אמנות בעידן השעתוק האלגוריתמי, חלק ראשון: מדא-פ’ן לדאל-אי

בשנת 2020 סיימתי את עבודת הדוקטורט שלי בנושא כפר האמנים הסיני דָא-פֶ’ן (大芬), שעד שנת 2008 ייצא יותר מ-60 אחוזים מציורי השמן בשוק העולמי. אני עצמי נחתתי לראשונה בדא-פ’ן בשנת 2013, בזמן שהכפר עדיין רכב על גלי ההצלחה של העבר. בסדרת ראיונות חזיתי כיצד רוב הציירים בכפר מחקים ז’אנרים ומוטיבים מערביים; חלקם אף מייצרים העתקים ישירים של ציורים מערביים קיימים. חוקרי אמנות כמעט לא עסקו בתופעה, שעל אף היקפה חסר התקדים, נחשבת לנחותה. לא רק שלא הסכמתי איתם, אלא שבזמן המחקר הלכה והתבהרה אצלי ההבנה שיש דפוסים שאפשר להבחין בהם רק כאשר אנו מביטים באמנות הפופולרית. היסטוריון האמנות שאול זלץ’ הסביר את זה יפה: הוא תיאר את עולם האמנות כמספר קטן של איים המתרוממים מעל האוקיינוס העצום של האמנות הפופולרית. על כן, הוא המליץ לחוקרי אמנות להביט גם במעמקי האוקיינוס אם הם רוצים להבין את הגאות והשפל, הרוחות והזרמים שעיצבו את האיים.¹

מאז המשבר הכלכלי של 2008 הכפר דא-פ’ן הפסיק את צמיחתו האסטרונומית. במערב היו פחות קירות חדשים לעטר, וממילא ציורי השמן הקיטשיים שהפיק איבדו את יוקרתם. זכור לי כיצד בשנת 2019 חזרתי שוב למפעל הגדול ביותר שעדיין ייצא מאות אלפי ציורים למערב מדי שנה, וראיתי שגם שם עוסקים בהישרדות. במהלך הביקור שאלתי את המנהל מה הוא היה מציע לי לתעד במפעל. התשובה שנתן לי הייתה מפתיעה: “אני מציע לרוץ ולתעד את כל המפעל מצד לצד. בקרוב לא יישאר זכר למה שהוא היה. רוב הציירים עומדים לפנות את מקומם לצי של מדפסות תלת ממד מיוחדות שמייצרות ציורי שמן”. תפקיד האמנים, הוא הסביר, יהיה מעתה לייצר דימויים חדשים שיודפסו במדפסות.

מדפסת תלת-ממד בכפר דאפן, 2019. צולם על ידי המחבר

אמירתו של מנהל המפעל שלחה אותי לשרשרת מחשבות שהולכת איתי עד היום. אמנם השינויים הטכנולוגיים שמביא איתו עידן האלגוריתמים לא מאוד ניכרים לעין בתחום השמרני יחסית של האמנות הגבוהה, אבל בהחלט אפשר לראות אותם כמעט בכל היבט בשוק האמנות הפופולרית. נטפליקס למשל מספרת שמנוע ההמלצות שלה אחראי על כ-90 אחוז מבחירות התוכן של הצופים, ובכך הוא מחליף את קובעי הטעם הקלאסיים; מעבדי תמונות וסאונד הפכו לטכנאים זמינים; חשיבות הקהל מוחלפת כאשר יוצר רוכש בוטים שיוסיפו לתנועה שלו ברשתות החברתיות; אפילו תפקידים יצירתיים התחילו להיות מוחלפים, למשל בשימוש של אולפנים הוליוודיים באלגוריתמים כדי לקבוע מה יהיה תוכן סרטים עתידיים שייווצרו. זכור לי איך בשנת 2020, רגע אחרי שהתפרסם הדוקטורט, הופעתי בתוכנית של מואב ורדי וסיפרתי כי אני חוזה עתיד שבו מכונות ייצרו גם את הציורים הפופולריים של העתיד.

ואז הגיעה שנת 2021 ובתחילתה השקת dall-e. הכרזת מסנתז התמונות החדש לוותה בסדרת תמונות בגודל של אייקון, שבהן הופיעו הכלאות בין כיסא לאבוקדו. הקהל הרחב, שבאותו זמן התעסק ביכולותיו של האלגוריתם GPT-3 לכתוב טקסט, לא התלהב מדי, אבל כמה חוקרים כבר התחילו להבין את חשיבותו של אלגוריתם שמייצר תמונה. בשלהי שנת 2022 כבר אפשר להגיד שהטכנולוגיה התפתחה מהר, וכיום מסנתזי התמונות הרבים והשונים שקיימים ברשת מפיקים תמונות מורכבות ברזולוציה גבוהה במיוחד, ואף סרטוני וידאו מרשימים ביותר. גם משתמשי קצה יכולים להיכנס לכמה אתרים שמציעים להתנסות בתופעה בחינם,² לכתוב שורת טקסט (פרומפט) ולקבל תוך כמה שניות דימוי. וברור שעוד נראה התקדמות גדולה מאוד של ההנגשה של היכולות האלו לקהל.

מכאן קשה שלא לחשוב על הכפר דא-פ’ן והמדפסות שלו. מה בעצם עומד בינינו לבין העידן בו הכפר כבר לא יצטרך ציירים בכלל? הקהל יוכל לבקש ולדייק, בלי שום ידע טכני, מה הוא רוצה לראות בחדר השינה, והמכונות יסנתזו דימויים שישלחו הישר אל מדפסות תלת ממד. כך יוחלף עוד חלק משמעותי מהשרשרת הסוציולוגית של יצרני האמנות הפופולרית באלגוריתם נוסף. מבחינה טכנולוגית לפחות, אין פה שום אתגר שלא יכול להיפתר כבר כיום. על כן שאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא לא האם זה עשוי לקרות, אלא מה המשמעות של אמנות בעידן השעתוק האלגוריתמי?

כיסא אבוקדו. ההכרזה על תכנת dall-e הראשונה, 2021

ההיסטוריה לימדה אותנו שעל פי רוב השיח על “קץ ההיסטוריה” מקדים את זמנו. כניסתה של טכנולוגיה חדשה, מתקדמת ככל שתהיה, בדרך כלל לא מוחקת את הדרכים בהן בני אדם פועלים, אלא משפיעה עליהן באופן עדין שקשה לזהות. כך למשל אפשר לחשוב על כניסת המצלמות, שלא החליפה את הציור כפי שכמה חשבו, אך מפרספקטיבה היסטורית בהחלט שינתה אותו ללא היכר.

אחד החוקרים שעסקו לעומק בשינוי זה היה כמובן וולטר בנימין. בספרו “אמנות בעידן השעתוק הטכני”³ בנימין טען כי הטכנולוגיה הכניסה שינוי פרדיגמטי – כזה שצריך לגרום לנו לשנות את האופן בו אנו מתייחסים לאמנות בכלל. רבים זוכרים את אמירתו של בנימין על היעלמותה של ה”הילה” מיצרה משוכפלת, אך אמירתו המרכזית הייתה דווקא בעד האמנות המשוכפלת. הספר נסגר בטענה שככל שהם יגיעו לשימוש של ההמונים, כלי השכפול יכולים לשנות את מערך הכוחות בחברה. היכולת לשכפל מסר ולהפיץ אותו הייתה שמורה בעבר רק למיעוט פריווילגי ושימשה אותו לשמר את כוחו. אם כלי הייצור יעברו להמונים, טען, אלו יוכלו לחולל מהפכה של ממש.

כ-90 שנה אחרי שפורסם, בעידן בו לכל איש יש מצלמה וכלים להפיץ וידאו תוך שניות למיליוני בני אדם, קשה שלא לבחון מחדש את דבריו של בנימין. מצד אחד, הפצת הכלים הטכנולוגיים בהחלט הביאה למהפכות רבות ולאפשרות של רבים לשבור תקרות זכוכית. מצד שני, כולנו היינו עדים גם לכוח הבלתי משוער של הכלים האלו לשמר ולהגדיל את הכוח של חברות הטכנולוגיה עצמן, של מדינות ושל רודנים.

לא אתיימר לחזות באופן מקיף את השינוי שעומד לחול בשדה האמנות אחרי זמן כה קצר – אך כמו בנימין אני בהחלט חוזה שינוי פרדיגמטי. בשלב זה אמליץ לחשוב על פן אחד של השינוי הזה. הדרך בה מסנתזי הטקסט והתמונות עובדים היא על ידי למידה של מאגר ידע עצום. כך למשל שלושת מסנתזי התמונות המובילים היום – Dall-e, Midjourney, ו-Stable Diffusion – שונים מעט בסגנונם בהתבסס על התוכן עליו אומנו. דרך יצירה זו משפיעה לא מעט על התוצרים שנקבל מכל אחד מהם. בשנים האחרונות התגלה כי אלגוריתמים רבים שלמדו ממאגרי תוכן קיים נוטים לשמרנות. למשל, אם נבקש מהתוכנה לייצר דימוי של איש לבן עשיר ואיש שחור עשיר, סביר שנקבל דימויים המבוססים על גזענות מוסווית. כדי להתמודד עם הבעיה חברות שונות פתחו מחלקות שעוסקות באתיקה, אך יש להבין שבעיית ההתבססות על בנק ידע קיים כזה או אחר היא אינהרנטית לטכנולוגיה. המשמעות היא שלתמונות שייצור המסנתז תמיד תהיה אג’נדה – גם ובעיקר אם בנק התמונות יבחר בקפידה בהתבסס על אמונה כזו או אחרת בנוגע לאתיקה.

מהבחינה הזו אנו צריכים לשאול את עצמנו – מי אחראי על הדימיון הקולקטיבי? נסו לדמיין את ההבדל בין בנק הדימויים שיכלול את כל התמונות שאי פעם פורסמו ברשת בלי שום סינון; בנק דימויים שיבחר במיוחד על ידי ענקית טכנולוגית שמנסה לשמור את כוחה תוך כדי שתנסה להוכיח שהיא אתית; או כזה שיבחר למשל על ידי ממשלת סין. לכן השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היום היא לא האם הכלי עצמו יהיה זמין לקהל (כפי שתהה בנימין), אלא עד כמה האלגוריתם יהיה פתוח לעיני הקהל? ובעיקר, מה בדיוק למדה למידת המכונה?

כך או אחרת, גם לעולם האמנות וגם בכלל, האלגוריתמים החדשים מהווים כר פורה ומדהים ליצירתיות ופיתוח של העתיד. אין ספק שההשלכות יהיו עצומות. ההצעה העיקרית שלי היא לפתוח את הכלים האלו בעצמנו ולשחק איתם. רק מתוך הבנה של הדרך בה הם פועלים, נוכל להמשיך ולבחון עם השנים כיצד אלו משפיעים על החיים שלנו גם באופנים שקשה לראות מחוץ למכונה.

לחלקו השני של המאמר