פגיעה ופגיעות

פתיח – באין קול

הדיקטטורה בהתהוות מעמידה במבחן את רוח ההתנגדות ואת מופעיה השונים. הכוח העיקרי שתוקע כעת מקל בגלגלי העריצות הוא המחאה, שאחת התופעות המעניינות בה היא התארגנות בולטת לעין של קבוצות מקצועיות שונות שמדגישות את הנזק המתחולל בתחומיהן ואת הסיוע שהן יכולות להושיט לאחרים, מעזרה נפשית ועד תמיכה משפטית בעצורים. שדה האמנות החזותית כרוך בשני מרכיבים עיקריים של המאבק: הגנה על חופש הביטוי ויצירת שפה חזותית באמצעות שלטים, תחפושות ומיצגים. הנוכחות הציבורית של איגודי האמנות והאוצרות בעת הזאת חיונית למאבק על חופש הביטוי.

כשחוקקה הכנסת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1993, לא נכללו בו שתי הזכויות החשובות ביותר לדמוקרטיה: שוויון וחופש הביטוי. יוזמי החוק ביקשו לצרף אליו את המפלגות הדתיות, שהזכויות הללו הטרידו אותן: השוויון בגלל רפורמים, נשים, להטב”ים ולא־יהודים, וחופש הביטוי בגלל פרסומי תועבה וניסיונות המרת דת. אין בעולם חוקה של מדינה דמוקרטית אשר שוויון וחופש הביטוי אינם כלולים בה, ובישראל, באין חוקה, ביסס בית המשפט העליון את ההגנה על זכויות אלה באמצעות מגילת העצמאות, שבה כתוב כי מדינת ישראל “תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות”, ועל פי חוק כבוד האדם וחירותו. על בסיס כותרת החוק קבע בית המשפט בהחלטות שונות כי אין כבוד אדם ללא שוויון וחופש ביטוי. ההגנות הללו יצרו מחלוקות בין חרדים ואחרים ובין בית המשפט העליון, שהגן באמצעות החוק על שירות שווה. “השוויון הוצא במפורש מחוק היסוד”, הצהיר חבר הכנסת שמחה רוטמן, יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ומיוזמי הדיקטטורה המתהווה, “אפשר לבקר מדוע הכנסת לא הכניסה את השוויון וחופש הביטוי, אבל על בית המשפט לכבד את מה שהכנסת בחרה. צודקת או טועה”.

איגוד האוצרות והאוצרים הוקם בשנת 2021 וחרט על דגלו “לשמש בית מקצועי לאוצרות.ים, לקדם את תחומי האוצרות והאמנות ברוח של שוויון, חופש הביטוי ועצמאות הפעולה האוצרותית“. באיגוד מעל 200 חברות וחברים והעדרו מן המחאה בולט, מאכזב וסותר את מטרותיו. כחבר האיגוד ניסיתי ללא הצלחה להשפיע על נוכחות פעילה במחאה מאז ראשיתה. בסוף חודש ינואר כינס מטה מאבק שהוקם את הארגונים השונים שהתחילו לפעול בשטח, כדי לתאם בין הגופים ולסייע במימון. השתתפתי במפגש כחבר פורום הצנזורה של האיגוד והעברתי את פרטיו לידיעתו, אך דבר לא השתנה. לאור זאת ביקשתי ב־26 בפברואר לפרסם באתר האיגוד את המאמר המצורף, הקורא למעורבות גדולה יותר של האיגוד במחאה. לאחר יותר משבועיים התקבלה התשובה – האיגוד לא יכול לפרסם את המאמר בפלטפורמות שלו. הצטרפתי לאיגוד מיד עם הקמתו מתוך הכרה בנחיצות החיונית של איגודים מקצועיים ואמשיך להיות חבר בו ולהתנדב לפעילות מטעמו על פי הצורך. פעולות האיגוד בתחום זכויות עובדים במוזיאון באר שבע ובמקרה הצנזורה במוזיאון רמת גן העידו על החשיבות הציבורית של נציגות מאורגנת. לאור זאת זועק לשמיים חסרונם של איגודי האוצרות והאמנות החזותית מחזית המאבק על חופש הביטוי ומן המעורבות בעיצוב, תיעוד והפצת התוכן החזותי של המחאה.

המאמר

בירושלים נמנעה לאחרונה הצגת תערוכה בגלריה העירונית “ביתא”, שנמצאת לטענת העירייה “באזור שבו אוכלוסייה עלולה להיפגע מהתצוגה”. כך נוסף עוד מקרה שבו גורם שלטוני מתיימר להגן על הציבור באמצעות פגיעה באמנות. שליחות זאת כרוכה בסתירה מפני שעבודות שנאסרות בשם טובת הציבור נרקמות מרוחב יריעה ציבורי שמבסיסו נוצרים נכסי האמנות. יצירת האמנות נובעת מן החברה, עולה משיח הנערך בין חלקיה ושבה אליהם. מסננים מקצועיים רבים קובעים את דרכה: לימוד, התנסות, רגישות, הקשר חברתי, יכולת חומרית וכישרון ביטוי מיוחד. שדה תרבות מעמדי, פוליטי וכלכלי הפכפך מעניק ליצירה הכרה, מציג, משמר ומממן את עלויותיה. מסכת חוזרת ונשנית של ביקורת, מחקר, דעת קהל ותקציבים מנסחת את מקומה ללא צורך בשררה.

תנאי השיח הדמוקרטיים הבלתי מושלמים הללו ניצבים כעת בפני סכנה קיומית ממשית שבה מנוצלת הפגיעות לשם חיסול. מאז מערכת הבחירות האחרונה וחזרת שלטון הליכוד, בראשות נאשם בשוחד ובשיתוף קואליציית מפלגות ימין כהניסטיות ומפלגות חרדיות, הופך שיח הפגיעות לנקמני יותר ומלווה בהצעות חוק שמשמעותן דיקטטורה של הרוב. מחאה עממית רחבה של הפגנות, מצעדים והשבתות מתרחשת, אבל החוקים עוברים באמצעות רוב בכנסת. פירוק הרשות השופטת מסמכויותיה והכפפתה לרשות המבצעת והמחוקקת שמים קץ לאפשרות להגן על מיעוטים ועל חופש הביטוי ומעניקים לאוחזים בהגה השלטון שליטה ללא מיצרים שתשנה לחלוטין את אורחות החיים. שליטה זאת תחמיר את מהלכי ההתנחלות והכיבוש כפי שבאו לביטוי בהחלטת הממשלה להכשיר מאחזים בלתי חוקיים ולבנות אלפי יחידות דיור חדשות. כל אלה נזקקים לשליטה על התודעה, התקשורת ועל מערכת המשפט, שמושגת לאורך שנים באמצעות תעמולה שקרית וכעת באמצעות דמוקטטורה בסגנון פולני, הונגרי, רוסי, טורקי וטראמפיסטי.

התפתחות משבשת זאת פוגעת אנושות בקיום התרבותי, שכרוך באפשרות לבטא רגישות אנושית מתנגשת ומתפתחת. אמנות מקורית נוגעת בשבריריות הקיומית ומרכיבה את הזירה המגוונת של תחושות, מחשבות, מסורות, אמונות, כאב וצחוק שמקורם ביסודות השונים של החברה. כל אלה נדרשים לנימי הנימים של ביטוי מורכב שמגפו של איסור שלטוני אינו מסוגל להפסיק אך יכול להשתיק. למרות הכרה ממוסדת בתרבות, שבאה לביטוי באמצעות משרד תרבות מדינתי, אגפי תרבות עירוניים ומוסדות תרבות ציבוריים, יצירת האמנות מעוררת חשש ודרכה נחסמת מעת לעת. ברגע אחד יכולה הערכה ממסדית להפוך למתקפה שמציגה אמניות ואמנים כמי שדואגים לעצמם, רודפי פרסום, מתנשאים, חריגים, קיצוניים, ילדותיים, מוזרים, ובמשטרים מסוימים אף כבוגדים ומסיתים שמקומם בכלא.

המתח המתמיד בין חופש היצירה למשטר נובע מסתירה מבנית נוספת שמקורה בשדה הפוליטי של ההבעה. התרבות והמשטר חולקים שדות ביטוי סמוכים של דימויים וסמלים שנותנים מענה לצרכים אנושיים: שניהם עוסקים בהבעה בעלת משמעות חברתית אך השלטון עושה זאת לצורך גיבוש עמדות מכלילות, ואילו התרבות מטילה ספק בקריאות רוחביות; השלטון מטפח מנהיגות מצומצמת והתרבות נובעת מנקודות מבט רבות ובלתי צפויות. שני המהלכים יכולים לכוון לחברה צודקת יותר אם יכירו בהדדיות המתקיימת בין הקהילתי לאישי, אולם שלטון שבידו הכוח להפר את האיזון מתפתה להתאים את הנראה, הנשמע והנאמר לשליטה מטעמו, ואז נתפסת האמנות כאיום על מערכת הסמלים והתודעה האחודה שהוא משווק. מרחב היצירה המגוון שופך אור על חולשת השליטה, מצביע על פגמים בניסיון לאחוז בה, מעניק קול לפגיעה הכרוכה בה ומקדם תובנה אנושית שמעבר למחוזותיה. משטר שפוגע בריבוי הקולות מטרפד במו ידיו את יצירת נכסי הרוח הציבוריים ואת השיח הפתוח שהוא מקור נביעתם.

התווך המתבקש בין אחריות שלטונית כוללת לשבריריות הנרשמת ביד אמניות ואמנים חיוני למרקם החברתי העדין. פגיעה שלטונית באמנות מפרה את היחסים בין הרשות לפרט, ומשבשת את הרגישות שמשתקפת בנכסים תרבותיים. מקורם הבלתי נדלה של נכסים אלה הוא הביטוי אישי שעולה מחלקי חברה שונים, מעומתים או דומים. סתימת פיות היא אפשרות מפתה אך מטילת אימה, שרוחשת קבע בין חלקי החברה, חודרת עד לרמת המשפחה וגוררת שובל ארוך של הפרת זכויות אדם. כאשר שלטון חוסם אמנות אין הוא מגן על חלקי ציבור מפגיעה אלא מוצא כשעיר לעזאזל דווקא את אלה שקולם מביע סתירות שמחדדות את הרגישות האנושית. פגיעות במקרה כזה מנוצלת לשרירות לב שאין לה דבר עם מנהיגות אך הרבה עם עריצות.

סימני הפגיעה בחופש הביטוי עם חזרת הליכוד לשלטון כבר כאן, ורבים מהם מלווים באיום בכליאה. בחודש דצמבר 2022 מנעה המועצה המקומית פרדס חנה כרכור הקרנה מתוכננת של הסרט “H2: מעבדת השליטה” במרכז פיס המקומי לגיל הזהב. בטקס כניסתו לתפקיד שר התרבות הכריז השר מיקי זהר כי “אנחנו נדאג לשלול תקציבים שיקדמו את הנרטיב של אויבינו”. ברוח זאת ביקש השר לבחון את האפשרות לשלול בדיעבד תקציבים מהסרט “שני ילדים ביום”, העוסק במעצרי קטינים בשטחים הכבושים, בטענה שהוא משחיר את פניה של ישראל. אחת הפעולות הראשונות שביקש השר להפסיק הייתה תכנית “שבת תרבות” בטענה כי “ציבור שומרי השבת בישראל לא יופלו במשמרת שלי”, למרות שהתכנית העמידה תקציב שאפשר לשומרי שבת להיכנס חינם לאתרי מורשת ותרבות. בראשית פברואר קיימה ועדת החינוך של הכנסת דיון בנושא “סתימת פיות באקדמיה” שנועדה לסתום את הפה של פרופ’ אבי רובין מאוניברסיטת בן־גוריון שהעביר שיעור בנושא התכנית שהציג שר המשפטים, יריב לוין. מספר סטודנטים ותנועת “אם תרצו” התנגדו לעמדתו הביקורתית, שלחו מכתב תלונה להנהלת האוניברסיטה ובהשפעתם יזם חבר הכנסת קלנר מהליכוד את הדיון בכנסת. עבודתו של עמיר קליגר, מורה במרכז לתלמידים מחוננים בראשון לציון, הופסקה לאחר שדיבר עם תלמידיו על ההפיכה המשטרית, ועשרות סופרים חתמו על עצומה נגד “חוק הספרייה הלאומית” בעקבות רצונו של שר החינוך יואב קיש להכפיף את מינוי חברי דירקטוריון הספרייה הלאומית אליו, ובכך להביא למעשה להדחתו של הרקטור שי ניצן, לשעבר פרקליט המדינה שהיה מעורב בחקירות נתניהו. שר התקשורת שלמה קרעי מקדם מאז כניסתו לתפקיד תכניות לפגיעה בתקשורת באמצעות סגירת כאן, תאגיד השידור הציבורי, וכוונה לסגור את הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין כדי להקים גוף פיקוח חדש ונשלט על הערוצים המסחריים. הפגיעה בעיתונות החופשית מתבצעת באמצעות חקיקה, מתקפות ארסיות נגד עיתונאים, פגיעה בהכנסות מפרסום וטיפוח רשתות חברתיות שמפיצות חדשות כזב. ללא חופש ביטוי של התקשורת נרמסת הדמוקרטיה, שקיומה תלוי בדיווחי אמת וחשיפת שחיתויות נוכח פני השררה. זאת הסיבה שמבקשים את רעת התקשורת ומטפחים במקביל שופרות כמו ערוץ 14, אשר ועדת הכלכלה של הכנסת האריכה עבורו פטור מתשלום אגרה לרשות השנייה ופטור מהקמת חברת חדשות, הטבות שערכן מגיע למיליוני שקלים.

בינואר 2023 קרא חבר הכנסת צבי פוגל לעצור את ראש האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד ואת שר הביטחון לשעבר בני גנץ, יחד עם משה יעלון ויאיר גולן, באשמת “בגידה במולדת” והתנצל על כך. אולם קריאות הכליאה גברו וההתנצלויות נעלמו. באמצע פברואר הגיש הליכוד תלונה במשטרה נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, העיתונאים אורי משגב ויוסי קליין ופעילי שמאל נוספים בגין דברי הסתה וקריאות למרי אזרחי. הליכוד אף הגיש תלונה נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בטענה כי אמר דברי הסתה מסוכנים. ב־13 בפברואר פרסמה שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן ציוץ בטוויטר שבו קבעה כי “רון חולדאי צריך לשבת בחקירה תחת אזהרה שבסופה תהיה המלצה מפורשת להעמדה לדין […] חלאס לסלחנות כלפי בכירי הפריווילגיה שפועלים למיטוט המדינה. אם אחד מהם ייענש עד הסוף וכמו שצריך – השאר ילמדו לרסן את עצמם”. לטענתה, לראש עיריית תל אביב אסור לעסוק בלקחים היסטוריים ולומר כי “זו ההיסטוריה של העולם. מדינות הפכו לדיקטטורות באמצעות התהליך הדמוקרטי, ולדאבוני ראינו דברים נוראיים, אבל מדינות לא חוזרות בחזרה מדיקטטורה, אלא בשפיכות דמים”. בנאום הרולקסים והמרצדסים אמר השר המיועד דודי אמסלם: “אתם עוברים על החוק. ראש המסיתים, אהוד ברק, איך אתה לא היום בחקירת משטרה? תראו את החוצפה שלכם ואת הבריונות. המאבק הזה הוא לא על החוקים, יש כאן מאבק אמיתי, האם האליטה תמשיך לנהל את המדינה? אנחנו נעשה את המהפכה על אפכם וחמתכם, מי שיעבור על החוק – יישב בבית סוהר”. אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר שהגיש את כתבי האישום נגד נתניהו, התריע בראיון לתכנית “עובדה” כי “הדברים הולכים למקומות לא טובים שאני לא זוכר שהיינו בהם ולא נתקלנו בהם. זה יידרדר עוד, זה לא נגמר, משני הצדדים לא יוותרו. זה ייגמר באלימות. מישהו מהם ישלם את המחיר בדם”. חבר הכנסת רוטמן קבע כי דבריו של מנדלבליט מהווים “איומים על דם ורצח ברחובות”, והוסיף כי “צריך להכניס אותו לכלא אם הוא עושה כזה דבר”. יושב ראש ש”ס חבר הכנסת אריה דרעי ביקש להגיש לוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק שמטילה עונש של חצי שנה בכלא על מי שיגיע בלבוש לא הולם לכותל המערבי, ינגן, יחלל שבת, יערוך טקס דתי שלא על פי מנהג המקום או תפילה מעורבת של גברים ונשים. חבר הכנסת דן אילוז מהליכוד הגיש ב־26 בפברואר הצעת חוק שלפיה יוטל על חוסמי כבישים בהפגנות עונש מאסר של עד שלוש שנים.

מעבר להטלת אימה, ההצעות לכלוא מעידות על תחושת הכוח שסתימת פיות מעניקה. אמות המידה של חופש הביטוי מתערערות, ואת המחיר הכבד לא ישלמו הדמויות הבכירות אלא פעילות ופעילים, אמניות ואמנים ואנשים מהרחוב. ברמה המעשית ומבחינה היסטורית עינם של אנשי ונשות תרבות והאיגודים המייצגים אותם אמורה לקלוט את חומרת הסימנים המצטברים ולהתייצב מולם בזמן אמת. רק פסע מפריד בין הפגיעה הכוללת בחופש הביטוי להתרחשויות שיהפכו את הסרת העבודה של דויד ריב במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית לזיכרון מתוק. מאז התחילה קואליציית הליכוד לחוקק את חוקי הדיקטטורה קמו התארגנויות וארגונים שונים וחדשים כדי להיאבק על הדמוקרטיה וחופש הביטוי. אנשי ונשות אקדמיה, משפט, סוציולוגיה, רפואה, חינוך, יוצאי צבא ומשטרה גיבשו מאבקים ייחודיים וארגוני גג נוסדו כדי לסייע בתוכן ובתקציבים לפעילות ולפעילים. יש לאיגוד האוצרות והאוצרים מקום וחובה מיוחדים להאיר, להתריע ולהיאבק על חופש הביטוי וליזום שיתופי פעולה עם ארגוני המאבק בתחום התוכן החזותי, התיעוד וההצגה. למרות שהחלה התארגנות ראשונית של האיגוד להתמודדות עם מקרי צנזורה לא נשמע ברמה הקול הדרוש של חבריו וחברותיו. אירועי פתיחת תערוכות נמשכים כמו בעולם מקביל ומול חשרת העננים הנאספת לא חשים בגלריות, במוזיאונים וברחוב במאבק המיוחד של תחום הביטוי החזותי. עבודת האוצרות קשורה בעבותות לתולדות האמנות ושניהם קשורים הדוקות לקריאת מהלכי ההיסטוריה. מעבר להגנה המיידית על חופש הביטוי, יש כאן איום גם על המורשת התרבותית שיותירו האוצרים והאיגוד שפועל בשמם.