דברים שלא שכחתי

ב־1973 הקים יוזף בּויס, אולי האמן הגרמני החשוב והמשפיע ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים, את “האוניברסיטה הבינלאומית הפתוחה ליצירתיות אינטרדיסציפלינרית” (Free International University for Creativity and Interdisciplinary Research) יחד עם היינריך בל, קלאוס סטאק, ג’ורג’ מֵייסטֶרמן, וילי בּונגארד, קרוליין טיסדל ועוד רבים ורבות. הפרויקט הוצג בדוקומנטה השישית בקאסל, ולאחר מכן המשיך לפעול בכמה מרכזי אמנות נוספים באירופה ובארצות הברית. לא ביקרתי שם, אבל כשלמדתי במדרשה לאמנות, מספר שנים מאוחר יותר, החלטתי לכתוב עבודה סמינריונית על יוזף בויס ולנסות להבין לעומק מה בעצם עשה האיש הזה? מה הקשר בין העבודות (סביבות פיסול, או “פיסול חברתי” כהגדרתו, שעד אז יכולתי לראות רק פה ושם בספרים שחור־לבן או במגזינים, גם זה בקושי) שממש חישמלו את מוחי, לבין תפיסת העולם הרדיקלית, ההוליסטית, הכמעט אנתרופוסופית בהיקפה ובעומק שלה, שעלתה מעבודותיו, מהשיחות איתו ומדברים שכתב?

במהלך כתיבתה של העבודה חליתי בצהבת. בעזרת חברים הצלחתי לסיים אותה איכשהו, תוך ניסיון ללמוד ולהבין את הפרויקט האמנותי וההגותי הענק הזה. “האוניברסיטה הפתוחה ליצירתיות אינטרדיסציפלינרית” הייתה פרויקט מפתח. ה”אובייקט” היה רשת של צינורות פלסטיק שקופים על קירות הביתן הגרמני שהזרימו דבש, כמו מערכת עורקים ענקית, סמל לאנרגיה מן הטבע. בתוך הביתן התקיימו דיונים חופשיים, הרצאות קצרות של אנשי רוח ואמנים על אמנות, חברה, אקולוגיה וחינוך, בהנחיית בויס עצמו. הפרויקט היה מעין מודל – וזה העניין החשוב כאן – לחשיבה אחרת, לאופן אחר של למידה, של העברת ידע ופתיחה או דמוקרטיזציה רוחבית שלו, של העיבוד שלו, של היקף התחומים שלו.

דיסלדורף, 1973. בויס מסולק מהאקדמיה מאחר שדרש דמוקרטיזציה של תכנית הלימוד, את הרחבת דרישות הקבלה מתוך אמונה כי “בכל אדם טמון אמן”. לדידו, אין לנו אפשרות להכתיב ידע אוטוריטטיבי, אין אחד גדול ששופך מידע על השני הקטן. זוהי הצעה לעולם, הצעה חברתית, חינוכית, מרחיקת לכת, שהוצעה במסגרת התערוכה החשובה ביותר בעולם.

שנים אחר כך אני נפגש עם חברי רועי ברנד באיזה קפה בברוקלין. הוא מספר לי על הפרויקט של האמן הגרמני העכשווי טינו סגל בגוגנהיים, שהוא נוטל בו חלק, תחת הכותרת “This Progress”. האירוע מתקיים בגוגנהיים רֵיק לחלוטין, והאמן אוסר מפורשות לתעד אותו. כך מתחולל למעשה מפגש כשלעצמו בין צופה ובין “משוחח” מצִוותו של האמן. למפגשים אלה לא תהיה עדוּת. זהו אולי הדהוד עכשווי, רדיקלי, של ההפנינגס של אלן קפּרו משנות ה־50, שהתרחשו במָקום וברגע מסוים, כחוויה רגעית ובין־אישית שאין לה נֶצח.

2015. אני נוסע לפגישה בברלין. שומע שטינו סגל מציג בעיר. מגיע למתנ”ס בפארק שאינני זוכר את שמו, קונה כרטיס. זו לא הספירלה העולה של הגוגנהיים, אלא מעין מסלול טיול בפארק. אני משוחח עם ילד, אחר כך תופס את מקומו נער שממשיך בשיחה, אחר כך אישה גרמנייה מבוגרת. What is Progress? מהי אמונה? מהו ה”מקרה” שלה? מה קרה לי בחיים שלי? אנחנו, זרים לחלוטין, הולכים בשבילי הפארק ומשוחחים שעה ארוכה. זה לא על אודות משהו, זה “הדבר”, החוויה כשלעצמה.

בין לבין אני מלמד שנים במקומות שונים בארץ ובחו”ל. קורים דברים ומפגשים שמעצבים מחשבות, מחוללים באיזה אופן את השבר והשסע שאנחנו נתונים בתוכו ממש בימים אלו.

ציבי גבע, ״דרך איפה אני מגיע״, 2023, 40×1080 סמ. אקריליק על בד (32 חלקים), מתוך: ״מודע קולקטיבי״, עם: מריה סלאח מחמיד ונועה יקותיאלי, MAXXI Museum, אוצרים: ברטולומאו פיאטרומרצ’י, שי בייטל, מפיקה: ליאור מיסיאנו

שנים אחר כך אני יושב אצל זאב דגני במשרדו. את הגימנסיה הכרתי מקורסי נהיגה מונעת שהייתי עושה לדאבוני כל קיץ, כשבית הספר ריק. אנחנו מדברים. אין פרוטוקול של השיחה הזאת. אני גם לא זוכר פרטים, מעבר לזה שכשאני יוצא משם אני מבין שהכל אפשרי, שאין גבולות, שהכל פתוח למחשבות חדשות, לרפלקציה טוטאלית על מקום, על המושג “בית ספר“, על המושג “אמנות“, על עולם האמנות הזה שאני מסתובב בו כבר כל כך הרבה שנים באיזו אמביוולנטיות; כלפי מִסחוּר, כלפי מושג השוּק שבלע את כל ה”רוחני” באמנות, את הדבר הזה, “אמנות כלשעצמה”. איך חושבים את זה מחדש? איך באים אל זה משני הכיוונים, שהתנוונו שניהם, שאנחנו רואים אותם תקועים בסטגנציה מדכדכת כבר שנים? איך פותחים את זה? איך אפשר להַבנות פרדיגמה חדשה? איך מממשים את המחשבה, ש”הפרויקט של היום הוא למצוא את הפרויקט הבא”, כפי שאמר בָּארי שוַובסקי?¹

משם התחלנו. והצטרפו אלינו אנשים יקרים, כולם שואלים שאלות ומחפשים תשובות, נעים בתוך מעגלי עשייה אבל רוצים משהו חדש. לפתוח, לחרוש אדמה יבשה וקשה, להתנתק מהגדרות מקובעות, לנוע. ככה התחיל להירקם העניין הזה, חבֵרה מביאה חבר, כל אחד ואחת הם מקרה קָצה של חיים באיזה מקום, מסלול עקלקל בדרך החתחתים הזאת של להיות בוגר, להיות מסוגל להתבונן בעשייה, במנגנונים המוּכּרים ובשדה, לחזור לשאול ולחקור, לעשות תמטיזציה של הניסיון האישי, להסיק מן הפרט אל הכלל, ולהיפך. כפי שאומר ניקולה בּוּריוֹ, מבקר האמנות הצרפתי, אוצר, פילוסוף והמנהל לשעבר של ה”בוזאר” בפריז: “…זה מדבר מתוך חוסר יציבות מהותית… זו איכות מהותית שנמצאת בעבודת האמנות עצמה. זה הפירוק של כל הוודאויות שלנו, או של הרעיונות והמושגים שאנו אוחזים בהם. כל עבודת אמנות חשובה מטילה ספק בנקודות המבט שמכוננות את המציאות שלנו… זה במידה רבה חלק ממה שאני מכנה ערעור היציבות. הרעיון של האמנות כשולחן עריכה חלופי. זה למעשה עובר פוסט־פרודוקציה, נערך מחדש, האפקט הראשוני הוא של מונטאז’. זו עובדה שכל מה שאנחנו חושבים שהוא קבוע, יציב ואמיתי הוא למעשה תמונה. תסריט. שום דבר לבד מפיקציה שאנו אוחזים בה. זה אפקט פוליטי ראשון של אמנות בזמן אמת”.²