“לדמיין, לחייך ולהצטלם למזכרת”

דיוי בראל וקרן זלץ, המציגים בימים אלו תערוכה בשם ״רילקסינג טורס״ בגלריה אינדי, עוסקים בקשר בין דימויים, זיכרון ופנטזיה. בסיס עבודתם הוא הצילום והשאלות שעולות מתוך העיסוק בו לאורך קרוב ל-200 שנה, חלקן הגדול רלוונטיות גם היום. התערוכה מבקשת להביא פרשנות עדכנית למדיום, שנמצא בשינוי מתמיד מאז הופיע לראשונה בצרפת ב-1826. במסגרת התערוכה, הקימו השניים סוכנות נסיעות בשם ״רילקסינג טורס״, אותה הם מתארים כך:

״סוכנות הנסיעות של האמנים קרן זלץ ודיוי בראל, ׳רילקסינג טורס׳, היא המילה האחרונה בענף התיירות. אנחנו ב׳רילקסינג טורס׳ מציעים לכם את החוויה האולטימטיבית: נביא אתכם לכל יעד שתחפצו, בכל זמן שתרצו, וכל זאת ללא צורך לצאת מהנוחות של הבית. בעידן של משברים אקולוגיים, תמורות גיאו-פוליטיות ומגפות משתוללות, אצלנו ב׳רילקסינג טורס׳ מציעים חווית תיירות ייחודית וראשונה מסוגה – הדרך הבטוחה ביותר לטייל בעולם!״

מאז ראשית ימיו של הצילום, יש קשר עמוק בין המדיום לבין תחום התיירות. למעשה, תיירות תמיד הייתה קשורה להתפתחות טכנולוגית: אצולת מצרים של הפרעונים עשתה שימוש בנתיבי המסחר ושיפור יכולות התנועה הימית כדי להגיע לאטרקציות דתיות וליעדי נופש רחוקים, רומאים עשירים נסעו בכרכרות שפותחו עבור הצבא על הכבישים שסללה האימפריה לעבר ״בתי הבראה״ שלחופי הים התיכון. כתופעה מודרנית, היו אלה ספינות המסע החדישות של המאה ה-19 שאפשרו לנוסעים להגיע לארצות רחוקות בבטחה יחסית ובמחיר סביר. מעבר להתפתחות הטכנולוגית, התיירות המודרנית התפתחה גם בעקבות אירועים גיאופוליטיים. כך, ספינות שנשאו מיליוני מהגרים מאירופה לארה״ב יכלו לממן את העלויות ולחזור וכשהן עמוסות בתיירים מהעולם החדש, שרצו לנפוש בערים הקלאסיות עם כסף אמריקאי.

המצלמה, שהומצאה לקראת אמצע המאה ה-19, התאימה בדיוק לזמנה, ותיירים, צלמים חובבים ומקצועיים יכלו להביא הביתה מזכרות ויזואליות מהמקומות הרחוקים אליהם הגיעו. עבור מי שלא יצאו לראות את הפלאים שקיימים במרחקים, הצילומים החליפו את החוויה האותנטית בפנטזיה על טיול מושלם ויפה, כמו שרואים רק בתמונות.

המושג תיירות, בדומה לצילום, מעוגן בחיי היום יום: מה שנחשב לאטרקציה תיירותית עבור אחד, יהיה הרחוב בו עוברת כל יום האחרת. המכולת האותנטית, המאכלים המקומיים, האנדרטאות והמוזיאונים, הנוף ומזג האוויר שיראו חריגים עבור זרים ושהשהות בהם תיתפס כאירוע ייחודי, הם החיים הטריוויאליים וחסרי העניין של התושבים המקומיים. צילום משנע דימויים באותו האופן. דבר מה שקרה במקום אחד, בהקשר מסוים וכתוצאה מאירועים ספציפיים, מוצג במקום אחר ומקבל משמעות אחרת מתוך הסביבה החדשה שבה הוא מופיע. צילומים אקזוטיים מהמזרח הם מראות יומיומיים וחסרי משמעות מיוחדת במקום בו צולמו.

***

התיירות עצמה קשורה לצילום באופן כמעט בלתי ניתן להפרדה; אין טיול אם הוא לא צולם. אתם מנסים להפריד את הצילומים מהחוויה של הצילומים? ליצור חוויה חדשה מולם? לבחון אותם באופן שמתייחס למיקום הגיאוגרפי שלהם כמסמנים של מידע, או רק כאובייקטים אסתטיים?

קרן זלץ: אחת השאלות שהדהדה כבר מתחילת התהליך ועדיין נשאלת בכל פגישה שלנו היא מה מידת הרצון שלנו להתקרב לנראות ולקונקרטיות של המקום שבחרנו להקים – סוכנות נסיעות – והאם אנחנו רוצים לאפשר לחלל ולאובייקטים שבתוכו גם להיות מסמנים ולא הדבר עצמו. כלומר, להישאר בגבול מעומעם בין תערוכה בגלריה לעסק מסחרי.

הפריחה של שני התחומים האלו, צילום ותיירות, באמת התרחשה במקביל. תעשיית הגלויות למשל החלה בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה ללא דימוי מצולם, המשיכה עם גלויות המכילות צילומים בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, והגיעה לשיאה בראשית המאה העשרים. גם סוכנות הנסיעות הראשונה נפתחה באנגליה בשנות השישים של המאה התשע עשרה והייתה הראשונה להציע טיולים מאורגנים, מדריכי טיולים מודפסים ואפילו דפי קופונים לארוחת ערב או למלון. הפרסומות של מצלמת קודאק מתחילת המאה העשרים כללו דימויים של אנשים שיוצאים לחופשה תחת סלוגנים כמו  ״Take a Kodak with you״, ״Camp with a Kodak״, A Holiday without״ Kodak is a holiday wasted״. עבורי, צילומי טיולים הם אובייקטים של רגש. הם מייצגים חוויה של התפעמות, אם מדובר בצילום מסחרי שמופיע על גלויה ומייצר מראה היפר-ריאליסטי מפתה ואסתטי של האתר, ואם מדובר בצילום אישי של אדם שרוצה לקחת עמו פיסה מהמקום ומשקיע מחשבה באופן שבו הוא רוצה לזכור את עצמו בחוויה הזו ולהראות אותה לאחרים. יש משהו מכמיר לב ומעציב לעיתים בניסיון של הצלם או המצולם להיכנס לתוך סכמה מסוימת, לנסות לתפוס את התמונה השלמה, להראות עד כמה הם נהנים. הצילומים שאנשים מצלמים היום בחופשות שלהם שונים מאד ממגוון רחב של סיבות: המידיות של היצירה וההפצה שלהם, הצורך הבלתי-נשלט לשתף הכל, ההשלכה של העודפות הזאת אל תוך תהומות הנשייה של הזיכרון הדיגיטלי. לא עוד ערב הקרנת שקופיות מהטיול של הדודים לאמריקה, אלא שכיבה בחושך והנפת אצבע על עשרות ומאות צילומים שמחכים לקבל תשומת לב ודירוג. זה נשמע אולי נוסטלגי, אבל זאת ממש לא הכוונה. גם ערבי השקופיות וערימות האלבומים שחיכו למבקר שיעלעל בהם גרמו תמיד לתחושה של “למה שוב לראות צילום של האייפל ודמות קטנה עומדת בעמידה רשמית תחתיו”. אז וגם היום, הטיולים והחופשות שלנו מייצרים אולי יותר מכל את הצורך בתיעוד, בלכידת החוויה ובשימורה.

דיוי בראל: בעצם פתיחת סוכנות הנסיעות “רילקסינג טורס” אנחנו טוענים שאפשר בלי החוויה עצמה ואף יותר מזה, עדיף בלי החוויה עצמה, היא רק מערימה קשיים. החוויה הפכה להיות השפחה של הפנטזיה ושל הזיכרון. אנחנו לא רוצים אותה. בלעדיה נוכל לייצר כל סוג של זיכרון שנרצה, מושלם הרבה יותר. סופסוף נוכל גם לצמצם את הפער המכאיב הזה בין הפנטזיה למציאות. להראות לפנטזיה מה זה זיכרון! ועוד דבר שקשור לעידן בו אנחנו חיים, בו אנו מצלמים כל רגע בחיינו ובו זמנית גם משתפים בזה את העולם כולו, עידן בו הייצוג של הדבר חשוב יותר מהדבר עצמו. אנחנו באים ואומרים: למה לטרוח עכשיו על כל הנסיעה הזאת. אנחנו מציעים לך את הדבר החשוב ביותר: את הצילום שלך שם, במקום עצמו, את ההוכחה של רגעי האושר. וכל זה מבלי שתצטרך לצאת מהבית. מה צריך יותר מזה? או כמו שאנחנו כותבים בברושור ״אצלנו תצאו עם אוצר של זיכרונות״.

זלץ: שנינו מגיעים מתוך עיסוק של כמה שנים בתיירות ונופש. דיוי מגיע מתוך מקום של פנטזיה והשתוקקות ואני מתוך מקום של זיכרון ותיעוד. נקודות המוצא השונות דרשו מאתנו לחשוב איך אנחנו נפגשים וכיצד הסוכנות תענה על הצרכים של שנינו במקביל. לכן הכיוון שבו הלכנו היה של סוכנות שבה הלקוח/המבקר זוכה לכל החוויה של הטיול ללא הצורך לנסוע לשומקום. הוא מפנטז, מתכנן, רואה, אולי קונה מזכרת ואפילו מקבל צילום.

למה סוכנות נסיעות?

זלץ: סוכנויות הנסיעות והגלויות של פעם הציעו חוויות שכל אדם ירצה לחוות בחייו: אירופה הקלאסית, מסע מחוף אל חוף, המזרח הרחוק. הפנטזיה הייתה הרבה יותר משותפת ואולי גם יותר פשוטה. אתרי התיירות ומנועי החיפוש השונים מנסים להתאים לכל מטייל את החופשה האולטימטיבית בשבילו, להבין את התקציב של המטייל, את תחומי העניין שלו. הם מאפשרים להרכיב חבילה יותר מותאמת וספציפית. אפשר למצוא באתרי האינטרנט האלו רשימות על גבי רשימות של היעדים הבתוליים, האיים הנסתרים, הכפרים שעדיין נותרו אותנטיים. הסוכנויות המעטות שנותרו בתל אביב מתמקדות בתיירות נכנסת, בקבוצות מאורגנות ובלקוחות שיש להם פחות גישה להזמנת חופשה באינטרנט. כמו שאחד מהסוכנים אמר לנו: ״לקוחות שרוצים אבא ואמא לחופשה שלהם״. אני חושבת שדיוי ואני נדלקנו על המשפט הזה. לקחת אחריות על חוויה של מישהו אחר.

החוויה האישית בטיול נשארת כזיכרון אבל התיעוד של החוויה הופכת אותה להיסטוריה.

זלץ: וסיפור אישי הופך להיות מיקרוקוסמוס של תקופה. בצילומים משנות השבעים והשמונים ניתן לחוש ולראות את התחושה הקסומה של ההגעה למקום חדש מעבר לים, כנראה כי טיסות לחו”ל לא היו בהישג ידו של כל אדם (אני למשל לא טסתי לחו”ל לחופשה עד אחרי השירות הצבאי שלי), וזה מאוד שונה מהחוויה התיירותית המצולמת של היום. אני חושבת שהדימויים המוצגים בתערוכה מכילים בתוכם את המורכבות הזאת של מבט נאיבי ומוקסם מצד אחד והפרובלמטיקה של המקום והזמן הספציפי. גם בחלל התערוכה, שמורכב למעשה משלושה חדרים, המבקר מתחיל מחלון הראווה וחדר ההמתנה שהם חללי פנטזיה ובהמשך דברים מתחילים להיפרם ונחשפים רבדים נוספים שמתחילים לבלבל ואף לחבל בפנטזיה. ובסוף יש את המזכרת, שמכילה בתוכה את הזיכרון, את החוויה ואת ההיברידיות של התערוכה עצמה.

אתם אוהבים לטייל?

זלץ: אני מאוד אוהבת לתכנן טיולים. מבחינתי, חווית הטיול מתחילה כבר בשיטוט במפת גוגל של המקום, באתרי התיירות הרשמיים, בקריאת טיפים של מטיילים מנוסים. אני כל כך נהנית מהשלב הזה, שלפעמים עצם קיום הטיול עצמו גורם לי לחרדה עמוקה. להתרחק מהביטחון של הבית, לעמוד בלוח זמנים, לא לפספס שום דבר, לזכור את הכל. השלב שלפני יכול להחליף את עצם הקיום של הטיול עצמו. גם הצילומים שאני אוספת כבר כמה שנים, של אנשים זרים הפכו להיות הצילומים שלי. האוסף שלי התחיל במזוודה אחת קטנה מלאה בשקופיות שקיבלתי לפני כשמונה שנים והלך ותפח עם הזמן, והיום הוא נמצא במגירות וארונות ברחבי הבית שלי. אז במובן הזה, התצלומים הפכו להיות שלי כי הם נוכחים באופן פיזי בחלל המגורים שלי, תלויים על הקירות והילדים משחקים איתם לפעמים. אפילו נוצרת אצלי תחושת ההשתתפות כשאני רואה את הצילומים האלו. מצחיק אותי לראות איך בחור כלשהו עומד ליד פסל השעווה של מיק ג’אגר, אך יחד עם זאת אני מניחה שהייתי נוהגת בדיוק כמוהו אם הייתי מצטלמת שם. יכול להיות שזה גם מה שמושך אותי דווקא לצילומי תיירות ונופש, כי משהו בחוויה הזאת מקצין ומאחד את האופן שבו בעצם כולנו מדמיינים, נוהגים ואף זוכרים את החוויה.

בראל: אני מתעניין בקשר פנטזיה-חוויה-זיכרון. בתלות ביניהם, בפערים ביניהם. בעצם שלושתם, יותר מאשר למלא אותי שמחה, ממלאים אותי עצב. אולי בגלל זה, לעומת קרן, אני לא מתכנן כלום לפני שאני נוסע, אני יודע מעט מאוד על המקום לפני שאני מגיע אליו והדבר היחיד שאני כן מברר מראש לפני הנסיעה הוא באיזה איזור כדאי לי לגור. אני נמנע מאתרי תיירות, ואם במקרה אגיע לאחד מהם אצלם את התיירים ואת תעשיית התיירות, שמעניינת אותי הרבה יותר מהאתר עצמו מכיוון שהיא עוסקת בדיוק במשולש הזה של פנטזיה-חוויה-זיכרון.

״גלריה אינדי״ עצמה טיילה ברחבי תל אביב ושינתה את המיקום שלה לאורך קווי השוליים של דרום תל אביב, כפי שנעו והוגדרו לאורך העשור וחצי האחרונים. כשהוקמה, בפינה של יהודה הלוי ורחוב הרכבת, האזור היה בשוליים הדרומיים של מה שהוא היום מרכז תל אביב. לפני שהגיעה למיקומה הנוכחי, הייתה ממוקמת מספר שנים בקריית המלאכה, שגם הפכה בינתיים מאזור שוליים של מסגריות ותעשיה זעירה למוקד של תרבות ואמנות. גם סוכנות הנסיעות ״רילקסינג טורס״ מבטאת את הגבול ש״אינדי״ מתקיימת בו, בין גלריה מסחרית לגלריה שיתופית.

התערוכה הנוכחית עוסקת בתיירות, מושג רחוק מעולמם של הפליטים ומבקשי המקלט שגרים סביב הגלריה.

זלץ: ״גלריה אינדי״ עברה לרחוב צ’לנוב לאחר מספר שנים בהן הייתה בקומה השלישית של בניין בקריית המלאכה. קריית המלאכה זאת בועה. עולים למעלה ונכנסים לגלריות, לסטודיואים, ורק כשיורדים למטה בשעות הערב מגלים את הצד האפל של המקום. כשעברנו לצ’לנוב לפני כשנה התלבטנו הרבה לגבי ההתמקמות בקומת הרחוב, כפסע מהתחנה המרכזית החדשה. הרגשנו שאנחנו רוצים שינוי, רוצים לתקשר עם מי שעובר ברחוב. להגיד שאנחנו מצליחים לקיים איזשהו קשר משמעותי עם הסביבה הקרובה שלנו? עדיין לא. יש ילדים של מהגרי עבודה ופליטים מהשכונה שנכנסים לגלריה, שואלים שאלות, רוצים לצייר על דפים. כשהרעיון של התערוכה נולד, לפני שנה, וחשבנו עבור מי הסוכנות הזאת מיועדת, ידענו שקיימת מורכבות בדיבור על מותרות כמו חופשה בחו”ל כאשר חלון הראווה שלנו פונה לעולם שבו היציאה מהארץ היא בלתי אפשרית, וגם ההימצאות בה תלויה בסימן שאלה. התערוכה הזאת נבנתה מתוך הבנה של המתח הזה והיא לא מציעה התרה שלו. תכנון טיול לחו”ל זאת פריבילגיה של מי שיכול לעסוק בכך, של מי שיכול להרשות לעצמו כלכלית. במובן מסוים הקורונה יצרה לרגע אחד שוויון: אף אחד לא טס לחו”ל עכשיו. אבל ב״רילקסינג טורס״ כל מי שייכנס לתערוכה יוכל לקבל את אותה חוויה בדיוק. לראות מקומות יפים, לדמיין, לחייך ולהצטלם למזכרת. גם הדימויים שמופיעים בתערוכה מורכבים משכבות של פנטזיה ומציאות. שיכון ישראלי על רקע פסגה מושלגת.

בראל: גם למיקום שלנו בצ’לנוב יש חשיבות מכרעת בעבודה. זוהי סביבה של פליטים משוללי דרכון, שלא יכולים לטוס לשום מקום. לצערי, הפער בין הגלריה שלנו למהגרי העבודה/פליטים תושבי המקום הוא גדול. הם חיים מטר מאתנו אבל לגמרי רחוקים. היחידים שחוצים את הגבול הזה אלה הילדים שמסתקרנים ונכנסים לגלריה, ועם הזמן מתחיל להיווצר כאן דיאלוג, שבימים אלה אנחנו חושבים איך לפתח. התערוכה שלנו עוסקת בפיתוי, ואנחנו ננסה בכל הכוח גם לפתות דרך חלונות הראווה הפונים לרחוב, והלוואי שתושבי השכונה ייכנסו יותר פנימה. מה שכן, אין ספק שהסוכנות שלנו רלוונטית לכולם באופן שווה ועוד יותר מזה לאלה שלא יכולים לטוס, כרגע זה כולנו.

כשהתחלתם לעבוד על התערוכה, עוד לא דובר בכלל על מגיפה שתעצור את הטיסות לתקופה לא ידועה. התערוכה קיבלה פתאום הקשר אחר. מתבקש לשאול אתכם, כמומחי תיירות בינלאומית, נראה לכם שיהיה אפשר לטוס בקרוב?

זלץ: כמו ששמעתי היום ברדיו, אנחנו נלמד לחיות לצד הקורונה. לא בטוחה שזאת השותפה האידיאלית לטיול בחו”ל אבל מתישהו דברים יחזרו. היו המון פרסומים בזמן הקורונה על טיולים וירטואליים מהבית, ספרי מסעות שכדאי לקרוא. הסוכנות שלנו היא עוד אפשרות למשתמש חובב הטיולים.

בראל: בשביל מה לטוס, יש את “רילקסינג”.

 

רילקסינג טורס / קרן זלץ ודיוי בראל
גלריה אינדי, צ’לנוב 42, תל אביב
נעילה: 15.08.20