“אפשר כאילו להישרף מהצילומים”

בוא נתחיל מהדבר הראשון שמבחינים בו ברגע שנכנסים לחלל – כל העבודות בתערוכה החדשה שלך צולמו במצלמה תרמית. תוכל לספר לי קצת על העבודה שלך עם צילום תרמי?

צילום תרמי מעניין אותי כבר כמה שנים. עד עכשיו בעיקר אספתי וערכתי חומרים צבאיים ורק לאחרונה הצלחתי להשיג מצלמה כזו. בעיני אופן הצילום הזה הוא קסם אמיתי. לוקח קצת זמן להתרגל לרעיון שלא משנה כמה אור יש, הפריים נשאר זהה. קצת קשה לצלם שמורגל לעבוד עם אור להתרגל לעבוד בצורה כזו כי צריך להתחיל לראות חום במקום אור ויש צורך בהרבה מאד ניסיונות עד שמבינים איך הדברים עובדים. בנוסף יש גם עבודת עריכה קפדנית כדי להשאיר רק את הערוץ האדום, לטפל בגרעיניות וכו’׳.

אחת האסוציאציות שמתלוות לצילום התרמי, ליכולת לראות את מה שמנסה להסתתר בכסות החשכה, היא כמובן זו של הצייד/המציצן – שני דימויים שנקשרים הרבה לצילום. הנראות של צילום תרמי מיד שולחת אותנו למבצעים צבאיים או למסעות ציד וכמובן יש את השימוש הקולנועי בו, שמיד מציב את האדם בתפקיד החיה הניצודה (זה אחד הכלים האפקטיביים בסרט “הטורף”, למשל). עד כמה ההיבט המציצני, או, אם תרצה, של אלוהים “הרואה כל”, חשוב בעבודות?

בעיני אי אפשר להתבונן בעבודות בלי להזכיר את הסדרה המופתית ״The Park״  של Kohei Yoshiyuki, בה הוא צילם במצלמה עם סרט אינפרה אדום זוגות שמתמזמזים בפארק, באופן מציצני. השימוש שלי שונה, לא צילמתי אנשים ללא ידיעתם במרחב הציבורי, או יותר נכון כמעט ולא, וגם כשכן, אז בעיקר באופן שעוסק בחום ולא במעשה נסתר שהמצלמה חושפת. דרך אגב, בעיני כל צלם הוא קצת מציצן, גם אם זה בהסכמה, וזה ללא ספק זה קיים במידה מסויימת בעבודות שבהן יש אנשים ברגעים אינטימיים.

אחת התהיות שעולה מול העבודות היא מי המצולמים? האם יש חשיבות לזהות שלהם כשהם בעצם חושפים את עצמם במהלך אקטים אינטימיים אבל במקביל שומרים על האנונימיות שלהם?

המצולמים הם בעיקר זוגות ויחידים שהזמנתי אלי לסטודיו, לצילומי פורטרט, לרוב אנשים מעניינים שאני מוצא בפייסבוק. בכל מפגש הקפדתי לצלם גם במצלמה התרמית. בגוף העבודות הזה אין חשיבות לזהות המצולמים עבור הצופה, העיסוק הוא בעיקר בגוף. בשבילי כמובן שיש חשיבות, חלקם הגיעו פעם אחת וזהו אבל חלקם מצולמים קבועים, וכשאני רואה את הקשר החוזר זה יוצר גם רצף יומני, אבל זה לא ממש עובר בצילומים אם לא מדברים על זה, כי בגוף העבודה מרחב הזמן לא ממש מודגש ואפשר לחוות את התערוכה כאילו הכל התקיים בפרק זמן קצר, יום אחד אפילו.

 

גם במרכז התערוכה הקודמת שלך, “אור שחור”, עמד פרויקט צילום שכמו מפנה עורף לאופטי, להגדרה הבסיסית של צילום כ”דימוי שנולד מתוך האור”.

בתערוכה הקודמת בדקתי נושא שנקרא אור שחור, שהוא בעצם אור UV, שחושף כל מני דברים שלא רואים בצילום רגיל. אבל שם היתה פעולת עיבוד של צילומים שצולמו בצורה רגילה, במצלמה דיגיטלית. העיבודים הסתירו טפח וגילו טפחיים, לעיתים שינו את משמעותי הדימוי, ולפעמים פשוט הפכו אותו ליפה יותר. המניפולציות הללו, שנשענות על משהו טכנולוגי, מעניינות אותי מאוד. אולי כי אני גם מפתח תוכנה ויש לי אהבה לדברים טכניים, או בגלל שבעיני זה סוג של קסם ומשהו יוצא דופן בעולם הדימויים האין סופי שקיים היום.

יש בצילומים ובסצנות ממד של סכנה (שמהדהד גם בצילומי החיות והטבע הדומם), תחושה של פראות וחייתיות, אבל רובם צולמו בסטודיו. גם בתערוכה הקודמת חשפת/בראת עולם יצרי שמצליח להתקיים במרחב מוגן – אז זה היה המרחב הביתי. יש בעבודות מתח בין המרחב הפרוץ למרחב המוגן, הנשלט. האם אתה שולט ומביים את המתרחש או שאתה קובע פרמטרים ונותן לדברים להתפתח מעצמם?

גם החייתי וגם הפראי אלו דברים שמעניינים אותי ואני נמשך אליהם, ושאורי (גרשוני, אוצר התערוכה- מ.ש) ואני בחרנו להציג מתוך הרבה דימויים. אני לא יודע מה בדיוק מנחה אותי לצלם את מה שאני מצלם, בדרך כלל מדובר בפרצים אובססיביים יותר מאשר בתהליך דידקטי ומחושב. אני עובד יותר בצורה של “בא לי” מאשר מחשבה תכנונית ובסופו של דבר הדברים מתכנסים, אני יכול לראות מה חסר לי כדי ליצור עוד עניין וצילום מוביל לצילום. את הסצנות עצמן אני מביים, אם מדובר בחפצים וכמובן את המצולמים בסטודיו, אבל עד גבול מסויים. כשדברים מתפתחים למשהו אינטימי, אני מן הסתם נשאר “זבוב על הקיר”.

הצילום במצלמה תרמית הוא כמובן לא רק “לא אופטי” – הפניה אל החום מכניסה לצילום ממד טקטילי חושי. אם אני חושבת על הצילומים המוקדמים שלך, האיכות המישושית, התחושה שהמצולם הוא אובייקט מוחשי בעולם, נוכחת אצלך מההתחלה. התמקדות בדימוי מרכזי, חושני ופיסולי מאוד, שמתנתק בדרך זו או אחרת מהסביבה שלו שהופכת לרקע. בתערוכה הקודמת היו דימויים שנראו ממש כמו פסלי שיש ששידרו קור חלק והפעם יש דימויים שנראה שמגע בהם יוביל לכוויה.

הפעם הצילומים פחות מתחברים עם פסלים לדעתי, הצילום הוא יותר אורגני, כזה שחודר מתחת לפני השטח. זה קיים ללא ספק, אבל זה פחות מנחה אותי בבחירות. לעומת זאת, בנושא הטמפרטורה – בכל פעם שאני נכנס לחלל, אני מרגיש את החום הגבוה של התערוכה, את העובדה שאפשר כאילו להישרף מהצילומים. אפשר ממש להרגיש את הטמפרטורה הצורבת, האיברים החמים, הפרשות הגוף, הבוהק הזוהר הזה שממש נראה כמו ברזל מלובן. אני מת על זה, על הדימויים הרותחים האלו.

אם לצילום יש איכות של הקפאת הרגע, של רגע שמת ברגע שתופסים אותו, הצילום התרמי יכול לצלם רק את מה שיש לו ויטליות ואיכשהו נדמה שהוא משמר את האנרגיה הזו במקום להרוג אותה. עכשיו כשאני מנסה למצוא את המילים, אני אפילו קולטת את המשחק של חם/קר בין צילום שפולט חום לבין המונח הכל כך בסיסי הזה של “הקפאת” הרגע. התנועה הזו מובהקת במיוחד בעבודה האהובה עלי בתערוכה, הווידאו הגדול שמהדהד שתי מזרקות מאוד מפורסמות בתולדות האמנות ועושה להן היפוך נשי מפתיע.

זו באמת העבודה המרכזית ואחת האהובות עלי בכלל, הזרם המפעפע, הלוהט, האינסופי הזה, ותנוחת הישבה שמזכירה קצת פאן מהאגדות, או סוג של אלה, שיושבת מעל ומשתינה על כולם, ובשלב מסויים הפעולה הולכת והופכת למשהו אחר וכבר שוכחים שזו פעולה של השתנה, לפחות לי זה קורה כשאני מסתכל עליה זמן מה. וכן, ראינו כל כך הרבה גברים ומשתנות ובעיני הרבה יותר יפה לראות אשה בוידאו המרכזי הזה ששולט בכל חלל התערוכה וגם מכתיב את התאורה העמומה בחלל.

*

מאיה שמעוני היא אמנית בוגרת המדרשה והתואר השני של בצלאל. עדי שמעוני הוא בוגר המדרשה ותכנית ההמשך של בצלאל, וחבר גלריה P8.
מאיה ועדי הם אחים.

 

“שעת הזהב”, עדי שמעוני
אוצר: אורי גרשוני
גלריה P8
נעילה: 2.2.19