תלוי מקום: רן קסמי אילן

“תלוי מקום” הוא מדור חדש המוקדש לראיונות עם אוצרות.ים, מנהלי חללים ושאר אנשי תוכן על מצבם ומצב השדה בעת היציאה מהמשבר שהביאה עימה מגפת הקורונה. בתום שנה של שיבושים תקציביים, חללים סגורים, פתיחות מוגבלות, קיום אירועים בזום, תערוכות בפורמטים מקוונים וחוסר וודאות כללי, נבחן כיצד השפיעה השנה על הפעילות ומה התכניות לעתיד.

***

הצג את עצמך ואת החלל שאתה מנהל.

רן קסמי אילן, אוצר ומנהל משכן האמנים הרצליה בחמש השנים האחרונות. לפני כן שימשתי כאוצר ומנהל תכנית החינוך של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, בין השנים 2007-2015. התחלתי כאיש חינוך של המקום ובשנת 2009 הוזמנתי על ידי גלית אילת (שייסדה את המרכז) לאצור יחד איתה את התערוכה ״רע מנעוריו״. אילת היא זו שקיבלה אותי לעבודה, ושימשה עבורי כרשת בטחון שאפשרה לי להתנסות, ללכת על הקצה ולא להתפשר על היושרה המקצועית. זכיתי לעבוד במרכז תחת גלית אילת ואיל דנון אחריה, להיות חלק מהתכנון וההפקה של פעולות רבות בטווח רחב של פעולה שנובעת משאלה אחת מתמשכת שהכתיבה את הפרקטיקה היומיומית שלנו: מה אמנות יכולה? זו הייתה זכות גדולה להיות חלק מגרעין מצומצם של אנשי מקצוע מומחים ודעתנים, צוות קטן, קשוח ומצחיק. לפני כן הייתי בעולמות של הפקת תיאטרון ובמה בכלל (וחלק מעקרונות הברזל של העולם ההוא משמשים אותי עד היום). בהכשרתי אני אמן, ומעולם לא למדתי מוזיאולוגיה או אוצרות, כך שתקועה לי בראש איזו דמות אידיאלית של אוצר שדמיינתי כאמן, ואיפשהו אני מנסה כל הזמן להיות טוב כמוהו. בימים טובים אני מתקרב לשם.

משכן האמנים הוא מוסד עירוני לאמנות עכשווית, חלק ממשפחה שלמה של מוסדות תרבות ואמנות ברחבי העיר שפועלים במסגרת החברה לאמנות ולתרבות הרצליה, ביניהם מוזיאון הרצליה, היכל אמנויות הבמה ו-תאו.

איך נולד החלל ואיזה חלל הוא בא למלא?

למתחם משכן האמנים יש סיפור ארוך ומפותל שאפשר לקרוא עליו כאן. בגלגולו הנוכחי, יש למשכן שלוש פלטפורמות פעולה עיקריות:

הגלריה והגינה, ובעצם כל הגבעה שעליה שוכן המשכן, שמשמשות לתערוכות, הופעות ואירועים שונים. כל האירועים שלנו פתוחים לקהל  ללא עלות מתוך הבנה שחוויית האמנות גדולה יותר ממה שמכנים היום ״צריכת אמנות״.

לצד הגלריה ישנם ארבעה חללי סטודיו צנועים שמשמשים את אמני הבית שלנו. אמני הבית נבחרים באמצעות קול קורא ונכנסים למשכן לתקופה של 3 שנים.

הקומה העליונה של המבנה משמשת את תכנית השהות של המשכן, וזכתה בשנה האחרונה לכינוי ״קפה יודפת״ בפי האמנים השוהים (שילוב של שם הרחוב בו נמצא המשכן, וקפה ״כסית״ המיתולוגי. יש איזושהי דינמיקה של המקום שאנו מעודדים ומשתדלים לזמן מפגשים מפתיעים ושיתופי פעולה בין האורחים השונים). למשכן שלוש דירות אירוח שמשמשות אמנים מתחומים שונים לתקופות זמן משתנות.

מעבר לאלו אנחנו גם עסוקים בהוצאה לאור. החודש יצא תקליט הממותות של מאיה דוניץ שהופק על ידי המשכן, אנו צפויים להוציא תיכף את ספר החידות של שחר פרדי כסלו, ובהמשך השנה גם ספר אמן לאלעד לרום.

משכן האמנים תומך ביצירה, הפקה, הצגה והפצה של אמנות עכשווית. פלטפורמה עירונית שתפקידה לספק את התנאים האופטימליים לפעולות חדשות לצאת לאוויר העולם. השילוב בין הגלריה ונספחיה, תכנית השהות וחדרי הסטודיו מספקים תשתית שבה כל מיני דברים יכולים לקרות. זו זירה דינמית, מאפשרת ומשוחררת לקהילת האמנות ונמעניה.

באופן אישי, כמי שמכוון את המקום בשנים האחרונות, זו דרך לבדוק נדיבות ברמה המוסדית. זה מתבטא בכך שאנו משתדלים להיות מעורבים בכל פעולה, החל מן השלבים הראשונים ועד למימוש, בכך שאנו מוסד שמשתף פעולה באופן אקטיבי עם מוסדות מקבילים באופנים שונים, ומעורבים בלא מעט עניינים שמיועדים בכלל למקומות אחרים. זו דרך לעודד סולידריות בשדה מקצועי שלא ידוע בעודף תקציבים או ריבוי שיתופי פעולה. לפעמים המרחק בין תכנית למימושה הוא בדיוק חבר שעוזר. ברגעיו הטובים המשכן הוא החבר הזה.

איך פעלת השנה? איך הקורונה השפיעה עליך?

בפברואר 2020 מצבו של המשכן היה נפלא. הייתה לנו תכנית תערוכות בנויה ל-16 חודשים, צפי הכנסות אופטימי, ובדיוק עמדנו להרחיב את מצבת העובדים. זו הייתה השנה החמישית והאחרונה בתוכנית רב שנתית בה השגנו את רוב המטרות שהצבנו לעצמנו, והיינו בתהליכי תכנון של חמש השנים הבאות (2021-2026).

המכה הייתה חדה, מוחלטת, ושינתה את המקום באופן מיידי. צוות המשכן המצומצם הוצא לחל״ת ובעצם אני העובד היחיד שנותר כדי לתפעל ולתחזק את הבניין (לא עניין פשוט כשמדובר במבנה בן למעלה משבעים שנים). עם סגירת השמיים לטיסות נתקעו בתוכנית השהות שלנו שני אמנים אוסטרים לתקופה ארוכה. הגבלות התנועה החריפות של הסגר הראשון, הכבישים השוממים ומעל הכל המקום שהיה סגור לקהל היו בלתי נסבלים. כל פעם שהסתובבתי בתערוכה הסגורה של אפרת קליפשטיין (שנפתחה ליום אחד לפני שהוכרז הסגר הראשון) הייתה כמו חומצה שמעכלת מבפנים. אני זוכר את כל אחד מ-175 הימים בהם היה המשכן סגור לקהל.

לאחר ההלם הראשוני, ישבתי במשרד עם לוח שנה שפתאום קפא, יחד עם קהילת חתולי המשכן, וניסיתי להבין מה ניתן לעשות וכיצד ניתן לתכנן קדימה במציאות בה מתקשים בכלל לזכור את היום בשבוע. בקיץ אמורה הייתה Permanent Vacation לקחת חלק בתכנית השהות שלנו, סביב ארכיון הפרויקט המתמשך שלה. כשהבנתי שהיא הגיעה לארץ ומתבודדת בריינס, החלטתי לנסות להקדים את המתוכנן ולהביא אותה למשכן. לשמחתי היא נענתה וכך נולד #לאחלת, פרויקט אונליין לתקופת מגיפה. בעצם נתנו לה להשתלט על הפלטפורמות של המשכן באינסטגרם ופייסבוק (ושדרגנו את האתר כדי שגם מי שלא באינסטגרם יוכל לראות). #לאחלת החל בתוך המגבלות של הסגר הראשון, וככל שאלו הצטמצמו, כך מעגלי התנועה והמבט של פרמי הפכו רחבים יותר. קיבלנו מקבץ צילום מקומי של החיים בתקופת הזאת דרך העיניים שלה. מתצלומים שחוקרים את סביבת המשכן (היחידה שהייתה אפשרית לה בשלבים הראשונים), השכונה והעיר, דרך שגרת החיים המוזרה הזאת, הפגנות בגשרים ובבלפור, ואפילו חקלאות אורגנית (מי שלא יכול להצמיח אמנות, יכול בזמן הזה להצמיח תירס בגינת המשכן. ותפוחי אדמה. וגם תותים, פלפלים, עגבניות והבזיליקום הכי גדול שראיתי בחיי. הפסטו היה נהדר).

מרכזי אמנות ומוזיאונים הורשו לפתוח את שעריהם מחדש במאי ולמעשה היו האפשרות היחידה לתרבות עד לחודש ספטמבר. בסופו של דבר הצלחנו להציג שלוש תערוכות בשנת 2020 (מתוך שש שתוכננו): ״סאנשיין״ של עינת עריף גלנטי שאצרה סאלי הפטל נוה (בשיתוף פעולה עם סדנאות האמנים ירושלים, בה הוצגה ״שקיעה״), ״בוקר צהריים ערב״ של אפרת קליפשטיין שאני אצרתי, ו-״34״ של משה רואס שאצר בר ירושלמי. בתוך כך ניסינו להפעיל את התערוכות כך שישמשו פלטפורמה לשורה של אירועים והופעות שהתקיימו במגבלות התו הסגול, אבל אפשרו לנו גם להזמין יוצרים ואמני במה שהיו מושבתים כליל. מכיוון שכל הופעה שכזאת הייתה צריכה להיות לפני קהל מצומצם, עשינו אותן במספר סבבים, ופעם אחת ללא קהל אך עם צוות צילום והקלטה. השנה הזאת היא שנה בה התמקצענו בתחום התיעוד באופן משמעותי, ואני זוקף את זה לחלוטין לזכותו של דור אבן חן, אשר אמון על צילום הווידאו והעריכה של המשכן.

זו הייתה גם השנה בה למעלה מ-40 מוסדות אמנות שונים מצאו את הדרך לפעול יחדיו תחת מטרייה אחת של קואליציית מוסדות התרבות. זהו מהלך חשוב שהתניעה ורדית גרוס מארטפורט, והמשכן נוטל בו חלק פעיל. אני מקווה שתמו הימים בהם כל מוסד ״שומר על הבלטה״ שלו. אנחנו לא יכולים לשרוד לבד, וכשאנחנו פועלים ביחד אנחנו יכולים להזיז דברים קדימה. ההתכנסות הקבועה של חברי הקואליציה (בזום) לימדה אותנו לנוע ביחד, תוך שמירה על הקול הייחודי של כל מוסד. באופן אישי, ההתארגנות הזו גם הייתה עבורי סוג של משענת מקצועית-נפשית חשובה בשנה הזאת. למדתי להכיר יותר את הקולגות שלי, להבין את סדר היום שלהם, וגם היה מרגיע לגלות שבעצם כולנו קצת מוזרים. אם מוסיפים לכך את זה שבשנה האחרונה הוקם כאן איגוד האוצרים והאוצרות ואת הפעולות של איגוד האמנים, מבצבצת איזושהי אופטימיות לגבי יכולתנו לעמוד בעתיד הלא ממש פשוט שהולך לבוא. סולידריות היא מילה נפלאה, לתרגל אותה בפועל מרגיש הרבה יותר טוב.

מי היית רוצה שיבוא לבקר? אפשר לציין שמות של א.נשים ספציפיים, חיים או מתים.

כ-ו-ל-ם! הייתי רוצה שכולם יבואו. אין לי שמות ספציפיים בראש. יש לי חיבה לאנשים שאמנות עכשווית מרתיעה אותם. כשאני מזהה את אלו, אני נוהג לצאת איתם לסיבוב אישי בתערוכה כדי לדבר על החשיבות של מה שהם חווים כרגע לחיים שלהם. לאורך השנים אספתי מספר מכובד של רגעים יפים ממפגשים כאלו.

״אמנים טובים מעתיקים, אמנים גדולים גונבים״. מי מקור ההשראה הגדול שלך? למי היית רוצה להדמות?

הייתה לי הזכות לעבוד לצד אנשי מקצוע מעולים מתחומים שונים, ולקבל מהם לא מעט כלים לארגז הכלים שלי. גרי בילו לימד אותי שהאמנות תדאג לעצמה, ושעדיף שאני אתעסק במקצוע, ולכן עד היום כשהכל מתבצע כמו שצריך אני בלתי נראה. גלית אילת לימדה אותי נדיבות ואת החשיבות של עמוד שידרה. אני מניח שסחבתי אלי משניהם גם משהו מן העקשנות. מהדס זמר בן ארי למדתי למצוא אפשרויות דיאלוג חדשות ביחסים בין עבודות אמנות, חללים והנמען שלהם, ועל סוגים שונים של תווך ידע. איה לוריא היא כמו אחות גדולה שלי כאן בהרצליה, והמוזיאון שהיא מובילה הוא בן ברית משמעותי למשכן. המשכן הוא המוסד הראשון שאני מנהל, ולמדתי לא מעט מהתבוננות ושיחות עם איה על הדרך בה היא וצוותה עושים זאת במוסד גדול הרבה יותר. מדני מאיר למדתי ואני לומד כל כך הרבה שבאמת שאין כאן מספיק מקום, ולי אין מספיק מילים כדי שאתחיל לתאר את זה כאן.

מה תכניות העבודה לשנה הבאה, ומה היו התוכניות האידיאליות בתקציב בלתי-מוגבל?

חזרנו לפעילות מלאה עם פתיחת תערוכת היחיד ״רועות׳״ של מאיה דוניץ. שינינו את סדר התערוכות כדי שזו תהיה התערוכה הראשונה מכל מיני סיבות, אבל בעיקר מכיוון שזהו פרויקט שמזמן מגע, ממש פינת ליטוף לפסנתרי-ממותות. ישנה רשימה ארוכה של פרויקטים שתוכננו מראש לפני הקורונה, ויש לנו כוונה למלא את כל התחייבויותינו, אבל גם לאט לאט לבדוק את כל התערוכות והאירועים המתוכננים, לראות מה קורה עם האמנים אחרי השנה הזאת, ופה ושם לשנות את הסדר.

הערכת העבודה שלנו היא ששנים 2022 ו-2023 יהיו קשות מבחינה תקציבית, ואנחנו מנסים לפתח משאבים נוספים למשכן מלבד אלו הקיימים. אני לא מתעסק בתוכניות אידיאליות בתקציב בלתי מוגבל, אני מתעסק בהפקת אמנות. אני אוצר במוסד ציבורי, התפקיד שלי הוא לאפשר לאמנות לצאת לאוויר העולם. אין לי פנטזיות מסוג זה, במקומן יש לי תכניות שאני בונה ופועל לבצען, אני מוצא שבאופן הזה אני מצליח לעשות יותר.