פוסט טראומה / לוסקי כמראה למציאות הישראלית

הדס רשף מספרת כיצד האמנות והתרבות הצילו את חייה מהחברה האלימה והמתלהמת, ועל כנס “ללמוד אמנות” ביפו 23 שהפך להיות שוּק התוקף את אורחיו. פני האקדמיה לאמנות כפני החברה בישראל.

כדי לכתוב את הפוסט הזה חיכיתי מספר ימים, כי לא נראה לי הגון לכתוב נגד התלהמות ואלימות באופן מתלהם.

קבר ביאליק - סקיצה לציור המבוסס על יצירתו של ניקולס פוסן "Et in Arcadia ego". תזכורת: ללא תרבות החיים הם כמוות.

מה עכשיו? ללמוד אמנות?

ביום שלישי שעבר נערך כנס בחלל החדש של בצלאל יפו 23 בירושלים. לקראת הכנס נשאלו השאלות הבאות: “מי מלמד? מי לומד? מה מלמדים? פעולת החינוך ובכללה החינוך לאמנות דורשת מעת לעת דיון מחדש: מי מרוויח מלימודיו ומה? איך מודדים הצלחה ומי קובע מהי? מהי השפעת כוחות השוק ומעצבי דעת הקהל? האם ניתן לקבוע עיקרי הוראה בעידן של גבולות פרוצים?”.

במוצ”ש התקיימה הפגנת ענק למען שמירה על הדמוקרטיה. היום עלינו להיזהר, שמא היצירה שלנו תהיה “אנטי-ציונית” ונחשב לאויבי העם. אויבי העם היום הם שחקנים, מוזיקאים, וכן, גם אמנים. דוגמאות מהזמן האחרון הן תגובתו של סגן ראש עיריית חולון עזרא סיטון על האירוע “מפגן ויצמן“, התגובות לראיון עם סרג’יו אדלשטיין, ואם עוד לא התחילו לפשפש בביוגרפיות של כל אמן ואמן על שירותו הצבאי, זה רק כיוון שאמנים הם לא כאלה חשובים כדמויות ציבור משמעותיות, או במילים אחרות – הם לא סלבס.

אז כביכול יש לנו עוד חופש, אבל החברה כידוע לנו נעשית יותר ויותר אלימה, ודוחקת את מעמד הביניים מטה מטה. בפוסט הזה אנסה להציג באופן יחסית אישי את הדרך בה האמנות והתרבות הצילו את חיי מאותה חברה מתלהמת, לעומת הדרך בה מייצג הכנס בבצלאל את ההיסחפות להילולה המגמתית במקום למנוע אותה.

לגור בתל אביב

עם תום הלימודים במדרשה עברתי לתל אביב. זה היה בקיץ 2007. זה לא באמת היה בתכנון. כמו כל סטודנטית שרואה את עתידה כאמנית – הייתי בטירוף מוחלט לקראת תערוכת הגמר. גרתי במעונות בית ברל ויצאתי משם פחות ופחות. בחודשים שלקראת התערוכה זה כבר היה להבלחות קצרצרות לקניית מזון. הזמן היה יקר מדי והמלאכה מרובה. מה גם שממש קשה לצאת ולחזור למדרשה/בית ברל כשאין לך רכב. את החיים במעונות גם תיעדתי בפרויקט הגמר שלי, מלבד סוגיות שקשורות בקונבנציות חברתיות, נשיות וגבריות, זה היה פרויקט תיעודי של האמנים הצעירים שגרים במעונות בזמן לימודיהם. אותם צעירים שאין ביכולתם לשכור דירה וברוב המקרים גם לא לקנות ולהחזיק רכב. לכן המעבר לתל אביב לא היה לי ברור מאליו בכלל. היו בי אי אילו מחשבות לחזור לערד, לנסות ולהשתלב כמורה לאמנות בתיכון אורט היחיד שיש שם ואולי לפתוח מגמה ראויה, אבל איימו עליי שאם לא אגור במרכז לאחר הלימודים, איש לא יזכור אותי ויכיר אותי כאמנית, וממש עדיף שלא. אז חשבתי על המוכר והקרוב – אולי להשכיר דירה בכפר סבא. אגב, היום אני יודעת שהמאיימים צדקו.

באחר-צהריים מכונן חבר מהמעונות אמר לי שהוא נוסע לתל אביב וחוזר, ואם אני רוצה להצטרף. כן! לגמרי! התרגשתי. נפגשתי עם חבר תל אביבי וסיפרתי לו כמה דברים יש לי לעשות לקראת התערוכה, ושאין לי מושג ירוק במה אני הולכת לעבוד ואיפה אני הולכת לגור. ואז הוא אמר שהחדר השני שיש לו בדירה פנוי, הוא פשוט מתעצל למצוא שותף שיחליף את זה שעזב לפני חצי שנה. בהתרגשות שאלתי אם יחכה כמה שבועות עד שאסיים עם התערוכה והוא הסכים. עברתי לאבן גבירול והתחלתי את המסע המורכב אל נבכי עולם האמנות האהוב.

תל אביב התגלתה כמצע פורה ליצירה, והמונח העמום של בירת התרבות נתממש לאורך חיים. וודאי איני צריכה להרחיב את הדיון על הקושי בעליית מחירי הדירות. כולנו חיים אותו. הקיץ האחרון היה משמעותי במיוחד, כשאחרי שנה פוריה בתערוכות, הפקות, ואוצרות – הסתגרתי בחדרי, שהוא גם הסטודיו שלי, כדי לצייר. העדפתי לחיות בצניעות ולצאת פחות, אבל להגשים את מה שהכי חשוב לי – לעשות אמנות. בזמן העבודה התחלתי לראות כל מני סדרות וסרטים שהייתי צריכה להשלים בעקבות פערים טבעיים שנוצרים כשאין טלויזיה בבית. עכשיו אפשר לראות כמעט הכל גם ברשת, וכך השנה ראיתי לראשונה כוכב נולד מתחילתו ועד סופו.

דיאנה גולבי - בכי של תקווה

בראיון לרגל זכייתה של דיאנה גולבי בישראל היום, אמרה: “הרגשתי שצריך כסף בבית. לא היינו עניים, היה לי ילקוט חדש כל שנה, אבל ידעתי שאנחנו לא יכולים לנסוע לאילת כמו משפחות אחרות או שאם מתקיים טיול מטעם בית הספר זו בעיה. אמא שלי מצאה תמיד בסוף את הכסף ושלחה אותי, אבל הכי לא באתי מהכיוון של כסף. אף פעם לא הייתי בחו”ל, ולא היו לי אפשרויות לקדם את עצמי. זה משהו ששם לי רגל ואיכזב אותי בחיים”. כשקראתי מילים אלה בהתחלה מאוד התרעמתי – זה לא עוני של רעב, ואיך אפשר להתלונן כשיש אנשים במצב הרבה יותר חמור. לאט לאט התרעומת הפכה להרהורים, ויותר ויותר להזדהות. גם אני בגיל 18.5 לא ביקרתי מעולם בחו”ל, למעשה עד היום הגחתי מגבולות ארץ הקודש רק פעמיים.

מעולם לא נתתי למחשבות כמו שמחסור בכסף עלול לשים רגליים לחלחל בשום אופן, אבל עלויות המחייה בעיר החמירו את תחושת הפערים ביני (כמו גם מספר חברים אמנים/יוצרים נוספים), לבין אלה שיש להם תמיכה כזאת. לחלקם ההורים קנו דירות, להרבה ההורים משלמים שכ”ד או חלק ממנו, לחלקם מתחזקים רכבים, קונים בגדים – בקיצור – תומכים כלכלית. בקיץ הזה גם אני נעזרתי קצת בהורים וזה היה קשה מנשוא, שכן יחד עם סגירת פערי חריגת המינוס בבנק, עול המצפון על הויתורים שההורים שלי עושים למען זה הפך קשה מדי. עם תום החוזה יצאתי שוב לשטח.

התחלתי לבדוק דירות ביד אליהו, בשפירא, בדרום ש”מהצד הרע של העלייה”. העיר עצמה הפכה לי מנוכרת. כאילו אין לי מקום בבוהמה האהובה. הבניינים ברחובות הפכו זרים. חליתי, הבראתי, חליתי שוב. הארכתי את החוזה בעוד חודש כי לא עמדתי בזה. השבוע מצאתי לי פינה חדשה. ביפו. אני מתרגשת מן המעבר, אבל גם יודעת שימי כאן ספורים, ואין בבירת התרבות עוד מקום לשכמותי, או לנינטיות שלא זכו בכוכב נולד.

פאשיזם / אלימות / ישראל 2011

מאז עזבתי את ערד פיתחתי אליה געגוע רומנטי עמוק. לא פעם חשבתי לעזוב הכל ולחזור לשם. כי שם יותר זול, יותר פשוט, אפשר ליצור ללא דאגות. אבל אז הגיעה לתיבתי הזמנה לפגישת מחזור. התחלתי בטבעיות לשוטט בין הפרופילים של אלה שזכרונם התעמעם עם השנים. תמיד אמרתי שהייתי ילדה נורא חכמה כשהבנתי בגיל 13 שעלי ללמוד בתיכון טוב, שאני חייבת מסגרת לימודים פוריה וכו’. אבל הברק שהכה בי עם השיטוטים הזכיר לי שלא רק עזבתי את העיר – אלא ברחתי ממנה כל עוד נפשי בי. הייתי חריגה, אהבתי ללמוד. מעולם לא הייתי רזה, מגיל קטן היו לי משקפיים, תוסיפו לזה הצלחה בלימודים עם היפראקטיביות + אלימות תרבותית ותקבלו טראומות ילדות.

בתחילת החודש נפטר יוסף שילוח. הפידים התמלאו בפיוטים לזכרו, לצד הקישור ל”סצנת המטבח המפורסמת” מאלכס חולה אהבה. בזיכרון שלי, מה שנולד כבדיחה קולנועית חצי גזענית הפך להטרדות בלתי פוסקות מצד ילדים שנורא אהבו לעשות “גולו גולו” בשילוב תנועה מגונה לכיוון איזור החלציים. יחד עם צטוטים של חכם חנוכה כגון “כל עדשה – מיקרוסקופ/תחתית של ערק”. אלה היו דברים שברחתי מהם, והיה לי כל כך קל לשכוח. בעיקר כי זה היה מבחינתי לא רלוונטי, נמוך, לא מצחיק, בוטה.

מצא את ההבדלים

רבים וטובים ממני – כמו למשל הבלוג ‘החברים של ג’ורג‘ – כתבו כיצד המציאות בישראל נהיית יותר ויותר אלימה, שנהיה כאן מסוכן, שיש לשמור על הגחלת. התרבות, ההשכלה והאמנות, מהוות מבחינתי אפשרות לחיות בתוך הטירוף הזה.

כנס בצלאל: מה עכשיו? ללמוד אמנות?

בגמר כוכב נולד 6, ישראל בר און אמר בהתרגשות לאחר הזכייה: “אני רוצה להגיד את זה, איך שזה יוצא לי – אתם כולכם עשיתם משהו וזה זכות וזה הדבר הכי קדוש ויפה בעולם – אתם החייתם אותי מחדש תודה תודה תודה רבה”. זה המקום של האמנות בחיים שלי. היא החייתה אותי, היא אפשרה לי להיות עצמי.

לימודי אמנות אינם פשוטים, הם דורשים קודם כל אומץ רב, תעוזה ושמירת אמת אישית תוך הקשבה לדעות סותרות הממליצות כיצד לדייק ולשפר את העבודות במקרה הטוב, ולקטילות אכזריות מצד שני.

לפעמים הקטילות נעשות מתוך כוונות טובות, כדי ללמד, לפכח, לשפר. אבל לפעמים הן מגיעות ממקום של אגו, של טעם אישי, של התנצחויות שכלל לא קשורות לסטודנט.

איתי זיו, מנהל המוסד לאמן הנעלם

ערב לפני הנסיעה לכנס בירושלים חטפתי חצי התקף לב כשהחשבונית שקיבלתי מחברת אורנג’ אליה עברתי לאחרונה היתה מנופחת באופן לא פרופורציונלי, וחסרת כל קשר להסדר שסוכם. על הבוקר שבתי לחנות וקל לדמיין שהיה לא נעים. המקום בו אתה קטן מול מערכת, מקום בו אתה מרגיש שאין לך בכלל סיכוי. קצת כמו לחיות בישראל היום כאמן.

האמנות מתרחבת, וטוב שכך. צילום מסך אייפון של טוויטר

הגעתי ליפו 23. זה בכלל בניין דואר ולשכת שר התקשורת. בדיקה בטחונית. כמה הזוי לבוא לכנס על אמנות ולהרגיש בדרך למס הכנסה. החלל ענק, מהמם. אני פוגשת ידיד ושואלת אותו איפה אפשר לעשן שם. הוא לוקח אותי לאיזה חלל וגילינו שהוא הפך למשרד. אחרי בדיקה קצרה הודיעו לנו שאין חלל עישון וצריך לרדת למטה. אני מסתפקת בכוס ערק ומביטה בסידור המוזר של המקום: יש שתי הקרנות, אחת מקדימה ואחת מימין. כסאות כתר-פלסטיק מסודרים מול הפדסטל בחזית, אך מלבדם ישנם שני עיגולים של כסאות והכל נראה כמו הכנה לתרפיה קבוצתית. לשמחתי הרבה לא נדמה שנותר זכר לאי-אילו כוונות שכאלה.

האולם מתמלא באנשי בצלאל רבים, אבל לא המונים. ידיד שואל אותי למה אני שם אם אני לא חייבת. זה מרגיש מעוות – למה שדיון כזה לא יעניין אותי? כולם מתיישבים. הכנס מתחיל ופרופ’ בר-און מזמינה את הקהל להתפרץ. היא מבטיחה לנהל את זה ולקחת צ’אנס, כי “כולנו פתוחים להתנסות”. הדם מותר. כבר בהתפרצות הראשונה אל תוך מילותיו של הדובר הראשון, במקום להבטיח זמן לשאלות בסוף הדברים כמקובל, היא מבקשת שמי שמדבר שיקום ויאמר את שמו.

דובר דובר עולים לחזית הנואמים. הטיעונים מופשטים, עוסקים במה ניתן או אי אפשר ללמד, למה כדאי או לא כדאי לשים לב. בדוברת השלישית כבר היה יותר קשה לשמוע את הדברים בשל התלחשויות ופטפטת בקהל. אצל הדובר הרביעי, חן שפירא, כבר נהיה ממש בלגאן. הוא ניסה לדבר על שינוי פרדיגמות וכל שני משפטים מישהו קטע אותו. “מי שרוצה הערות ביניים, אז עכשיו”, אומרת בר-און ושפירא מבקש – “אמרו לי שיש לי חמש דקות”. הוא רוצה לסיים את דבריו, ובר-און מציינת שיש לה סטופר והוא יקבל חמש דקות מלאות. לא רק שהוא לא הצליח להעביר את מה שרצה באופן קוהרנטי, אלא שמילותיו נשברו על ידי הקהל באופן רציף, בין היתר על ידי עידו בר אל, ראש מחלקת האמנות היוצא, שמכבודו הייתי מצפה לא רק שלא יתקוף את הדובר, אלא יגן עליו וישמור על הסדר.

ברוך דיין האמת / ללמד אמנות?

אינני מכירה את שפירא, אבל כאבתי את האלימות כלפיו.

הדברים שנאמרו בכנס התחילו לאבד את תוקפם על רקע ההתנהגויות בחלל. חיים לוסקי עולה לדבר. הוא מציג את עצמו: “חיים דאועל לוסקי, מורה בלימודים העיוניים. מעולם לא לימדתי במחלקה לאמנות, מאז שאני בבצלאל, זה דבר שאני רוצה לפתוח בו – זה מאוד מעניין, לא במחלקה לאמנות ומהשנה קצת במחלקה לצילום, וזאת שאלה שלדעתי אנחנו צריכים לשאול”. זה לא חדש לי, גם במדרשה הוא אמר אותם דברים לא פעם. סיפר שהוא יודע לצייר טוב מכולם, הוא העתיק ציורים בלובר אז איך זה שהוא לא מלמד גם ציור. כהרגלו דיבר על האם ההוויה קובעת את התודעה או להפך.

כשאיתי זיו עלה לדבר, כבר היה גוש של מעשנים ליד החלון. ככה זה כשאין איזור עישון מסודר. וכיוון שהיו רחוקים, הם כמובן גם דיברו ביניהם והפריעו. זיו הציג את עצמו ואת הפרויקט עליו הוא עובד, ה-A.I.D, ראשי תיבות של Artistic Institute for Disappearing, מוסד להיעלמותו ומחיקתו של האמן, המבקש להחליף את בניית מערכת חוקים דרכה ניתן ליצור אמנות, בפירוק המערכת. המוסד, טוען זיו, יעזור לתהליך עד שיעלם במעין פעולה התאבדותית. למכון מספר אגפים הפועלים בו זמנית, בהם “המדריך לאמן הנעלם” – כלי אינטראקטיבי המופיע במספר אופנים כגון אתר אינטרנט, סרטוני הסברה, ספרים, הרצאות, תערוכות ועוד. במכון ישנו גם אגף מדידות ומכון לחקר ההיעלמות – שיוצג בקרוב בתערוכה הבאה שגליה יהב אוצרת בשפד”ן.

הירונימוס בוש - יום הדין האחרון

פרופ’ בר-און קוטעת אותו ושואלת אם הצלחת המכון תהיה כשכל האמנים יעלמו, והוא עונה בחן שהם יעשו כמיטב יכולתם. הוא ממשיך ומספר על מבחן שיבחון האם המועמד יכול להתמודד עם העולם הויזואלי. חיים לוסקי צועק לו – “לא גנבת את זה ממיכל היימן“? “גנבתי הכל”, זיו מנסה להמשיך להתמודד עם ההערות, אם כי מי שמכיר יודע – שמלבד היות העבודה מבחן/אבחון עם מימד פרפורמטיבי משתף קהל, עבודתה של היימן עוסקת במימדים פוליטים-חברתיים של דימויים, בעוד של זיו בתהליכים שעוברת האמנות היום. אבל זה לא הספיק ללוסקי, הוא המשיך: “אתה צריך להיעלם!” זיו השיב בנימוס “אני עובד גם על זה”, ולוסקי המשיך להתקיף: “למה זה לא נעלם”? זיו לא מספיק להמשיך משפט נוסף וה”הומור” ממשיך: “על איזה כפתור ללחוץ על מנת שזה יעלם”? (האזינו לקטע).

הערות אלה נתנו וביטלו את כל התוקף של הכנס: אמנות היא קודם כל מקום של תרבות, ובישראל זה כמו נשימה אחרונה לפני שהספינה טובעת. זאת ההוויה, שלא מאפשרת תודעה. איש לא העיר על ההערות, ורק היו כאלה שגיחכו. מבחינתי זה כמו לחזור לתנועה המגונה לאיזור החלציים ול”גולו גולו” – לסיבות שגרמו לי לברוח מערד. זאת אותה הרמה. מבישה, נמוכה ומשפילה. אבל זה לא מפתיע. אחרי המקרה ידיד סיפר לי שחיים לוסקי הוא מאין יצחק לאור של האמנות והפילוסופיה. הוא נמצא שם למעלה, קובע מה טוב ורע בנחרצות, ובין לבין לא מתבייש להישיר מבטים. היה זה מחזה שכיח בשיעורי קולוקויום במדרשה שמגיע מרצה אורח ולוסקי מפסיק אותו כדי לפסול את מילותיו ולהראות שהוא יותר ממנו, או סתם כדי לצעוק על תלמידים ש”סימנו ביומן חברים שלהם שלא הגיעו להרצאה”. האקדמיה שממשיכה להעסיק אותו ולהזמין אותו לכנסים בהם הוא מתנהג כרצונו, נותנת לכך יד. ברצוני להדגיש כי יש להפריד באופן מהותי בין דיבור על אמנות וויכוחים עקרוניים, ובין התנהגות כאנשים, כחברה.

האקדמיות יכולות להתלהם ברוח הפופוליסטית של טוקבקים אלימים, של גזענות, של קביעת אמת. אך זאת חשכת ימי הביניים, ולא אביב העמים. אחרי השריפה בכרמל התחילו להפחיד אותנו מרעידת האדמה הקרבה. זו שלא תשאיר זכר, זו שאליה לא נגיע מוכנים. על מנת להתגונן אפשר לעמול ולתחזק את היסודות, או לקום ולברוח. מי שיקפא על שמריו, (אנחנו) דינו נחרץ.

31 תגובות על פוסט טראומה / לוסקי כמראה למציאות הישראלית

וואו, הדס, פשוט וואו.

אני קורא ומתמלא הזדהות וכעס ועצב, ובסופו של דבר גם השלמה.
קשה לי להאמין שאפשר לשנות משהו, או שיש מקום לשינוי.

הכל חונק מסביב, בעבודה, ברחוב, בזירה הפוליטית.
החיה שבבסיס האדם צפה החוצה.
זה תמיד היה ככה, אבל נדמה שעכשיו זה יותר מתמיד.
אולי כל דור עובר את המשבר הזה אחת לכמה זמן. הרי גם ההורים חוו דברים דומים, ועדיין חווים אותם, אפילו אם ההורים ממדינות אחרות.

אולי אני סתם לא רוצה להאמין שיש הסלמה כזאת בקיום היום-יומי שאמור להיות פשוט.

הלוואי והיה לי את אומץ הזה שדיברת עליו.
בתקופה הקצרה יחסית שהרשתי לעצמי להתקיים כאמן – התגוררתי בבית אמי, חסכתי, ויתרתי, ובעיקר נוכחתי לדעת שאין סיכויי הצלחה אם אתה פועל מחוץ למיינסטרים ולא משקיע בזה יותר שעות ממה שהשעון יכול להציע.
החיה האנושית עושקת, גם במעגלים הכי שמאלניים וליברליים. כולם רוצים לא לשלם לך, להראות שהם יותר טובים, לנסות לכבות את האש שלך כי היא מאיימת עליהם.

דעכתי.
אני מצטער על זה, אני סובל בעבודת הייטק בזויה, היא אולי משלמת סכום שיכול להיות שתי משכורות מינימום, אבל היא מבזה ודורשת ודורסת.
אני מתוסכל, וכשאני מסתכל החוצה על הנסיבות הדומות שגם אני ברחתי מהן (גדלתי בפריפריה האלימה והלא מקבלת), ועכשיו אני גר בדוחק בת”א כי הכסף ה”רב” שהעבודה משלמת לי לא מספיק כדי לחסוף לבית אמיתי או לחלומות אמנותיים.

דעכתי, ואני עדיין דועך.
אני חושב שכולם עוברים את זה, בכל מעגל חיים, בכל דור.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אולי עכשיו זה העידן האפל לפני עידן ההארה, בדיוק כמו שכל דת יודעת לספר במעשיות והנבואות המיסטיות שלה.

אני מצטער שאני לא יכול לעודד אותך.
בארה”ב היה את המקארתיזם, בברית המועצות גם היו מדווחים על אנשים שלא הסכימו עם שלטון כזה או אחר, וגם אותם היו לוקחים באמצע הלילה לכלא או לגלות, ולא חסרים משטרים שבהם עדיין עושים את זה.

כמעט בכיתי כשקראתי את מה שכתבת. הזדהיתי מאוד.
אולי עכשיו קל יותר לראות את הגועל, כי פעם לא כולם היו צמודים לחדשות, וכי הגועל של הטוקבקים לא היה מרוח על כל עמוד אינטרנט. האנשים הדוחים היו יושבים בבית ושונאים מול הרדיו או העיתון.
פעם אמנם לא היה כוכב נולד, אבל היו להקות צה”ל, והיו גם דרכים אחרות שהובילו לפרסום מהיר ולא מוצדק, בארץ וגם בחו”ל.

הלוואי שהייתי יכול להגיד לך משהו מעודד.
אני לא אדם רוחני, אבל אם הייתי, בטח הייתי זורק לך איזה שטות, בלי נדר.

תודה על מה שכתבת. נהניתי לקרוא, וזה גם לי לחשוב, וכמו שאת יכולה לראות למעלה גם לפרץ רגשות משלי.

מוזר מאוד. המון זמרים מכוכב נולד, קצת בעיות של שכר דירה, קצת ביקורת פוליטית פופוליסטית ובסוף איזו סקירה לא ממצה של כנס מבורדק. נו, שיהיה

הסרקזם לא בא טוב כאן…

סוף סוף מתייחסים להתנהגות של לוסקי
פשוט בושה

זו בדיוק הסיבה לכך שכל מי שיכול בורח מפה. למקום שבו יש תרבות דיבור ופלורליזם. קליקות יש בכל מקום אבל במקום גדול זה פחות כואב.

מאות תלמידים נפגעים כל שנה בבתי ספר לאמנות, מקום שצריך לעודד יצירתיות ורק מסרס. זה משהו שחשוב להתייחס אליו.
יפה ההשוואה למציאות הישראלית.

מדוע הושמטה הטענה על המבטים של לוסקי “ישר לחזה”? כל סטודנטית שמכירה אותו חוותה את ההטרדה הזאת. אין חוק כנגד מבטים חמדניים אבל אין ספק שהאיש חרמן, כוחני ולא ראוי למוסד חינוכי. אני זוכרת אותו שואל מורה אחר ברייש- גליה ובקול “כיצד היה לזיין את תמר בתחת אתמול”. תמר היתה חברה-סטודנטית.

תגובתנו:
ההחלטה לשנות את הנוסח נעשתה על מנת לא להפוך את הנושא למרכז העניין באופן שיאפיל על התופעה הכללית והמגמתיות שהוצגה במאמר.

תופעה שכיחה נוספת- מרצים עושים סטודנטיות.
נהנת? ספר לחבריך! לא נהנית? ספר לנו!

הדס, הדברים שכתבת כנים ואמיצים וקשה לקבל את הבוטות שבה דינמיקות מוכרות בשדה האמנות שבדרך כלל עוברות עידון מסויים בארצות הנכר, מקבלות אצל צברנו העוקצניים את אופי ה”השתנה מהמקפצה”. לא מזמן שמעתי הרצאה של ד”ר מירי גל עזר שחקרה בעבודת הדוקטורט שלה את הסוציולוגיה של עולם האמנות הישראלי והמסקנות מעניינות אני מצרפת קישור – http://www.kinneret.ac.il/upload/infocenter/info_images/24022008132634@loser_winer.pdf.
אני ממליצה לך גם לקרוא את “שאלות בסוציולוגיה” של פייר בודייה – ציטוט קטן משם מסביר משהו לא רק על האיך אלא גם על המה – “..יש לנתח את התנאים החברתיים המכוננים את השדה שבו מיוצר השיח, מכיוון שבמבנה השדה טמון העיקרון הקובע מה יכול היה להיאמר ומה לא. באופן עמוק יותר, אחת הדרכים הבטוחות ביותר שבעזרתן יכולה קבוצה מסויימת להשתיק אנשים היא להדיר אותם מעמדות שמהן אפשר לדבר. ולהפך, אחת הדרכים שבאמצעותן יכולה קבוצה לשלוט בשיח היא להציב באותן עמדות שבהן מדברים אנשים שיאמרו רק את מה שהשדה מתיר ודורש שייאמר.” השדה לפי תיאוריה זאת מאוכלס על ידי אנשים שהצליחו להכנס לעמדות הכוח ונסיונם הוא לגדרו ולמנוע מעוד אנשים להכנס אליו, ובמקום שהברוטליות שולטת גם הדחיקה הזו נעשית באופן ברוטלי. האופציה היא לכתר את השדה ביוזמות, כמו הכתיבה שלך, כמו גלריות שיתופיות, כמו יצירת אלטרנטיבות נשכניות בפריפריה ולא פחות חשוב, התמדה ומחוייבות – כי בסוף כמו בכל השדות – אין ארוחות חינם. בהצלחה ענקית (אם לא היום, מחר)

בתור תלמידה של לוסקי,
ההתנהגות שלו מוכרת לי, אני חווה אותו בכל שיעור ושיעור כאשר הוא מכנה למשל את אחת התלמידות “מה לעשות שאת פלקט”, או זורק אמרות כמו “זה ממש לא מעניין אף אחד מה אתם חושבים” , “אני המצאתי את המקצוע – פילוסוף של צילום”, ואני באמת נותנת דוגמאות רכות למדי.
הוא חי בתוך האגו של עצמו (לכן אפשר להגיד שאין לו אגו, כי הוא לא יודע דבר חוץ מאגו).

אבל אני חושבת, שהוא מעביר את החומר,והוא מאוד מעניין כשהוא לא מדבר על עצמו, ושצריך לקחת אותו בערבון מאוד מוגבל. כמובן שאת ההתנהגות המבזה שלו אני בוודאי לא מצדיקה ויש לגנותה, הוא אדם חולה.

עוד לא למדתי אצל לוסקי, אבל מצער לקרוא את ההערות. אני לא בעד משפטי שדה, כפי שבוודאי מגניו יטענו עכשיו להגנתו. אבל זה לא חוכמה לצקצק אל מול מה ששומעים בחדשות ולדון בעמדות של כוח ובנורמות החברתיות שקשורות למעשי אונס, בעוד לקולגה מהמדרשה מותר כנראה לחצות את הגבול על בסיס יומיומי מבלי שתהיה לכך השלכה. כדאי שיבדקו אתה העניין יותר לעומק, כדי שלכל הפחות הערות כאלו יפסקו (אלא אם כן מותר עכשיו להעיר ללוסקי על מי שזיין _אותו_ בתחת. רמז: אומרים שהוא צרפתי).

אין כאן משפט שדה כי אין כאן האשמות פליליות. לוסקי מודע להתנהגות הבוטה שלו ועושה מזה קריירה.העסקת דמות בוטה ודורסנית כזאת היא בעייה. והוא בכלל לא עושה אמנות חוץ מלצלם תמונות פלצניות בפלאפון שלו. מי ראה ציור שלו אי פעם?
בצלאל במקום לשמור על רמה גבוהה מחפשים רייטינג זול וזה לא עובד

מעדיף אלף וחמש מאות לוסקים על אחת הדס רשף שהיא סוג של מראה של פלח מאוד קטן ועלוב בסצינה לא מי יודע מה.
אני מעדיף אינטיליגנציה על פני בורות וחוסר אינטילגנציה. פשוט ביותר.

הדס רשף מציגה טעם צעיר שמתגבר ועושה עבודת קודש. לעומתך היא עומדת מאחורי דבריה ולא כותבת ברשעות תחת שם בדוי.

דרך ארץ קדמה לתורה

ראסטר- זה שלוסקי מעניין עדיין לא הופך את ההתנהגות שלו ללגיטימית,
וההתלהמות שלך לא בדיוק מעידה על עודף אינטלגנציה.

הדס רשף כולה שלוש שנים בעיר הגדולה(כך היא כותבת). כמו שמציעים לפעמים לחוקק חוק שעולים חדשים יאלצו להמתין כמה שנים כדי שתינתן להם זכות בחירה כך גם צריך לגבי מתלהבים היסטרים שהגיעו לת”א:
לשתוק כמה שנים, לקלוט , לראות, להחכים ורק אז להתחיל לשלשל בלי חשבון מלל דעתני ולא אינטיליגנטי. קצת צניעות.

כמה חוסר טעם בדבריך, תחשוב לפני שאתה כותב.
חוסר האינטיליגנציה היא שלך.

מי זה לוסקי ולמה הוא שווה שבכלל נקרא עליו? ולגבי חבורת הבובות מספרות הבדיחות מאקדמיית ארץ העולם השלישי,שיכורים,סוטי מין או אחרים שפולטים לעבר סטודנטיות לאמנות כ20 פעם ביום את המשפט “אל תהיי כל כך דרמטית”.-
מלבד לזרוק לעברם כמה בננות ובוטנים אין טעם להתייחס אליהם באופן רציני… למה לבזבז זמן בכתיבה על קליפת השום בזמן שיש פה עשייה של אחרים מעניינים הרבה יותר?

נקודה למחשבה!

למדתי אצל לוסקי בשנות התשעים. הוא אדם מבריק, לדעתי, וגם שחצן וגס רוח. זו בעיה, כי הוא לא מתאים להיות מורה לכל אחד. ברור שמורה טוב אינו זהה לאמן טוב או לאדם מבריק בתחומו. במישור הזה הוא בעיקר נראה לי, אז והיום, אדם עם בעיות חברתיות קשות. המורים אצלנו בבית הספר לא סבלו אותו, בלשון המעטה. היה ריב קבוע, למשל, מעורב בקנאה מצדו, עם משה ניניו, אדם מבריק וקשה כשלעצמו.
בגלל זה אני חושב שיש אמת גם בדבריו של ראסטר, שגם הוא, לפחות על פי תגובותיו, וזה כל מה שאני יודע עליו, מאותגר מבחינה חברתית. עם כל הסימפטיה להדס רשף, ויש כזו מצדי, 3 שנים אינם תקופה מתאימה לביקורת אומנות. אבל – היא בהחלט תקופה מספיקה לביקורת חברתית. מי שהוא בהמה צריך לדעת את זה ולשלם את המחיר. לוסקי יודע בדיוק איך הוא מתנהג ובהחלט מטפח את התדמית הזאת. הדס חושפת את אלימותו ועושה זאת בחן.

מה זאת יומרת שלוש השנים הזאת? פז״ם צבאי? זכות דיבור לפי גיל וותק?

הדס, תתחדשי על השיניים, שמח לראות שמישהו הסיק מסקנות על משהו.
אגב, יערה בר און היא מפלצת לא קטנה בעצמה. היא פעם אמרה לי את המשפט הבא: “יש כללים וצריך לשמור עליהם.” בבצלאל המשפט הזה הוא גזר דין מוות (ממשי או מטאפורי) לסטודנטים אחדים. סתם דוגמא לאטימות מופתית.

לוסקי עושה כל מאמץ להקים סקנדל סביבו. ממליצה לכולם להתרחק. לא חושבת שהוא כזה עילוי שמצדיק את ההתנהגות הבזויה שלו. להיפך, אם היה לו מה לומר הוא לא היה זקוק לתדמית מפוקפקת כזו

הכוונת ללוסקי ברורה אבל אסור לפספס את המגמתיות הכללית שאי אפשר לדבר אי אפשר לשתות אי אפשר לגור בבית ומי שפוגע בך גם צועק עליך

לדרוך על פרויקט חיים בטוקבק אקראי זה קל מאוד
לקחת אחריות זה קשה מאוד מאוד ובשביל שינוי זה צריך להיות קולקטיבי החלטה מלמעלה ולא רק הצהרות של בודדים

לאורנה (תגובה מ 18 ינואר): תודה על הפי די אף של ד”ר גל עזר. היה מרתק לקרוא.
האם לא נראה לך שהיום, 20 שנים אחרי המחקר הזה השתנו הדברים מאוד? אולי לא מבחינת קיומם של שומרי הסף, זה לא ישתנה: לעולם יהיה לוסקי.
אבל הפרקטיקות: מי יושב היום בסזנאות האומנים? למי יש מקלט? כמה הולכים ללמד? מי אינו מחובר היום לאינטרנט גם בעבודתו? מה נשאר מדלות החומר? וגם לגבי השדה עצמו: נראה שהקבוצה ההומוגנית הזאת התפרקה כמו כל דבר היום, לכמה לווינים שמסתחררים סביב נקודות כובד שונות

שחר, נראה לי שלא רק שהדברים לא השתנו אלא שהם התחדדו – אל מול האידיאולוגיות שחיברו קבוצות בעבר כעת מחברים אינטרסים משותפים. אכן לוסקים קיימים תמיד אבל אני לא חושבת שצריך להצדיק את סגנונם וקיומם בשדה בברק האינטלקטואלי שהם מביאים איתם, גם על אהוד ברק טענו את זה, אבל אטימות לא מיטיבה עם התובנות שאפשר להסיק עם אינטלקט מבריק ככל שיהיה. נסה לבדוק מי מקבל פרסים והאם אלה לא אותם שקיבלו פרסים בהזדמנויות אחרות ולא נושאים במשרות או מקורבים בדרך כלשהי לקובעי מדיניות.

הדס, וואו, יש לך ביצים וזה ממש לא שכיח במחוזותינו. אני מסכימה עם הטענה פה מלמעלה שאת (ואני איתך) חלק מטעם/דור צעיר שמציג מגמות חדשות. ואני מניחה שיש אנשים שזה מפחיד אותם. לא שלנו אין מה ללמוד. אבל אנחנו בהחלט מביאים הקשבה שנובעת מחופש מסוג חדש עם סוג של תרבותיות ורגישות לזולת.

אבל חוסר התרבותיות הזו שאת מדברת עליה, היא עניין ישראלי, זה הרבה מעבר, או לפני, עולם אמנות. או כמו שבנזוגי היקר אוהב לומר משפט מעברו הצבאי: פה זה ככה.

ולוסקי, אין לי מה לומר עליו חוץ משאני מקווה שלא יצא לו להתקל בי באופן הזה, כי הוא יחטוף ביס. ג7777

פספסתי את הכנס כי הייתי בחו”ל אבל לא נראה לי שפספסתי יותר מדי…
ונראה לי שטוב שלא למדתי אמנות
ולוסקי – עוד יום אחד יש לי הרגשה שנפגש

אמן סודי, בית ספר לאמנות היה כל כך עוזר לך. אתה חורש על כל מאמר וכתבה ומפספס את העיקר החשוב – לעשות אמנות טובה, מעניינית, חדשה, מדוייקת, לא בנאלית. אתה יודע איך לפעול פוליטית כדי להתקדם אבל האמנות שלך עוד בוסרית. צא ולמד, החכם והשתפר.

מה זה? העתידות מ”בזוקה”

ממש טוב שלא למדת אמנות, כי אמן אתה לא תהיה.
לשווק ולמכור את עצמך זה מה שאתה יודע הכי טוב.

להתגאות בכך שלא למדת אמנות ? בעידן של התמחות? כשידע הוא כח ? להתגאות בבורות שלך ?
אני במקומך הייתי מבקש למחוק את התגובה שלך שהיא עלבון לאינטליגנציה.