כמו פיל בחנות מזכרות

נראה שלאן שלא נפנה בזמן האחרון ניתקל בידיעה הקשורה לבנקסי. חדשות לבקרים מתפרסמת עוד שערוריה הקשורה באחת מעבודותיו. בנקסי מוכר כאמן רחוב בעל סגנון מובהק, היוצר גם במגוון מדיות אחרות כציור, מיצבים תלויי מקום ועוד.  אולם יותר מכל דבר אחר, האמנות של בנקסי היא ארוע: זהותו המסתורית, הגיחה באישון לילה וההתרגשות סביב הגילוי של כל עבודה חדשה שלו. הפרסונה של בנקסי מלאת סתירות. מצד אחד הוא יוצר עבודות רחוב כביכול חתרניות, ועבודות בעלות כוונה ומסר פוליטי ברור כגון פרוייקט “אבו גרייב” בדיסנילנד והציור על גדר ההפרדה באבו-דיס. מצד שני, יצירת הפרסונה היא למעשה העבודה עצמה, עבודה שהיא ניסיון מתמשך לייצר אמירה על עולם האמנות הבלתי אפשרי, כשהמסווה של אמן פוליטי רציני הוא חלק ממנה. האירוניה היא שאמירה זו מיוצרת בדיוק דרך גריפת רווחי הענק ממכירת עבודותיו לאספנים, מה שכמובן מערער על אפשרותו של בנקסי לבקר באמת את עולם האמנות.  לאחרונה יצא הסרט Exit through the Gift Shop, שזכה לשבחים רבים בפסטיבל סאנדנס האחרון, ומהווה את האמירה החדה, הברורה והישירה ביותר על יצירת האמנות בעידן המותגים ובתי המכירות.

מחווה לוורהול – דימוי מתוך התערוכה Icons Remix

זהירות – ספוילר!!

העלילה הרשמית של הסרט הדקומנטרי עליו חתום בנקסי כמפיק, עוקבת אחרי טיירי גוואטה, מהגר צרפתי החי בלוס אנג’לס, שהחל לצלם באובססיביות את סצינת אמנות הרחוב המחתרתית בעיר המלאכים. אחרי שנים של מעקב אחר אמנים כבן דודו של גוואטה Space Invader  והאמן שפרד פיירי (האחראי לכרזה עם פניו של אובמה שתחתיה המילה HOPE),  גוואטה מקבל הזדמנות נדירה לפגוש את איש המסתורין. הוא עוזר לבנקסי במציאת אתרים כשזה מגיע ליצור עבודה ב-LA והקשר הקרוב שנוצר בין השניים מוביל להמשך עבודה משותפת – כשגוואטה ממשיך לתעד את בנקסי במקומות שונים בעולם (מבלי להראות את פניו כמובן). בשלב מסויים בנקסי מעודד את גוואטה לערוך את החומרים הרבים שאסף במהלך השנים לכדי סרט, והתוצאה היא קליפ צעקני ובלתי ניתן לצפייה. בנקסי מבין שגוואטה אינו כשיר ליצור סרט ומבקש ממנו את החומרים על מנת להפוך אותם לסרט על גוואטה עצמו. במקביל מתחיל גוואטה ליצור אמנות רחוב ובנקסי (שוב) מעודד אותו ליזום תערוכה קטנה. לקראת סופו זוכה הסרט לתפנית חדה, כשגוואטה מחליט לאמץ לעצמו את הכינוי “Mr. Brainwash” ולהעמיד תערוכה בחלל עצום של סטודיו נטוש ב-LA. הוא שוכר צוות של אמנים וגרפיקאים שמייצרים עבורו, ולפי הוראותיו, אובייקטים על אובייקטים בסגנון פופי – אותם הוא הוגה באמצעות דפדוף בספרי סלון של אייקונים מאמנות המאה ה-20. התערוכה “Life is Beautiful” מקבלת כתבת שער ב-LA Weekly ואלפי אנשים נוהרים אליה. במקביל, גוואטה, או MBW, מתחיל לקבל הצעות למכור את עבודותיו בעשרות אלפי דולרים. הסרט מסתיים בראיונות עם בנקסי (המופיע במהלך הסרט בטשטוש פנים וקול) ושפרד פיירי המבטאים את מורת רוחם מהמפלצת שיצרו. בנקסי אומר: “הוא דילג על 10 שנים בתהליך הפיכתו של אמן למה שהוא”.

בשלב זה השמועות אודות הפיקטיביות של הסרט הן חלק בלתי נפרד מהסיקור שלו, וכוללות השערות שגוואטה הוא המצאה של בנקסי (כלומר שחקן המגלם דמות), שגוואטה הוא בנקסי עצמו, ושבמאי הסרט הוא ספייק ג’ונז. בנקסי, גוואטה ופיירי מכחישים בתוקף. אולם בין עם גוואטה, והאלטר-אגו שלו MBW הם פיקציה או אמת (וכמובן, מטרת הסרט היא לערער על ההבחנה בין המושגים האלו), הקריירה האמנותית שלו ממשיכה לשגשג. לפני מספר חודשים עלתה תערוכתו הראשונה בניו יורק – “Icons Remix” – אשר משכה אליה עד כה המוני צופים ומשך קיומה הוארך מעל למתוכנן. התערוכה מוצגת באיזור המיט-פקינג האופנתי, בחלל תעשייתי עצום שדלתות ההרמה הרחבות שלו יוצרות זרימה כמעט חופשית מהרחוב לפנים התערוכה. השוטטות בה היא חוויה מוזרה ביותר, בעיקר לאחר צפייה בסרט וגיבוש דעה מוצקה (פיקציה!). לא יכולתי שלא להצטער על אי היכולת לחוות את התערוכה ללא ידע מוקדם.

עם כל הרתיעה והבוז העולים מצפייה באובייקטים הקיטשים והמאוסים להחריד (ולצורך העניין ערך האמת שלהם לא משנה), יש גם משהו מעורר השתאות בכניסה לחלל העצום, משהו המזכיר כניסה לחנות צעצועים גדולה. אין לך באמת עניין בזה, אך משהו בגודל, במגוון, ובצבעוניות מסחרר. התחושה המוכרת, המזוהה, שעולה מהתבוננות ברבים מהאובייקטים מעוררת נוחות וסיפוק – אותן תחושות שחסרות לכל כך הרבה אנשים במפגש עם אמנות עכשווית. אין זה מפתיע שמבקרים כה רבים נהנו מהתערוכה. ביקור בה מאפשר לצופה הלא ידען להרגיש שגם הוא מבין משהו באמנות, ואפילו מסוגל להנות ממנה כמו שנהנים מבלוק-באסטר טוב. למשל – רבים ידעו לזהות את הפורטרט המשוכפל של מדונה כציטוט של אנדי וורהול. גם מי שלא בטוח בשם האמן, כנראה מכיר את העבודה עם דמותה של מרלין מונרו. ומה יותר מענג מכך שלצד העבודה תלויה על הקיר גם קופסת הדיסק האחרון של מדונה שפורטרט זה עיטר (עוד עובדה משעשעת ומדהימה אם אכן נכונות השמועות). דוגמא נוספת היא המונית האמיתית החונה בחלל הגלריה, עטופה בקופסת ענק הנראית בדיוק כקוספת פלסטיק של מכונית צעצוע, ומודבק עליה תג מחיר עם הלוגו של טויס אר אס. אין כל עניין וחדשנות בפרשנות זו לפופ ארט, אולם הרעיון והביצוע מעוררים חיוך קל מהסוג שמעוררת פירסומת טובה.

עבודות מהתערוכה

מתוך התערוכה

רוב הציטוטים הישירם בתעורכה הם לוורהול, מאותו פורטרט של מדונה ועד בקבוק ספריי צבע ענק שגופו מעוצב כפחית Campbell’s Soup. אולם גם בנקסי זוכה לציטוטים ישירים: אחד המוטיבים החוזרים בתערוכה הינם פסלי חיות ודמויות פופולריות שונות העשויות צמיגים. שתיים מאותן דמויות – פילים מרוחים בצבע –  מאזכרות את אחד האובייקטים שנכללו בתערוכה האחרונה של בנקסי בלוס אנג’לס – פיל אמיתי ששימש כקנבס לציור ענק (ועורר את זעמם של ארגוני זכויות בעלי חיים). בהנחה שבנקסי אכן עומד מאחורי הפרוייקט כולו, האיזכור דווקא לעבודה זו הוא צעד מבריק. השיעתוק אינו ברור ודומה מדי, ועדיין הקישור מתבקש. הסצינה בה מוכנס הפיל לגלריה והשערוריה המתעוררת סביבו הינם אחד מרגעי השיא בסרט. שם העבודה – “The Elephant in the Room” – נועד לרמז על מה שאין לדבר עליו בתערוכה של אמן רחוב פסוודו-חתרני – הכסף הגדול המתגלגל בתעשייה המשגשגת הזו.

עבודה של בנקסי

עבודה מתוך Icons Remix

באחת מפינות הישיבה הפזורות ברחבי התערוכה ישבו שני צעירים עם מחשבים אישיים וקטלוגים שונים של בתי מכירות (!). ניגשתי ושאלתי האם הם מייצגים את האמן, וכשענו בחיוב (הם עובדים של Opera Gallery, המייצגת את MBW בניו יורק) שאלתי מה תגובתם הרשמית לשמועות. הבחור הרהוט פתח במונולוג באורך עשרים דקות ובו ניסה לשכנע אותי בלהט שלא מדובר בתעלול, ושבנקסי ו-MBW הם שני אנשים שונים לחלוטין שאינם פועלים יחד. כחלק מניסיון השיכנוע הוא טען שבנקסי משמיץ את MBW בכל הזדמנות למרות שהוא טוען להיות חברו (כאילו שאין כאן טענה מעגלית), ושההשמצות נובעות מקנאה על כך שעבודות של  MBW שווות כיום יותר מעבודות של בנקסי. בנוסף טען הגלריסט שבנקסי העתיק עבודה של MBW – מכונית צבועה – בפתיחה לסרט בלוס אנג’לס (עוד רובד בשרשרת הציטוטים הפנימיים בפרוייקט העצום הזה). לבסוף, סיפק הגלריסט הסבר מלומד שחשף את בקיאותו בשיח האמנות הפוסט-מודרנית: אצל בנקסי העבודות אינן מה שהן נראות, תמיד יש מסר או אג’נדה פוליטית מאחור. העבודות של MBW לעומת זאת, הן פשוט… פופ-ארט!

מצורת דיבורו ניכר היה שהוא משוכנע לחלוטין בדבריו, אם כי שחקנים להשכרה אינם מצרך נדיר בניו יורק. האם זה שיכנע אותי? לא. כנראה שהעבודות שהקשו עלי להאמין יותר מכל האחרות שמדובר בפרוייקט אמיתי של אדם אמיתי, ואף אם מעוער קצת בנפשו, או כזה שלקה בשגעון גדלות כחלק ממשבר אמצע החיים,  הן סדרה של ארבע אימרות שפר מרוססות בצבע ורוד בתוך ציור של סלייט (איזכור לעיר מגוריו של גוואטה?). לצד אימרתו המפורסמת של איינשטיין “Imagination is more Important than Knowledge” ואימרתו של לינקולן “Whatever you are, be a Good One”, ישנן שתי אימרות החתומות על ידי MBW עצמו: “We have Three Lives, One that We Live, One that we Dream, and one that We Remember”, ו”Live Today, Worry Tomorrow”. קלישאות העידן החדש האלו לא התחברו לצרפתי החביב המתואר בסרט. וכן, אמנם החיים האמיתיים מזמנים לנו את הסיפורים והאנשים ההזויים ביותר (“השלום מתחיל בתוכי”), ועדיין הכל מסביב נראה יותר מדי ברור.

מתוך התערוכה

הפרוייקט הזה של בנקסי הוא הגדלת ענק של עבודה קודמת שלו, בה ייצר שטרות מזוייפים של עשרה פאונד, המעוטרים בתמונות הנסיכה דיאנה במקום זו של המלכה ובכתובת Banksy of England במקום Bank of England. השטרות פוזרו במספר מקומות התקהלות ברחבי לונדון, ואנשים אספו אותם ואף ניסו להשתמש בהם. מי שזכה לשים את ידיו על שטר כזה ולא לקנות בו בקבוק קוקה קולה, יכול כיום למכור אותו באיביי בהרבה יותר מעשרה פאונד. גם בפרויקט הנוכחי שחרר בנקסי לעולם מוצר שהוא חיקוי של משהו ששוויו הכספי רב  – יצירות אמנות. על אף היותן חיקוי, שם המותג בנקסי האציל עליהן מהצלחתו ויצר את ערך השוק שלהן. בניגוד לשטרות הכסף בהן המונח “חיקוי” הוא עדיין בעל משמעות (אפילו כאשר החיקוי שווה יותר מהדבר האמיתי), כשמדובר ביצירות אמנות הבחנה זו מתמוססת לחלוטין. בטווח הקצר, לאספנים שרוכשים את העבודות אין סיבה להיות מודאגים מהתשובה לסוגייה. כרגע המכירות של MBW במגמת עלייה, ולא משנה מה זהותו האמיתית. בטווח הארוך, אם יתברר מעל לכל ספק שהפרוייקט כולו נושא חתימה של בנקסי, המכירות בוודאי יזנקו והעבודות ימשיכו להסתובב בשוק עוד זמן רב. המאמרים שיכתבו עליהן יפרשו אותן כעבודות אמנות מלאות אירוניה וחכמה המסמלות את תרבות ראשית המילניום השלישי. ואם במקרה אני טועה – כנראה שבעוד זמן לא ארוך MBW ישכח במרתפי ההיסטוריה והאספן ישאר עם עבודה מכוערת במיוחד.

צילומים מ”Icons Remix”: נגה ברנשטיין
צילום “The Elephant in the Room” מתוך: http://londonparticulars.wordpress.com/2009/10/22/oh-banksy-banksy-banksy/