אמן + סטודיו = בדידות

אמן בסטודיו זה דימוי בודד. אמנים רגילים בבדידות, בהתבודדות ובעימות יומיומי מול היצירה שלהם. ואפילו אם יש בו אור צפוני מדהים או תאורה מצוינת – הסטודיו הוא מקום אפל. מקום של שקט, של שתיקה ושל חשיבה. מערה עמוסת-שלל או חלל-ריק. מעבדה של ניסיונות, של תהיות, בעיקר של טעויות. מקום של הליכה לאיבוד ושל חזיונות קטנים. בכל אופן – בודד וגם תמיד סיזיפי, מלהיב, מסקרן, לפעמים מתגמל, לפעמים מייאש. ותמיד יקר; מקום של ניסיונות שנועדו לכישלון מראש של אומדן עלויות. חשבון במינוס, מקום של ביטחון ושל חוסר ביטחון, מקלט. קבר.

אמנים לאורך ההיסטוריה, בעיקר ציירים, תיארו עבורנו כיצד נראה הסטודיו שלהם. כלומר, איך הרגיש הסטודיו שלהם, ואולי – איך היו רוצים שייראה המרחב הפרטי שלהם לצופה החיצוני. יש אינספור ציורים כאלו החל מהמאה ה-15 ואילך, בעיקר של גברים המשוויצים בבדידות שלהם מול הקנבס. כמעט בכל התיאורים הללו, עומד בד ציור – מצויר או ריק – כמעין אישור לפעולתם, אשרור לקיומם. וכמעט בכולם הצייר מפנה מבט דווקא החוצה, אל הצופה, מתבונן בנו צופים בו, או שמבטו מוזח בסקרנות, כאילו עצר לרגע כדי להציץ במודל המונח לפניו. אלה מבטים מלאי ערגה, מבטים תוהים, מבטים מרוכזים, מבטים סתורים. מבטים מבקשי אהבה. בדיוק כשם שכל הסופרים והמשוררים מצטלמים תמיד ביחד עם היד שלהם: מונחת על השולחן, מחזיקה סיגריה, מונחת על הפנים או עושה מחווה כלשהי. אישור האלמנט, או אולי דימוי של חוכמה, בכל אופן – יד ופנים.

רובר הובר, “האמן בסטודיו”, 1763-5

גם היום, כל אמנית ואמן צעירים דואגים לשחרר מפעם לפעם תמונה בחשבון האינסטגרם שלהם, בה הם נצפים לצד יצירתם, וזו נמצאת תמיד באמצע תהליך, מכיוון שחשוב מאד להראות לכל הצופים שבחוץ שיש מי שעובד (קשה) על התוצאות. בכלל, שיתוף (ב)פעולה הוא שם המשחק. ומה שמבדיל בין אמנים-אמנים לבין אמנים-חובבים בעניין הזה הוא הרצון לחלוק את הדרך. אמנים לרוב סוגדים לבדידותם ולתהליכי היצירה שלהם, בעוד שאמנים-חובבים, או אמנים-תאבי-פרסום, להוטים אחר חשיפה של מנגנוני הפעולה שלהם ושל הטכניקה שלהם. תמיד אהבתי וגם שנאתי לראות אמן חושף את פעולתו: ג’קסון פולוק מצולם מתחתית של איזה בור דמוי קבר משפריץ על גבי לוח זכוכית, פבלו פיקאסו מצייר בצבע לבן פר ופרחים מאחורי זכוכית, הנרי מאטיס גוזר ניירות בחלוק שנראה כמו חלוק רופאים. חשיפת יתר; ביטול של כל תהליך הסובלימציה והמסתורין שיצירות האמנות מתגאות בו, ובצדק.

יש שיאמרו שיצירת אמנות נוצרת באמצעים נשגבים ופלאיים. כך לכל הפחות, אמנים “רומנטיים” יעדיפו שזה יצטייר. מנגד, עבור אמנים רבים “טכניקה” היא מילה מעוררת סלידה, היא וולגרית והיא נתפשת כדיון שולי ליצירה. בשדה המקומי היא מילת גנאי של ממש, מודחקת, היא נתפסת כצורך שנועד לשמש טכנאים, והיא בבחינת טאבו. אולם, מיותר לציין שכל אמן זקוק לטכניקה ולכל אמן יש טכניקה: לאלה שמקשקשים כמו גם לאלה שמשתוללים, לאלה שבונים בשכבות, לאלה שמורחים ולאלה שמשפריצים. לכולם. גם לאמני וידאו, כן. אלא שכל אמן יודע דבר-מה נסתר, איזשהו סוד בריאה. והוא שומר אותו לעצמו, בסטודיו, זו “הטכניקה שהוא המציא”. טכניקה היא, למעשה, ידיעת החומרים, הבנתם הכימית או הסגולית ובעיקר – הרכבתם יחד, החיבור ביניהם. וכולנו יודעים שמקור המילה האטימולוגי ביוונית קדומה (Techne) הוא “אמנות”.

אנרי מאטיס גוזר מגזרות נייר, סטילס מתוך סרט

הסטודיו לפיכך הוא מקום של השתנוּת, של טרנספורמציה. מקום שנכנס אליו חומר במצב מסוים ויוצא ממנו במצב אחר; יפה יותר, אלגנטי יותר, בשל יותר, מצופה, משומש, מוצק, מורכב, מפורק – אחר. אמנים עוסקים בסטודיו שלהם בתהליכי ההמרה הללו, במטמורפוזה. בשינוי הדברים, החומרים והרעיונות. אך בו בעת הם עסוקים בהעלמת העדויות לתהליכים הללו של השינוי; בשאיפה להוציא מהסטודיו דברים בעלי ערך גמור, סופי, אחר. הסטודיו הוא אם כן מקום לטשטוש עדויות, למחיקת עקבות, לווידוא הריגה. אתר בנייה, מבנה ארעי לצורך הקמה; מקום שיש בו כלים, שאפשר שהדברים נעשו באמצעותם, אך הם עדים אילמים לפעולתם.

על כן אמנים מתבודדים, כדי להסתיר את מה שהם עושים. כדי לא להיתפס בפשעיהם. כדי לא להיחשף בתאוותם. כדי לפעול בחופש פעולה, ללא עדויות. כדי לבנות רעיונות מטופשים ולראות אותם קורסים, כדי להתרגש משטויות. לבד. אבל לא מדובר רק בהתבודדות הפיזית. במטוטלת הזו, הנעה בין אקסטזה ליגון, הבדידות בסטודיו היא בדידות מנטאלית, בדידות מחשבתית. נדמה שכדי להעצים את המחשבה, כדי לחדד אותה, אמנים זקוקים לשקט. אמנים יוצאים לבד למסעות, לתכניות רזידנס, למקומות מרוחקים, כדי להתייחד עם המחשבה שלהם, כדי לאסוף חומרים, כדי להזדכך. חלק מתהליך הטרנספורמציה מחייב בידוד, להיות גולם. בידוד של רעשים מיותרים, בידוד לצורך התעלות ולצורך העלאה באוב של רוחות רפאים. בדידות שבסופה ניצבת קהילה שאמנים חוזרים אליה כדי לשתף אותם בסיכומיהם. קהל להציג בפניו את הסרט. או, כמו במשפט מפורסם של גתה: “האמן רואה לבדו רוחות. אבל אחרי שהוא סיפר על הופעתם אליו, כולם רואים אותם”.

יוסף קריספל בסטודיו, 2010, צילום: גיל מרקו שני

עולה על הדעת ציורו קטן הממדים של רמברנדט, “האמן בסטודיו” (1628), אשר ממחיז באופן פלאי את התחושות המורכבות של ההימצאות בסטודיו: חלל מוזנח שקירותיו מתקלפים, תאורה חיצונית לתמונה המאירה בעיקר את הקנבס הריק ככל הנראה, ואשר גודלו מפתיע ביחס לגודל התמונה כולה. זו תמונה פשוטה המכילה את שלל המבטים – הפנימיים והחיצוניים – אל מול, על ובתוך היצירה. וזו הבדידות ששואלת את השאלות על פניה של היצירה, אשר בסופו של דבר פונה החוצה ונשארת בחוץ. מבטו של רמברנדט הצעיר פונה אל הצופה בעיניים תוהות: כיצד למלא את הבד הריק, או כיצד לחתום את התמונה שרק הוא רואה. וכגודל הבד המצויר בציור, גודל האמביציה. דיוקן עצמי צנוע של בד ציור מפואר. להוציא את אופנת הבגדים, המצב לא השתנה עד היום.

רוב האמנים שתפגשו היום יגידו לכם שהם בשגרה: לבד, בסטודיו. אוהבים להיות לבד בסטודיו ורגילים להיות בו לבד. רגילים להתנתק מהרחוב, מהבית, מהמשפחה. רגילים להריח את הקירות הריקים, את הבדים הלבנים. רגילים לאמביציה למלא את הזמן הריק שמחכה שם תמיד. יותר מכל – רגילים ללכת לשם בכל יום עם תחושה של תקווה לגלות משהו חדש ומפתיע, או להתענג על תנועה מוכרת שתיערם למשהו. רגילים לעבוד קשה במינימום תנועה ולבהות הרבה.

כולם בוכים שקשה להם עם המצור שהוטל עלינו. אף אחד לא מדבר על ההנאה בלא-לעשות-כלום ועל הלגיטימציה הממלכתית להיות בטטות מול השעמום האינסופי של כל המדיות שמסביב. ועל ההנאה הזדונית בעבור הידיעה שכולם סובלים במה שאמנים רגילים בו – ואקום של זמן שלא תמיד יש מה למלא בו, רק פנטזיות ותילי תילים של מחשבות על דברים לא הגיוניים. ציפה של התרגשויות מחיבור בין חומרים וצורות וקריסה של רעיונות בזה אחר זה. ועדיין, עבור אמנים, היומיומי דורש את ההתבודדות ואת הניסיונות לחמוק מהשגרה כדי ליצור איזושהי שגרת-על. כלומר: שגרת-סטודיו-בודדה, שתאפשר לחלל הריק להתמלא שוב ביצירה, ולהתרוקן שוב אחר כך. והכל תמורת אהבה קצרה, מזור לבדידות.

אני נזכר כמה רחוק הקוסמים (כלומר, האמנים) בסרטו המטלטל של כריסטופר נולאן “יוקרה” (The Prestige) מוכנים ללכת כדי לזכות באהבת הקהל הקצרה. כמה שדים הם מוכנים להרוג, וכמה פעמים הם מוכנים להרוג את עצמם תמורת רגע קטן של מבט, של אהבה. ומה שרק אמנים יודעים, זה לעשות את זה כמה פעמים שרק צריך. וכל יום מחדש.