דילן והנצח

במה אפלה, אורות האולם כבויים. אפילו הסלולרים לא מהבהבים; בכניסה לאולם קיבלנו מנשא מיוחד לסלולרי,¹ שנפתח שוב רק אחרי ההופעה. מתוך החושך נשמעת קקפוניה נעימה: להקה שלמה מכוונת את הכלים בו בזמן. מתוך הרעש הולכת ומתהווה מנגינה (“הו סוזנה” הידוע לשמצה), ומתוך החושך מתהווים הנגנים, בחליפות שחורות ומגבעות פדורה (שהיו מפוקפקות גם כשהיו באופנה), ובוב דילן אחד – בלי כובע, בלי איפור ובלי מפוחית, מאחורי הפסנתר. אלו שני המוטיבים המרכזיים של הערב: חושך ורעש שהופכים למנגינה. בהרבה מובנים, זה הזרם התת־קרקעי שמאפיין את היצירה של דילן כבר קרוב ל־60 שנה.

זו ההופעה השנייה של דילן באמסטרדם, כחלק מסיבוב ההופעות האירופי לקידום אלבום האולפן האחרון שלו (ה־39 במספר), “הדרכים הקשוחות והפוחזות”. היא מושכת אליה אלפי קשישים חשופי קרקפת ועוד כמה מאות צעירים חסרי סבלנות, שמחצינים תסמיני גמילה מואצים מהסלולרי. הנמרצות והאופטימיות של דילן מפתיעות. האיש, שחצה לאחרונה את רף ה־80, בילה את רוב שנותיו בסיבוב הופעות מתמשך, מכסה את כל היבשות בדחף בלתי מוסבר שלא לשוב הביתה².

המאפיין הבולט של דילן, ואולי מעורר המחלוקת ביותר, הוא ההשתנות. האמנות העיקרית של בובי היתה תמיד שבירת ציפיות. בניגוד לאחרים, שמציבים אותו בשורה אחת עם גיבורי פולק כמו פול סיימון, ליאונרד כהן או, להבדיל, וודי גאתרי – אני תמיד קיטלגתי אותו עם אמנים כמו דייוויד בואי; אמנים שראו בהשתנות עצמה אקט אסתטי, כך שהדיאלוג העיקרי שמתרחש אינו (רק) בין המאזין ליצירה, אלא בין הציפיות של המאזין מהאמן (או הציפיות של עולם התרבות כולו) ובין האמן עצמו, האדם על הבמה ומאחורי התקליט.

כמו בואי, דילן המציא לעצמו פרסונות בימתיות ותקשורתיות והחליף אותן בכל פעם שהציבור התרגל אליהן. וההשתנות הזאת, כצפוי, מכעיסה אנשים. כמעט כל צעד בקריירה שלו לווה בתקרית מפורסמת של זעם מעריצים – החל מצעקות ה”בוגד” כשהחליף את הגיטרה האקוסטית בגיטרה חשמלית וחולל את מהפכת הפולק־רוק, שהגדירה וכוננה את הצליל של המוזיקה הפופולרית של שנות ה־60 וה־70; דרך ההתנצרות של סוף שנות ה־70, שגררה סיבוב הופעות של שירים חדשים בלבד; עבור בהופעות עם הגרייטפול־דד, שעד היום מעריצים – הן של הלהקה והן של דילן – מסרבים לדבר עליהן בלי מנה ראויה של אלכוהול; ועד “הטור הבלתי נגמר”, השם הכולל לכל ההופעות של דילן מסוף שנות ה־80 ועד שמגפת הקורונה קטעה אותו באכזריות. בכל אחד מהשלבים האלה דילן ברא מחדש עולם דימויים, סגנון כתיבה והגשה, מעטפת מוזיקלית ופורמט הופעה – ועדיין נשמע כמו דילן, ועדיין כתב טקסטים מפעימים ואלמותיים.

ובכל זאת, כל הופעה של דילן לוותה בתלונות; על בחירת השירים, על העיבודים, על הפירוטכניקה הלוקה בחסר, על חוסר התקשורת עם הקהל. נדמה שכל זה לא מעניין את דילן במיוחד: אם אחרי ההופעה בישראל ב־2011 רבים התלוננו על המסכים – שבעקבות דרישה מפורשת של דילן, לא הציגו תקריבים שלו או של מהנגנים, היום אין אפילו מסכים להתלונן עליהם. תראו מה שתראו, ותגידו תודה³.

בוב דילן על פסנתר, ללא מפוחית – זה לא הדימוי שמצפים לפגוש בערב סתיו בדרום אמסטרדם. מחוץ לאולם נגני רחוב מתחנפים לעומדים בתור עם ביצועים פונקציונליים אך פושרים, בואכה משעממים, ללהיטי הפולק המלטפים של דילן משנות ה־60 בואכה־70 – “איש הטמבורין”, “הגבר שבתוכי”, “גשם כבד”, “הוריקן”, “טוק טוק טוק על דלתי מרום” – שזוכים למענה נלהב. עבור רבים, זה הדילן שהם מצפים לו: טרובדור מחוספס, המצפון של דור הבומרים, המצפן המוסרי של המודעות החברתית, המשורר הרגיש, הרוקר שמתאים לקומבייה־מסביב־למדורה. לאנשים כאלה, ששופטים כל יצירה על־פי הציפיות שיצרה בהם יצירה אחת שבה התאהבו, קל לפרש את ההופעה של דילן הנוכחי⁴ כזלזול – זלזול בקהל, זלזול ביצירה, ומעל הכל, זלזול של דילן במורשת של עצמו.

מפתה להשוות את דילן לענק אחר מדורו ששרד את תלאות הזמן – פול מקרטני. במידה רבה, ההופעות של מקרטני הן התגשמות חלום עבור מעריציו: הן מורכבות בעיקר משירים של הביטלס, נתמכות על־ידי שירים של להקת כנפיים, כשפה ושם מפולפלים פנימה שירים מקריירת הסולו הענפה שלו. מוזיקאים שזכו לחצות את סף ה־80 מתחילים,⁵ באופן גשמי ובלתי נמנע, לחשוב על המוות ועל המורשת שישאירו אחריהם,⁶ ומתבקש לראות בבחירות האמנותיות האלה (ובעיקר בבניית ההופעות) מעין דיאלוג של האמן עם העבר, עם המורשת שלו עצמו, ובעיקר עם הנצח.

דילן, כרגיל, פוסע בשביל ההפוך. הנצח היה עבורו מאז ומעולם בדיחה עצובה (האזינו, למשל, ל”Time Out of Mind” המופתי משנות ה־90). בעוד שרוב האמנים שמים במרכז את עצמם⁷ ואת הקריירה שלהם, דילן תמיד ניסה לברוח מהכרה כזאת – הבריחה התמידית מתווית ה”משיח” שדור וייטנם ניסה להדביק לו, ההופעות עם איפור לבן, האובססיה למסכות. גם מהטקסטים שלו אי־אפשר להסיק איזה דילן “אמיתי”.⁸ זה לא מעניין אותו, ואולי אפילו מעורר בו סלידה, כל האהבה הזאת. בצדק או שלא, דילן שונא את העובדה שמעריצים אותו ולא את מה שהוא עושה.

הופעות רוק, מטבען, הן אנומליה; הן נמצאות באמצע הסקאלה שבין הג’אז המוחלט⁹ (שהארעיות היא עיקרו והאלתור הוא הסובייקט שלו) לבין מוזיקה קלאסית (ניסיון להטעין רגש חדש או ישן ביצירה מוגדרת, מוחלטת וחלוטה). הופעות רוק בנויות על האנרגיה והסולואים והאלתור והחיות מצד אחד, והיצירה המוקלטת ששוכנת באוזן ובלב ובמוח של הקהל מהצד האחר. אפשר למקם כל אמן (וכל תקופה בחייו של אמן) על הסקאלה הזו, וכך ללמוד על עולם הערכים הפנימי שלו: באיזו מידה הוא מבקש לרצות את הקהל, כמה הוא סומך עליו, האם הוא ממשיך לנסות, לשנות ולחפש, האם הוא מחדש ומעז.¹⁰ דילן, כמו ענקים אחרים בדורו, ניסה תמיד למשוך לכיוון הג’אז המוחלט, ועם השנים זלג מהמהות (ג’אז כקונספט של התחדשות ושינוי תמידיים) לרמה האסתטית. אפשר להסביר כך את העשור האחרון בקריירה שלו, שהוקדש לצלילה עמוקה לקטלוג השירים האמריקאי: הג’אז כחוויה אסתטית מזוככת.

ההופעות של דילן הן, במובנים רבים, אירועי ספורט: אתה מכיר את המסגרת ואת החוקים, אבל לא יודע מה הולך לקרות לך מול העיניים. אלא שבניגוד לספורט, במקרה הזה אי־הוודאות המתוחמת היא דווקא מקור לזעם; הקהל זועם על השירים שלא בוצעו, על השירים שכן בוצעו ועל האופן שבו בוצעו. כל שינוי סולם ומקצב של קלאסיקה אהובה הוא חילול קודש. הם רוצים את דילן הישן, דילן של המחאה והמפוחית והגיטרה,¹¹ דילן שגם בזמן אמת היה קשה לקבל. מבחינת דילן עצמו, הקהל תמיד היה נגזרת של ההופעה החיה, שהיא תמיד המטרה של עצמה. הסיווג שלו כאמן פופ עושה עוול, גם למעריציו וגם לתכלית שלשמה הם התכנסו. דילן לא כאן כדי לבדר אותנו.

הקונפליקט הזה, בין בידור לתרבות, בין צרכנות לאמנות,¹² הוא שעומד בבסיס הביקורת הפופולרית כלפי דילן וההופעות שלו. אנשים, בטח בשנת 2022, מצפים לקבל “תמורה” למחיר הכרטיס (הגבוה, אין מה לומר), והתמורה הזו, הם חושבים, צריכה להופיע בצורת מיטב הלהיטים והמטען הרגשי שהם צברו במהלך החיים הסובייקטיביים של כל צופה וצופה. יש אמנים שנענים לתביעה הזו, אבל בדרך מקריבים את התכונה העיקרית שהפכה את השירים עצמם למיוחדים עבור כל־כך הרבה אנשים: האותנטיות. איך אפשר להמשיך לחדש כשהעבר הוא הסחורה העיקרית שאתה מוכר? מה זה עושה לנשמה, לאופי, לגוף, לחדוות היצירה ולחוש האמנותי¹³ של אמן בגיל 80 וצפונה, כשמה שמגדיר אותך הוא מה שעשית בגיל 20?

מה שמהפנט כל־כך בהופעות של דילן, וגם בגלגולו הנוכחי כאשמאי ג’אז, הוא שהשאלות האלה אינן רלבנטיות עבורו. בגיל 80 או 20, עם פסנתר או עם גיטרה חשמלית, לבד, מוקף באגדות פולק או בנגנים בוגרי בתי־ספר מובילים למוזיקה – הוא עדיין ממשיך לחפש, למצוא ולאבד מחדש. בהופעה שבה צפיתי הוא ביצע את כל(!) האלבום החדש¹⁴ – ועדיין שינה את העיבודים של כל השירים. הוא גולש מג’אז סמיך לאמריקנה, מרוקנרול לפיוז’ן; הוא משנה מלים, משחק עם ההגשה ועם הדיקציה, מלהטט בפסנתר ממש כשם שבעבר יצר סולואי גיטרות או מפוחית. הקול שלו חרוך ועמוק, אך הרבה יותר חיוני ונמרץ מאשר בהקלטות האולפן מהשנים האחרונות. בקצרה, הוא פורח ונהנה כמו נגן ברים ותיק במסבאה מטונפת ואפופת עשן בדרום העמוק של ארה”ב. כשהוא מבצע שירים ישנים¹⁵ הוא מטעין אותם באותה אנרגיה שקטה ואותם עיבודים־לא־עיבודים כמו בשירים החדשים.

נדמה שללהקה אין תפקידים כתובים. הם ספק רוכנים, ספק מעופפים סביבו, מביטים כל הזמן בידיו המנגנות בפסנתר כמו מחפשים רמז למה שהוא עושה.¹⁶ השוו את זה לטכנוקרטיות המוזיקליות שמאפיינות הופעות של דינוזאורים מסוגו – להפקה המוקפדת של ברוס ספרינגסטין והאי סטריט בנד, לאיכויות הכמעט שארל אזנבוריות¹⁷ של ליאונרד כהן בסיבוביו המאוחרים¹⁸ – ותבינו את גודל הבשורה שדילן מביא: אמנות לשם האמנות, הופעה לשם ההופעה. השירים הם רק תירוצים לאלתורים ולחקירה. שינויי המלים הם יריקה בפרס הנובל שקיבל (בצדק); אפילו המלה הכתובה לא חסינה בפני הנצח. הכל אפשר וצריך לשנות.

בין שיר לשיר האורות כבים, ובאולם שוררת עלטה מוחלטת. ואז, מהחושך והדממה, נשמעות מנגינת פסנתר ולהקה שמנסה (ומצליחה) להדביק אותה, ואז הקול. הקול שכבר 60 שנה משתנה, אבל תמיד נשמע אותו הדבר. הוא ממלמל ומדבר, הוא צורח ומשתנק, הוא מטיף והוא מתוודה, הוא ישן עם המוות ועם החיים באותה המיטה והוא מתענג על כל תו ותו. אחרי השיר השלישי הוא קם מאחורי הפסנתר, שמסתיר את רובו לכל אורך ההופעה, פוסע לקדמת הבמה ודופק פוזה לקול התשואות. לפני השיר האחרון הוא סוף־סוף מציג את הלהקה, מבקש מהקהל לעמוד (אחרי שעה וחצי של ישיבה בכמעט דום), ואז… מספר בדיחות! ומתלוצץ עם הנגנים! וקד קידה!

ואז מגיע השיר החותם, ¹⁹ “Every Grain of Sand”, מהתקופה הדתית, בלדה דילנית מרגשת לעילא ולעילא, שלפי מיטב המסורת חותמת את הופעותיו כבר שנים. העיבוד, גם אם לא נאמן למקור, מזכיר משהו שאפשר לזהות, ההגשה פחות מאתגרת, אבל אז מגיע הרגע שכולם פיללו לו, אבל התביישו להודות: דילן שולף מפוחית ודופק סולו.²⁰ הקהל מריע, הדמעות זולגות, קתרזיס. ואחרי זה אומרים שדילן מזלזל בקהל.

 

תומר שור הוא מוזיקאי, כותב, אקטיביסט ופעיל פוליטי. בן 28, מתגורר באמסטרדם