בתחילת החודש נפטר אחד מגדולי הציירים החיים בימינו, וכן אחד הציירים היהודים האיכותיים בהיסטוריה, ליאון קוסוף.
קוסוף נולד באנגליה בשנת 1936, ולמד אמנות במוסדות שונים כשהגבוה בהם היה הרויאל קולג’ אוף ארט. את התקופה החשובה בלימודיו ניתן לזקוף לזכות צייר יהודי אחר, דייויד בומברג (שאף טייל בישראל וצייר את נופיה), כשבמהלך לימודים בהנחייתו פגש את הצייר (גם כן יהודי) פרנק אאורבך, עמו יצר חברות ושותפות ציורית ארוכת שנים. קוסוף נמנה עם חברי אסכולת לונדון (כפי שקרא להם ר.ב. קיטאי) שכללה גם את אאורבך, קיטאי עצמו, פרנסיס בייקון ולוסיאן פרויד. ניתן לומר שמכל הציירים בחבורה זו, יצירתו של קוסוף היא החבויה ביותר, העדינה ביותר והצנועה ביותר.
בכתיבתי על פטירתו העצובה של ליאון קוסוף, ובמחשבה על כיצד יכול אחד לתאר צייר ואדם כה מעורר השראה, איני יכול שלא להיזכר בתיאורו של סזאן את חברו פיסארו בתור “הענק והעניו”. הקבלה זו בין קוסוף לפיסארו רלוונטית תמיד, מאחר ושניהם חולקים כמה מאפיינים דומים. ראשית שניהם ציירים יהודים. ושנית, הציוריות של שניהם המאופיינת במשיכות מכחול עבות, שלמרות הצפיפות, הפיזיקאליות הנוכחת והתנועה ביצירתם, מצליחה לשמר ולהעביר אינטימיות מופנמת ותחושה של אצילות, ענווה ועומק רגשי עדין אליו יכולים המתבוננים להיכנס בשקט. במובן מסוים שניהם ממשיכים באותו קו של ציור ״יהודי״ שעובר עד רמברנדט, כל אחד בדרכו הייחודית.
Leon Kossoff, “Portrait of Anne”, 1993, Tate collection
יש משהו ביצירה ובאופי של קוסוף שנמצאים בצד השני ובהיפוך מוחלט לדמיאן הירסטים ולג’ף קונסים של תקופה שמאופיינת בכסף וספוקלציות. בזמן שאמנים עסוקים בלמתג את עצמם כפרסונות שטוחות, וכשמיתוג ופרסום יותר חשובים מתוכן, מחמם לב ומעודד לדעת שצייר כמו קוסוף הצליח לקבל הכרה בחייו. היו לו כל האמצעים להפוך לעוד פיירו דה לה פרנצ’סקה ולהתגלות רק בעתיד כצייר פרה-רנסנסי (אפילו ימי ביניימי) של המאה ה-20 וה-21, כמו קיטאי בן דורו שחלק איתו מקום באסכולת לונדון (אם כי בהבדלים סגנוניים גדולים). אבל בעוד קיטאי היה קולוריסט ורשם של אותה תקופה, מן ג’וטו או מזאצ׳יו יהודי אמריקאי, ביצירה של קוסוף נוכחת אותה כנות נוגעת לב כמו אצל אותם נזירים שאיירו באילומינציות את דמותו של ישו על מגילות וקלפים.
כנות יחד עם שימוש מיומן בפחם, הדפס וצבעי שמן, היו אמצעי הביטוי העיקריים של קוסוף. העבודות שלו מלאות באינטימיות כנה שיכולה לבוא רק מאדם כנה. הפורטרטים שלו תופסים בפשטותם מהות אנושית, הנופים שלו נעים ומניעים לכיוונים רגשיים, מכוונים אל ראייתנו וחושינו המנטאליים, פועלים עלינו כמו שגשם ורוח מזיזים עץ עלה אחר עלה.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
טוב אדם, אני לא אובייקטיבית, תמיד אהבתי אותך. עם זאת אני רווה נחת לא רק מבישורייך כצייר, אלא גם מהאנושיות והפירגון שאתה מפגין כלפי אמנים אחרים. שאפו להוריך.
יפה
| |אני לא חושבת שהיה צריך לגייס את רמברנדט כדי להעריך את קוסוף שהיה באמת צייר גדול ואני מודה לך על המאמר הקצר שמזכיר ומוקיר אותו ואת פועלו. בחוגי האמנות והתרבות בבריטניה הוא היה מוכר ומוערך, אם כי התואר ענק וענו בהחלט יכול להתאים לו. הוא הרבה לצייר שוב ושוב אותם נושאים של סביבת מגוריו וגם דיוקנים, ושלא כמו אצל אאורבך הם ניתנים לזיהוי. בניגוד לווירטואוזיות המוחצנת של לוסיין פרויד, אצל קוסוף הרגש שבמבע הציורי היה תמיד מעורר יותר מהנושא הפשוט עצמו (הכנסיה, הבריכה) והוא אולי דוגמא מובהקת לאקספרסיוניזם בציור שהמשיך להתקיים בלי קשר לזרמים שמסביב, כסוג של מהלך פנימי ממוקד ואותנטי. באמנות הבריטית, במיוחד בציור יש עוד כמה דוגמאות כאלה וקוסוף הוא בלי ספק מהטובים ביותר.
דליה מנור
| |