כוחם של חסרי הכוח, או: הספוג כמטאפורה

במרכז התערוכה “גם מצפנים מתהפכים, אני אומרת לך” שהוצגה בבית האמנים בת”א, עומדת אוריינטציה – מיצב אדריכלי מצמיח ומנביט חיים. אוריינטציה מציעה קריאה בו זמנית לשנוי נופי וחברתי, להיפוך טופוגרפי של גיאולוגיה נסתרת ששואפת להחצין עצמה, להנכיח את מה שכבר נהרס אך לא נעלם, להראות את מה שלא ידענו כדי שתדע שוב את עצמה. שכבות של היסטוריה מודחקת נחרטות, ומסומנות מחדש על ידי האמנית רלי דה פריז, בדרכה שלה, על גבי ובתוך ספוג סינטטי שאינו נותן עצמו בקלות לא ליצירה ולא ליוצרת. עקשנית וסרבנית נעה אוריינטציה כמציאות מעיקה, תוצר דמיון חתרני, יוצרת דימוי רוחב ועומק המוביל אותנו דרך נוף חרוץ ושקוע אל לב הפרדוקס, אל “גשר התכלת” – הכפר ג’יסר אל-זרקא ובתיו, הפונים… לא אל הים כפי שהיינו מצפים, אלא, אל הכביש המהיר, הכביש שחוסם וסוגר עליהם. ואולי לא פונים פתחי הבתים אל הכביש, כביש מספר 2? אלא, דווקא אל עבר הביצה במזרח שהייתה פעם אדמתם?

רלי דה-פריס - מתוך המיצב "גם מצפנים מתהפכים, אני אומרת לך". צילומים: רן ארדה

תושבי ג’יסר אל-זרקא סגורים וחסומים בין הים לכביש המהיר, ללא מוצא. אולם לציניות של המדינה אין גבול. כך ניתן לקרוא בסקר של משרד הפנים: “עם הקצאת השטח למיקום הכפר, על ידי חברת פיק”א, נעשתה חלוקה מפורטת של השטח (פרסלציה)… הבתים נבנו אפוא בחלקות הרוחב המאורכות שהתמשכו מציר דרך האורך הן למזרח והן למערב. אתור זה של הכפר הקנה לאוכלוסייתו תכונות גיאוגרפיות טובות: קרבה לים וניצול אוצרות הדגה, קרבה לכביש תל אביב-חיפה והמצאות בסביבה יהודית מפותחת שהוותה מקור תעסוקה ומקור השפעה תרבותית”. (גדעון גולני, משרד הפנים, המחלקה למיעוטים, 1963). אכן הכפר בנוי קרוב לים, לכביש המהיר, לסביבה יהודית. אך תושביו הורחקו מהים, מהכביש, ומסביבה יהודית, מתוך מדיניות ממשלתית. עבור המדינה תושבי ג’יסר אל-זרקא אינם קיימים (מלבד כמובן בימי בחירות). מה כבר לא נאמר על תושבי ג’יסר אל-זרקא; שהם “חסרי מסורת”, “תושבי ביצות חסרי מעמד”, “הכפר הנחשל ביותר במדינה” “חסרי כל רגש לאומי” “שאין להם גיבורים וקדושים” “שאין להם מאורעות היסטוריים, לא קרבות ולא ניצחונות” “אין הם יודעים מאין באו, או מדוע עורם שחום”, ועוד כהנה וכהנה קביעות “מלומדות” של בעלי טורים בעיתון, אנשי מפלגות ופקידים ממשלתיים שחרצו את עתיד התושבים.

רלי דה-פריס - מתוך המיצב "גם מצפנים מתהפכים, אני אומרת לך"

רק במקרה (ומהו מקרה?) בחרה דה פריס לייצג עוול שאינו ניתן לייצוג דרך חומר סרבן שסופג כל מה שבא אל קרבו אך תמיד חוזר אל עצמו, אחרת, ואולי מתוך פציעה, מתרווח, מתמלא בשכבות אוויר להגנה, וקשה לקיפול והתעקלות. אך, לא במקרה היא קושרת בין הספוג לכוחם של חסרי הכוח, בין תלותם הם ותלות המדינה בם. 450 שנה נמצאים ערב אל גווארנה באזור ביצות כבארה; הם שהיו מחוסנים בפני יתושי המלאריה קבלו את החזקה לשטח. מאז, הם שמחזיקים בתשוקת המדינה (לשטחי נדל”ן יקרים), אינם מוותרים. כמו הספוג מתקפלים ואינם מתקפלים בקלות.

בניגוד לאפלטון, הזמן אינו פועל כפדגוג. לכן, יש צורך להזכיר כל פעם מחדש את שירת הנשים העתיקה האומרת: “כדי לכבול אותי, הוא מעמיס כבלים על עצמו”. הכביש הכובל את ג’יסר אל-זרקא אל מציאות ללא מוצא, הוא גם זה שכובל את המדינה אל שכחה ואשמה. דרך אוריינטציה מחזירה דה פריס את ההיעדר אל הזיכרון –יבוש הביצות ושטחן המופר, התאו שחוסל, האקוודוקט הרומי שחודר אל מתחת בתי הכפר, שטחי המחצבה העתיקה – ומניעה מחדש את הדיון בעוול שכבר נעשה ובזה שעדיין ניתן למנוע.