מי צריך אמנות יהודית?

מוזיאון תל אביב מציג בימים אלה אסופה של ארבעה סרטים קצרים שנוצרו לכבוד חגיגות התשעים להקמתו ועוסקים בפניו השונים, תחת השם “ארבעה סרטים ומוזיאון”. הראשון, שעליו ארחיב ברשימה זו, הוא סרטו של ארנון גולדפינגר על ד”ר קרל שווארץ, המנהל האמנותי הראשון של המוזיאון, שהגיע לארץ מברלין.

הסרט, מעשה שמתחיל בשלושה חדרים, עוסק ביהודי שברירי, שציור הדיוקן שלו פותח את הסרט לצד הציטוט “ככל שאתה מזדקן, עולה בך הצורך לבאר לעצמך שהחיים שחיית קשורים בשרשרת ארוכה המתחילה בעבר”. משפט זה לוכד את התפיסה של שווארץ המוצגת בסרט, אשר הביאה לו את תפקידו החשוב וגם חיסלה את הקריירה שלו במוזיאון תל אביב.

ד”ר קרל שווארץ הקים במו ידיו וניהל מוזיאון יהודי בברלין. בתקופה ההיא רבים תהו מדוע צריך להקים מוזיאון ייעודי לאמנות יהודית. הרי המוזיאון הציג אמנות מודרנית, והיהודים המודרניים ראו עצמם אזרחים שאינם שונים מהגרמנים שביניהם חיו, ולפיכך אמנותם היא למעשה גרמנית ולא יהודית. לצערנו השיבה להם ההיסטוריה תשובה מוחצת. מעניין לחשוב מה עלה בגורלו של המוזיאון על יצירותיו.

בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, הבין שווארץ שליהודים אין יותר מקום בגרמניה, וחיפש דרך להימלט. הוא יצר קשר עם מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, שהזמין אותו לנהל את מוזיאון תל אביב לאמנות. כשהגיע לישראל גילה שהמוזיאון שייעד לו דיזנגוף הוא למעשה דירת שלושה חדרים בבניין ששימש את דיזנגוף למגוריו ולעסקיו. שווארץ, שהמוזיאון שלו בברלין היה גדול ומכובד יותר, לא ידע כיצד ינהל את הדבר הקטנטן הזה ואיך יצליח להביא אליו יצירות אמנות ברמה טובה.

תפקידו של שווארץ בתל אביב היה ייחודי. אחד מהישגיו הגדולים, כפי שמוצג בסרט, היה הצלחתו להביא לארץ ולמוזיאון את ציורו של מאוריצי גוטליב “יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום כיפור” (1878), ערב מלחמת העולם, יצירה שתלויה עד היום במוזיאון. שווארץ היה גם זה שקידם את המוזיאון וגרם לכך שהבניין ברוטשילד ישופץ ויתאים יותר למבנה מוזיאלי. הוא אחראי למבנה המודרניסטי שכולנו מכירים כמקום הכרזת העצמאות בשדרות רוטשילד, ההולך ומשתפץ בימים אלה. הבניין שהותאם, כנראה בתקציב נמוך, נראה לי תמיד עלוב כל כך ביחס לתפקידו ההיסטורי.

המעורבות של דיזנגוף מובילה לכך שלצד ההתמקדות בחייו של שווארץ, הסרט מתאר גם אותו כדמות אלמותית המקדישה את חייה לעיר, כמי שהשקיע בשינוי הייעוד של המוזיאון מכספו האישי. בסרט מופיע קטע ארכיון שבו הוא נואם ואומר שעכשיו זו תקופה של תנועה, של טמפו, של התחדשות. אפשר לראות שהערכים מהירות, צמיחה אורבנית וחדשנות, שמאפיינים את תל אביב עד היום, התחילו כבר אז, בימיה הראשונים.

גולדפינגר מספר שיצר את הסרט די במקרה, אולי כיוון שהוא גר קרוב למוזיאון. הוא ושלושה יוצרים נוספים זכו במכרז, מתוך כשבעים מגישים, הישג מרשים כשלעצמו. גם האתגר ביצירת סרט על איש מת, בעזרת חומרים ארכיוניים בלבד, הוא משהו שגולדפינגר מצליח בו בגדול. 22 הדקות של הסרט חולפות ממש ביעף. קולו של גולדפינגר עצמו מנחה את הסרט, והופך את סיפורו של שווארץ לכמעט אגדה. גיבור הסרט מוצג כדמות הנתקלת כל פעם באתגר חדש שעליו הוא מצליח להתגבר. הנה, מתאר גולדפינגר באמצעות תמונות ארכיון, היטלר עולה לשלטון ושווארץ ומשפחתו נאלצים למצוא מקום חדש לבסס בו קריירה, בגיל 48. והנה שוב, הוא מגיע ומגלה שהמקום המוקצב למוזיאון הוא בסך הכל דירת שלושה חדרים, וכך הלאה. הסרט מגולל את קורותיו של שווארץ, החל בחייו בברלין, דרך עליית הנאציזם ובריחתו לארץ, ועד הקמת המוזיאון וניסיונותיו להציל עבודות אמנות יהודיות ואוספים של יהודים מרחבי אירופה. הוא לא נוחל הצלחה מרובה, וכאמור ההישג הגדול ביותר שלו הוא הבאת הציור של גוטליב. כשהמלחמה בפתח, יהודים רבים ניסו להשיג אשרת כניסה לארץ ישראל באמצעות עבודותיהם או האוספים שבבעלותם, ושווארץ מספר בתסכול שלא היה ביכולתו לעזור להם. למרות זאת, הצליח שווארץ לבנות אוסף די גדול בשנותיו במוסד. ככל שהמוזיאון הצליח יותר, כך התגברו התלונות כלפיו על כך שהוא מקדם בעיקר אמנים אירופאים – וגרמנים בפרט – ואינו מקדם מספיק אמנים ישראלים, אם כי לטענתו אצר 65 תערוכות יחיד לאמנים מקומיים. בשנת 1947, לאחר 14 שנים, סיים את עבודתו במוזיאון, מתוסכל מכך שהפרספקטיבה שלו אינה נדרשת עוד. גישתו זוכה לביקורת נוקבת מצד אמנים בישראל, המעוניינים לקדם דרך חדשה “המסתכלת קדימה”, כפי שנאמר בסרט. הגישה של שווארץ, האירופאי העדין, כבר לא נראתה לוועד המנהל של המוזיאון.

אהבתי מאד את הסגנון הקולנועי של גולדפינגר ואת העיסוק בדמות הנשכחת הזו של ד”ר קארל שווארץ, שמתיישבת היטב עם העניין של גולדפינגר בברלין וביוצאי גרמניה בישראל. אפשר לראות יצירה זו כהמשך לסרטו “הדירה”, שעסק במשפחתו יוצאת ברלין. נושא שעולה גם שם וגם כאן הוא המתח שבין ישראליות ובין המורשת התרבותית של המולדת הישנה, מה שנקרא אצלנו “גלותיות”. כמו כן, אופן ההתמודדות של גולדפינגר עם גיבור שכבר מת פשוט נפלא. ידוע שזה אתגר שקשה מאד לצלוח בסרט דוקומנטרי. רבים וטובים ניסו זאת, אך נדרשים אסטרטגיה וכישרון מיוחד לסיפור סיפורים כדי לעשות זאת בצורה מוצלחת. יש באמתחתי מעט מאד דוגמאות להצלחה שכזו, אחת מהן היא סרט שמוקרן בימים אלה ב”כאן 11″, “המוחרם”, העוסק בפילוסוף שפינוזה. שם נצמד הבמאי לגיבור חי, איש אקדמיה החוקר את שפינוזה, על מנת לעורר את הסרט. גולדפינגר לא לקח לעצמו חירות כזו, ובכל זאת הוא מצליח לספר סיפור על מרחב, המוזיאון, ועל דמות, קרל שווארץ, באמצעות קטעי ארכיון, מכתבים, מפות ישנות וקריינות, ויוצר בסרט מעין מחול של אנימציה: ציורים בשחור לבן התלויים על הקירות מוארים פתאום והופכים צבעוניים, מכתבים מצולמים מתחילים לזוז. גולדפינגר מצליח להפיח חיים במסמכים ישנים ובסיפור שכבר העלה עובש. המבע הקולנועי של הסרט יוצר התאמה בין הקמת מוזיאון ובין יצירות האמנות, ונותן לאלו כוח דרמטי. דוגמא טובה לכך היא השימוש ביצירותיהם של לסר אורי ומקס ליברמן, המאסטרים הגרמנים, שנמצאות מאחורי הנואמים בהכרזת העצמאות, ומציגות נופי מולדת של ארץ אחרת. בהדגשה זו יש סוג של אירוניה. גולדפינגר מציין כי הוא רואה שליחות בהנכחה ובהעלאת המודעות ליצירות הללו, שנשכחו במחסנים.

ב־22 דקות גולדפינגר מציג בפנינו דמות עגולה העוברת שינוי. גורלו של שווארץ מייצג את גורלם של אלה ששפר עליהם מזלם באירופה והגיעו לכאן. אך בסך הכל גורלו יהודי מאד, אנושי ומכמיר לב.

אחתום את הרשימה בנימה אישית. משפחתי עלתה לארץ מברלין ולכן יש לי עניין מיוחד ביהודים משם וקורותיהם. כמו כן, על ספר התורה שמופיע ביצירתו של מאוריצי גוטליב המוזכרת בסרט כתוב “לזיכרון משה”. הכיתוב מעורר אי נוחות כיוון ששמו היהודי של מאוריצי היה משה, ונראה שהוא מקונן על עצמו. אך כיוון שגם לאבי קראו משה גוטליב, והוא נפטר בגיל צעיר יחסית, אני מרגישה קשר חזק לציור, ושמחתי לראות שהוא תופס מקום כה מרכזי בסרט.

בקישור זה ניתן למצוא את זמני ההקרנה.

באסופה שלושה סרטים נוספים: הסרט השני, של מיכל הומינר ורוני כצנלסון נקרא “הפואייה” ועוסק באולם הכניסה למוזיאון; השלישי “כלום מלבד 34 ציורים” של אלה פאינרו וזיו ברקוביץ’, עוסק במנהל המוזיאון אויגן קולב ובמערכת היחסים המיוחדת שרקם עם האספנית פגי גוגנהיים, שאף תרמה למוזיאון 34 ציורים מהאוסף שלה; האחרון הוא “הרחבה שלפני המוזיאון” (The Museum Plaza) שנעשה על ידי נועה בן־שלום ונעה עמיאל לביא. גם שני הסרטים הבאים באסופה מוצלחים מאד בעיני ואני ממליצה בחום לראות אותה.

כאן תוכלו לקרוא על היוצר ארנון גולדפינגר