שפע של מאהבים

“מכתבי אהבה לרות” היא תערוכת היחיד הראשונה של רות פתיר, והיא מוצגת בגלריה הירקון 19, תל-אביב. זוהי התערוכה האחרונה שיזם בועז ארד בחייו. שתי קומות הגלריה מכילות שני פרויקטים השזורים זה בזה ומרכיבים יחד את התערוכה.

בקומת הכניסה מוצבת העבודה “בנות כותבות תשוקה”. הפרויקט מלכד טקסטים נבחרים שנכתבו במיוחד עבור התערוכה, לבקשתה של פתיר. הכותבות מתארות חוויות מיניות אישיות המתקיימות במחוזות הפנטזיה, הביוגרפיה והסייבר. במרכז העבודה עומדת היוזמה של האמנית לעודד נשים שמסקרנות אותה להתנסות בכתיבה שהתוכן שלה מזמן בהכרח השתעשעות ושחרור מיני.

מעגל הנשים הזה מזכיר את קבוצת הנזירות בסרט שופע סיפורי הזימה של פזוליני “דקמרון” משנת 1971: אל המנזר מגיע נער יפה תואר המתחזה לחירש-אילם מפגר. הנזירות נותנות לו מחסה ומעסיקות אותו כגנן. במהרה שוכחות הנזירות מהאיסור לקיים יחסי מין ומשתמשות בנער כצעצוע מין. כדי שיוכל לשמר את האשליה שהוא אילם, נאלץ הצעיר לשאת את הניצול המיני בשתיקה, והנזירות משתעשעות בו לשובע, בזו אחר זו. השוואה זו נראית לי קריטית מהזווית העכשווית. בזמנים שבהם גוברת המודעות לניצול המיני והתקיפות המיניות שנשים ספגו לאורך השנים בשתיקה, שהפועל היוצא שלה הוא חשדנות וכעס גובר כלפי גברים, מתעורר רעב לסצנה עליזה ומלאת חיים של נשים החוגגות מיניות מענגת על-פי הפנטזיה שלהן בדיוק, כשהגבר משמש להן שותף כנוע, בלתי מזיק, ועל כן מספק. אלא שאצל ה”בנות” שכותבות זימה עבור פתיר המצב מורכב יותר, ואפילו הגבר המדומיין, או זה שקיים בזיכרון, אינו מצליח בהכרח לממש את הפנטזיות שלהן.

את הקירות מעטרים גיפים של פסלי עתיקות פלרטטניים, מתענגים מגופם שלהם ומזמינים את הצופה להתרכך לתוך ארוטיקה מתוקה, חסרת עכבות. אלה הצלמיות שבזז בזמנו משה דיין, הדמות המרכזית בסרט המוקרן בקומה העליונה. הסצנה הראשונה חושפת בפני הצופה את השפה שבה ידבר הסרט כולו – אנימציה שנוצרה באמצעות תוכנות המשמשות לבניית משחקי מחשב. הוראות הבימוי הפשוטות שנותן קול הרובוט הנשי הן רק דוגמה לאופן השליטה במריונטה שהיא משה דיין. עורו המקומט עוטף גוף מלא און, בשרני. הוא מושך ודוחה בו בזמן.

כמו הבנות שכותבות תשוקה, האווטאר של הגנרל הובא לעבודה/תערוכה כדי להגשים עבור האמנית משאלת לב. במקרה זה רצונה להיות מושא למכתבי אהבה. את המכתבים שדיין מקריא הוא כתב אמנם לרות אחרת, אשתו, שלה היה נשוי כארבעה עשורים, אבל הקולות הבוקעים מגרונו שייכים לגברים אחרים, אלה שאהבו את פתיר במהלך חייה. דיין, הגבר שכבש שטחים רבים ונשים רבות, פונה אליה כעת בשישה מכתבים הלקוחים משלבים שונים במערכת יחסים שידעה תהפוכות ומכאובים.

עולה השאלה מה באמת מחולל את הסרט – האם זו המשאלה הכמוסה, הבנאלית, האינטימית של האמנית להיות נאהבת ולעורר את קולות המאהבים לשעבר שיקראו בשמה שוב, או שמא הטכנולוגיה, היצור הממוכן שהוא משה דיין, זקוקה לאשליה של רגש וקרבה כדי לחדור ללבו של הצופה? כאן המקום להתייחס לאלקסה, הרובוטית הפופולרית של אמזון, כדוגמה למכונה שקולה ושמה הנשיים ניתנו לה כדי להעניק לה נופך של אנושיות. פתיר מארחת בתערוכה את הרובוט הזה כסימבול של פטיש לקיברנטיקה הלובש צורה של משיכה לאשה, ותזכורת להעדפה לקבל שירות ועזרה מישות נשית ולא גברית.

גם הצלמיות המקיפות את דיין נשיות, כמו המתופפת החיננית, שהיא גם חברתו לריקוד באחת הסצנות. העתיקות שדיין היה כל-כך להוט ביחס אליהם וקנאי להן מנופחות לגודל שמאפשר לו לקיים איתן יחסים גופניים של ממש – לרכוב עליהן, לשכב בתוכן, ללטף אותן, לשוטט בינן, להפיל ולשבור. היחס האמביוולנטי של הקאובוי-הישראלי לפסלונים מהדהד את התוכן של המכתבים שכתב. הם מלאים אהבה עזה לצד שליטה חולנית, משיכה ואלימות, ריחוק וערגה. ניכר הפער שבין הלשון הגסה והיפה של דיין לבין קולם הרך של המאהבים לשעבר של פתיר. השילוב בין דמות הקלגס רודף השמלות לדמויות המעודנות הבוקעות מגרונו הופך את האווטאר לפרטנר המושלם לסרט זימה – יש בו שפע של מאהבים בכל רגע.

״מכתבי אהבה לרות״, שמוצגת בגלריה הירקון 19, היא התערוכה האחרונה שיזם בועז ארד בחייו.

נוסח מקוצר של הטקסט מלווה את התערוכה של רות פתיר”מכתבי אהבה לרות”
גלריה המדרשה, רח’ הירקון 19, תל-אביב
נעילה: 24.5.1