספורט האקסקלוסיבי ואיך אימי ואחיותיה היו מתחרות על כל מנגו שנשר מהעץ בגינה.

השכונה  אל-מעאדי  היא בועה פריסאית בפאתי קהיר – המדרכות גבוהות והעצים גזומים, בתים מפוארים ובחזיתם מתנוססים דגלי לאומים שונים, עובדי שגרירויות וילדי דיפלומטים בתלבושת אחידה, בתי קפה ובולנג’ריס.

הולך בשדרה, מחפש את הרחוב, מצלם.

שומר שגרירות ניגש אלי – “שו תיתסוור? מה אתה מצלם?”, מבקש לראות פספורט.

כשהוא מגלה שאני ישראלי נדלק ניצוץ בעיניו – מרגל!  הוא מזמין משטרה.

שני בלשים בחליפות מגיעים בניידת ישנה, מושיבים אותי מאחור ונוסעים לבית המעצר.

מעמידים אותי בתור של גברים אזוקים, מחשבות שחורות ופחד אוחז בי. אולי אני העזאם-עזאם הבא?

מתן – מתן?

אולי כי אני זר, הקצין מבקש לראות אותי. הוא גם יודע קצת אנגלית.

הוא מזמין לנו תה מתוק, שואל שאלות ואני מגמגם בערבית – אנגלית … בית אומי, בידי אסוור… אנא מתעלם פונון… מין אורסלים אל קודס… כדי לאשש את סיפורי שאני אכן סטודנט לאמנות הוא פוקד עלי לצייר אותו  – ממתין כשעל פניו ארשת חשיבות.

ביד רועדת אני מוציא את הסק’ץ בוק ועיפרון.

העיפרון נאבק ביד מזיעה.

מחליף לעט כדי להשחיר את השפם.

“אני מאמין לך”, אמר, “אבל כדאי שתלמד משהו מועיל כי צייר אתה לא תהיה”, ונתן לי ללכת.

לבית אמי לא הגעתי.