“אטלס של דימויים שמסבירים את העולם”

את אנה ווילד פגשתי כשביצעה עבודת פרפורמנס באירוע הנעילה של התערוכה Hello World בגלריה ברוורמן. ווילד התחילה את הפרפורמנס במרפסת הפנימית של הגלריה, כשהיא מדברת אל קהל המשתתפים מלמעלה, ולאחר מכן החלה לרדת במדרגות ולהסתובב ביננו. תוך כדי פרשה ווילד את הטקסט עליו מבוססת העבודה; תחילה רק מילה אחת ולאחר מכן, באמצעות חזרה והוספה של מילים חדשות, משפטים שהולכים וצוברים פרטים עד שנחשף סיפור על ילד שהייתה יכולה ללדת, ילד כהה-עור, גבוה ממנה בהרבה, עם פריבילגיות רבות יותר מאלו שיש לה עצמה (חלק מהטקסט מופיע בווידאו המצורף בהמשך).

ווילד היא פרפורמרית בעלת נוכחות, בולטת גם עם מעט מאד תפאורה, בלי הגברה כלל. באירוע ההוא בגלריה, שהיה אינטימי דיו, הצליחה לתפוס את תשומת לבי בלי לייצר את המבוכה המעייפת שלעיתים מתעוררת בזמן צפייה בעבודות פרפורמנס. כשסיפרה לי לאחר מכן שהפרפורמנס היה חלק מפרויקט גדול יותר, שיציג שוב החודש במסגרת רפרטואר הקיץ של תאטרון הזירה בירושלים, ביקשתי ממנה לשוחח איתי על הפרויקט.

***

אנה ווילד, ספרי קצת על עצמך בבקשה.

חזרתי עכשיו לישראל אחרי כשש שנים. נולדתי וגדלתי פה. למדתי את התואר הראשון שלי בבית הספר לתאטרון חזותי בירושלים ואז נסעתי לעשות תואר שני באמסטרדם בתכנית אינטרדיספילינרית לאמנויות הבמה שמתמקדת בשימוש בפרפורמטיביות במגוון דרכים, על הבמה ומחוצה לה. רוב העיסוק שלי כאמנית הוא הפרפורמנס. למרות שלא הגעתי מתאטרון או מאמנות פלסטית, מאז ומתמיד הייתי בנקודת הביניים הזו וממש מאז שהתחלתי לעשות אמנות התמקדתי בפרפורמטיביות, גם בעבודות שעשיתי שהיו יותר מוכוונות במה ואפשר להתייחס אליהן כסוג של מחול אפילו שלא היה שם מחול במובן הקלאסי שלו. כל העיסוק שלי מתמקד בנוכחות של קול, טקסט, גוף ומופעים של פרפורמטיביות.

לאחר שסיימתי את הלימודים הסתובבתי באירופה: הייתי תקופה בבריסל ובז’נבה ובין לבין השתתפתי במשך חצי שנה ברזידנסי בגרמניה. כשחזרתי לארץ זה היה בשביל רזידנסי של שלושה חודשים, במהלכו עבדתי על הפקה שעלתה במסגרת הזירה הבינתחומית, ואז מכל מיני סיבות החלטתי שאני רוצה להשאר פה לתקופה, שמעניין אותי לעבוד בישראל כרגע. שמרתי על קשר עם מה שקורה פה לכל אורך התקופה בה לא הייתי בארץ, ואמנם העיסוק שלי מאד אינטרדיספלינרי אבל מבחינת קריירה וקשרים תמיד התברגתי איכשהו לכיוון אמנויות הבמה, ובשנתיים האחרונות אני עוסקת בתחומים ששייכים יותר לעולם האמנות הפלסטית: מיצב, וידאו, סאונד, שדות שמאד מעניין אותי לחקור פה.

ובכלל, קורים דברים מעניינים בארץ ופתאום יש לי את הפרספקטיבה כדי לראות את זה. אם קודם היא נראתה לי קצת כמו ביצה קטנטונת שקשה לצמוח ולהתפתח בה, דווקא עכשיו אני מרגישה שיש פה הזדמנויות, שיתופי פעולה ואנשים מעניינים.

ספרי קצת על ״טכנו פרטיליטי״, העבודה שהצגת בברוורמן.

לפני שנתיים התחלתי ארכי-פרויקט, דרך למסגר את העבודה שלי בסטודיו שתמיד היתה קצת לא ברורה. כשעוסקים בפרפורמנס, הסטודיו הוא בדרך כלל מקום שעושים בו חזרות, חלל ריק שאין בו כלום, שנשאר ריק לגמרי כשהפרפורמר יוצא ממנו. ההתייחסות לסטודיו הייתה עוד דלת דרכה נכנסתי לעולם האמנות הפלסטית: ההתבוננות במה שנבנה ונאגר בתוך העשייה שלי ובסטודיו כמקום שהוא לא רק פיזי.

ככה נולד הארכי-פרויקט הזה, Amor mundi, שהוא ניסיון לייצר אטלס של דימויים שמסבירים את העולם. הוא התחיל עם העניין שלי בתהליכים של הבנה ופענוח, הבנה לא רק אינטלקטואלית אלא בעלת כמה רבדים, לקסיקון של עמדות ונקודות מבט שמאפשרות לראות את העולם ולהבין אותו. בכוונה בחרתי נקודת מבט מאד רומנטית שאני אוהבת, כדי לנסח עמדה שבאמת מנסה להבין את המציאות במובן רחב.

הטקסט הזה, ״טכנו פרטיליטי״, והאופן שבו אני מציגה אותו, הוא קטע שנולד מתוך הפרויקט הרחב יותר ומצא ביטוי בכמה מופעים וגם בעבודת וידאו. הוא נולד מתוך מחקר שעשיתי והוביל גם למופע “עולמות: מחזור שירים כנען-עתידני” שעבדתי עליו ברזידנסי פה בארץ ועלה בהפקה של הזירה הבינתחומית.

כשהתחלתי לעבוד על ״אמור מונדי״ נוצרו בתוכו מן אשכולות, מקבצים של דימויים שדרכם אני מתבוננת. אחד ממקבצי הדימויים האלה מתמקד בהתבוננות על גוף האישה וברעיונות פמיניסטיים שמושפעים בין היתר מדונה הארוויי והסייבורג מניפסטו, מהאפרו-פוטוריזם, ובודק את המפגשים בין גוף האישה ותפיסות אידאולוגיות. ״טכנו פרטיליטי״, האשכול הזה, הוא מפגש בין כל הרעיונות הללו ובין מחשבות על פוריות שהתעוררו בי בעקבות המפגש שלי עם שיטת המודעות לפוריות, כשהתחלתי להכיר וללמוד אותה.

השיטה הזו נתנה לי הזדמנות לחשוב מחדש על הגוף ועל המחזור החודשי כמשהו שמאד נוכח בחיים שלי ולהתייחס לגוף הידע המשמעותי והלא-מדובר או לא נגיש שנחשפתי אליו. מצאתי בתוך המחקר הזה המון דימויים שעניינו וריגשו אותי כי הם אפשרו לי לנכס מחדש את הגוף שלי ואת התהליכים שהוא עובר, לקחת את הפוריות שלי ולחשוב עליה אחרת, כמשהו מעצים ורדיקלי. בכלל, דימויים של פוריות הרבה פעמים נתפסים כמשהו עתיק, היפי, שמחובר לטבע ולאדמה ונשאר במין עתיקות שלא רלוונטית לחיים שלי וגם לא מציבה אותו ביחס לעתיד. בעיניי זה כוח פוליטי מאד חזק, לנסות לדמיין את העתיד ולהבין את התפקיד שלנו בתוכו, למקם את עצמנו שם באופן אקטיבי.

ולהבין שהוא גם תלוי טכנית ביכולת שלנו להתרבות.

נכון, אם את חושבת על זה ככה ומתבוננת בגוף הנשי שאוצר בו את התהליכים והמשאבים הללו, אבל באותה מידה אנחנו יכולות להתבונן על הגוף שלנו דרך פריזמה שהיא כמעט מעולמות של מדע בדיוני, כסוג של מכונת זמן. אני יכולה לייצר את הדור הבא, אני יכולה להביא את עצמי ואת אימותיי ואימות-אימותיי אל העתיד, אני מין ערוץ שמחבר בין כל זה. יש משהו בדימוי הזה שנורא הדליק אותי וגרם לי לרצות לייצר סדרה של דימויים שחוקרים את הרעיון הזה.

היו לי כמה נסיונות סביב הרעיונות הללו. במהלך שהות האמן שלי בגרמניה ניסיתי ליצור מהלך שבו לקחתי טבלה שעוקבת אחרי מחזור חודשי, עיבוד גרפי למחזור, ויחד עם מקהלת נשים ניסיתי להפוך את הגרף הזה לתוכן מוזיקלי שנוכל לשיר כמקהלה. זה קרה כפרפורמנס בתוך אינסטליישן אור שבניתי בסטודיו שם: כולנו שמנו נורות לד על העפעפיים ושרנו את הטבלה המוזיקלית הזאת. מבחינה אמנותית אני לא חושבת שהתוצר היה מעניין במיוחד אבל הוא זימן נסיונות מעניינים. במהלך העבודה, הזמנתי מוזיקאי שרציתי להיעזר בו בעיבוד של הגרף לחומר מוזיקלי, להתייעץ איתו על איך לתרגם את הפרמטרים לתווים. ברגע שהוא הבין במה מדובר הוא האדים, התבלבל ולא ידע איך להתמודד עם זה. כשהבנתי כמה הנושא מביך אותו חשבתי שכנראה יש שם משהו ששווה להמשיך לחקור.

והטקסט עצמו, שנמצא בתוכן העבודה, הופעת אותו במקומות אחרים?

כן, גם עם המקהלה ברזידנסי שהזכרתי, ״Schloss sulitude״ בשטוטגארט, וגם הצגתי גרסה שלו בשוויץ כחלק מהעבודה ״עולמות״.

ואיך את חושבת שהעבודה עוברת את מעברי הגבול התרבותיים? את חוזרת שם על המשפט ״הייתי יכולה ללדת ילד עם עור חום״, המשמעות של משפט כזה יכולה להשתנות מאוד במעבר מארה”ב, למערב אירופה, לישראל, עם הקונוטציות המאוד ברורות שיש פה לשיח על התבוללות והמשכיות של יהדות.

יש בזה מין הסתם התרסה שנקראת בצורות שונות במקומות שונים, אבל אני מדברת בעבודה בעיקר על האפשרות שהמטען הגנטי שלי יעבור הרבה גלגולים ויהפוך למשהו שונה מבחינה תרבותית, גזעית. יש בו מימוש של פונטציאל והפוטנציאל אינו מוגבל על ידי החברה או התרבות שאני חיה בה או אפילו על ידי צבע העור שלי עצמי.

מבחינתך היצירה היא מחוץ לקונטקסט מקומי? את לוקחת אותו בחשבון כשאת מציגה אותה?

הטקסט הזה הוא באמת מקטע מתוך העבודה שהזכרתי, “עולמות: מחזור שירים כנען-עתידני”, שנבע מתוך מחקר שעשיתי על כנען-עתידנות שמתחבר לשיח על כל מיני אתנו-פיוצ’ריזמים, בין אם מדובר באפריקה, סין או העולם הערבי, והחיבור לכנעניות ולתנועה ולמיתולוגיה הכנענית ועולם הדימויים שלה. יש כאן פירוק של הזהות היהודית שלי והעמדה שלי כיהודיה חילונית שגם חיה מחוץ לישראל הרבה שנים, במהלכן עסקתי בזהות הזו באופנים רבים. פתאום עניין אותי לחשוב על הטקסט הזה בהקשר של כנען-עתידנות, כי הוא מביא את העמדה שלי בתור אישה ובמקביל מוסיף לה נדבך שלא מתייחס ישירות לזהות היהודית שלי אבל גם מדבר עליה ועל המשמעות שלה. בתוך הטקסט הזה יש גם התייחסות ל”חולית”, יצירה שיש בה רעיונות רבים שמעניינים אותי בהקשר של טכנולוגיות של הגוף ושליטה באמצעים פיזיולוגיים-טכנולוגיים.

ומה הקטע עם הלדים שאת מדביקה לגוף במופע?

אין לזה קטע נורא מסוים. אני אוהבת חשמל, אובייקטים שמאירים. רציתי מין קעקוע זוהר, משהו שיבליט את הפוטנציאל הזה, את המחשבה על הגוף שיש לו נגיעה במשהו טכנולוגי, דרך להשתמש בזה כדימוי שגם מתייחס לקעקועים כמסמנים תרבותיים, שיכולים לשייך אותך לקהילה מסוימת, כמו טרייבלים, למשל. הדבר הזה שמפקיע את העור מהפרט והופך אותו לחלק מקבוצה או קהילה.

 

 

“עולמות; מחזור שירים כנען-עתידני”

יוצרת ומופיעה: אנה ווילד / שותפה ליצירה: טליה דה פריס / יצירה מוזיקלית וקאנון: יעל לביא / חלל: טל גפני / תלבושות: מאי אילון / עין חיצונית: מריוס שפטר

בהפקת הזירה הבינתחומית, 2019

במסגרת ״רפרטואר הקיץ״ של הזירה הבינתחומית באולם ליאו מודל בירושלים:

25.7 בשעה 20:30

26.7 בשעה 14:00

27.7 בשעה 21:00

לכרטיסים