“הוא ישר ראה את הפצע, כמו מגנט לכאב”

חנה שביב, את אוצרת במרכז האקדמי ויצו חיפה את התערוכה “אמת דיברתי”, שתציג עבודות של הצלם הישראלי מיכה קירשנר, שנפטר בספטמבר האחרון. ספרי בבקשה על היכרותך עם קירשנר.

“אני מכירה את מיכה המון שנים. הוא היה אחד מקבוצת הצלמים שחזרה בסוף שנות ה-70 מארה”ב ויצרה שינוי בפני הצילום הישראלי. בשנות ה-70 היתה רק גלריה אחת לצילום בארץ, הגלריה-הלבנה. היא פעלה שש שנים, נפתחה ב-78′. אני ניהלתי אותה משנת 80′ עד שנת 84′, כשהיא נסגרה. הגלריה הלבנה העלתה כמעט 100 תערוכות. הציגו שם שמחה שירמן, כומר ומלמד, שאחר-כך הצליחו מאוד בארה”ב, יורם היימן ועוד הרבה צלמים שאחר-כך נהיו מאוד בולטים בצילום הישראלי.

“אני הכרתי את מיכה כשהוא הציג שם את תערוכת היחיד הראשונה. כבר אז התערוכה התבססה על פורטרטים ואוטו-פורטרטים. הכרתי אותו כמו שמכירים קולגה, וראיתי את המעבר שהוא עשה מהצילום האישי, שהוא עסק בו בתערוכות הראשונות שלו, לצילום מגזין דרך העבודה ב’מוניטין’ ועד שהיה לצלם עיתונות. כשפנו אלי מהמרכז האקדמי ויצו לאצור תערוכה שלו, בגלל ההיכרות ארוכת השנים שלי איתו, ידעתי שאני צריכה לתת ביטוי למקור של העבודה שלו, שזה הצילום האישי.

“מיכה תמיד יצא לצילום העיתונאי מהצילום האישי שלו. מאותה ראייה של המקום הנמוך, המקום הפגוע, הכואב, המוות, ראיית הנפש. על זה בניתי את התערוכה, וזה מבט אחר על מיכה ומאיפה הוא בא. הרבה אנשים לא יודעים את זה עליו בכלל”.

כמה עבודות יהיו בתערוכה?

“29. עבודות מכל השנים. הייתי חייבת לעבוד עם מה שהוא כבר בחר והציג. לא היה לי מנדט לקחת עבודות שהוא לא בחר בעצמו, אז בעצם הייתי צריכה לחפש בסטודיו ולקחת דברים שאני יודעת שהוא אישר. יכולתי לבחור רק ממה שהוא בחר בעצמו”.

קירשנר נהיה אייקון של צילום מגזיני ישראלי. הוא היה בין הראשונים בארץ שעסקו בצילום מגזיני בהצלחה. הוא גם היה מורה דומיננטי הרבה שנים, וגם הפרסום שלו בפרינט מאוד נגיש, בניגוד לתערוכות שמוצגות בחללים ספציפיים. ההשפעה שלו מאוד נוכחת על צלמי מגזין ישראלים עד היום.

“הוא הביא את עצמו לתוך החוויה הצילומית, וזה מה שעבד כל-כך חזק. אפשר להגיד שמה שהוא עשה בעיתונות היה צילום אילוסטרציה, ומה עושה צלם אילוסטרציה טוב? זה המשולש הקדוש של להבין מי האדם ששולחים אליך מהעיתון כדי שתצלם אותו, להבין מה המקום שלו בחברה, מה החברה חושבת עליו, ולהביא את עצמך לתת לו פרשנות. כלומר, צלם אילוסטרציה טוב צריך להביא את עצמו, את המצולם ואת האוויר החברתי הזה. הקונטקסט. כמו שאנני לייבוביץ’ עושה, כמו שדיאן ארבוס עשתה בזמנו ובכך בישרה את הצילום הדוקומנטרי החדש”.

כמו שהוא עשה בהמון צילומים שלו. יש הצילום המפורסם של צחי הנגבי עם הקרניים. זה היה פורטרט מאוד חריף.

“נכון, וזה מה שבעצם מיכה עשה. הוא הבין את המשולש הזה, והוא השתמש בצבע שלו כדי לדבר על החברה. למשל בפורטרט המפורסם של פרס בתקופה העלובה שלו, שנראה על רקע אדום עם פנים מושפלות. מיכה היה מומחה בלהרגיש את הפצע של האדם שעומד מולו. מרוב שהוא היה חד על אנשים ורואה ישר את הפצע שלהם, זה יצר משהו כמעט אכזרי. והוא היה ככה עם כל אחד. הוא ישר ראה את הפצע, כמו מגנט לכאב”.

וגם היה לו עניין עם אדום.

“כן, ממש כמעט בכל עבודה שלו יש נגיעה של הצבע הזה. ובכלל יש כמה אלמנטים שחוזרים על עצמם בכל העבודות שלו, אבל אדום היה הצבע שחזר על עצמו. מיכה היה מתחיל את השיעורים שלו, כל שנה, בלהראות פורטרט שחור-לבן של אשה יפה ולשאול מה שונה בצילום הזה. זה היה פורטרט של סבתא שלו שצולם במחנה ריכוז, רגעים לאחר שירו בה, על-ידי שומר אוקראיני. אבא שלו השיג את הצילום במחנה והצליח להביא אותו לארץ איתו. זה היה מדהים. מה אבא שלו הביא מהשואה? הוא הביא את הצילום הזה. אני לא יודעת באיזה גיל הוא ראה את הצילום לראשונה, אבל מיכה תמיד ידע שזה צילום של אשה מתה. זו סבתא שלו, וככה נראית אשה מתה”.

זה האבטיפוס של כל העבודות שלו. גוף עבודות של 40 שנה שיצא מהצילום הזה.

“לגמרי. הצילום הזה נמצא בכל העבודות שלו משם והלאה. רואים את זה החל מהפורטרטים העצמיים שלו מיד אחרי סיום לימודיו ועד העבודות האחרונות שלו. ולא קשה לראות מאיפה בא אחר-כך העניין של הסתרת המבט. אפשר לראות בכל העבודות את המשך העיסוק במוות, העיניים המושחרות והמרוחקות. גם בעבודות המאוחרות שלו, שמעבדות צילומים מאתרים פורנוגרפיים. זה הכל שם. יש המון עניין עם מוות ומחיקה של זהות, פגיעות”.

נשמע שיש משהו בתערוכה שמסכם מהלך צילומי של צלם שהולך ומתבגר בתוך הפרקטיס שלו ויש לו חוט שדרה. חוט השני של מיכה קירשנר.

“כן, והנקודה המרכזית של התערוכה היא שמיכה לא היה צלם עיתונות. הוא היה אמן שעסק גם בצילום עיתונות. מה גם שהוא עשה דברים בקריירה שלו שהיום אף עיתון לא היה מעז להדפיס, כמו סדרת הצילומים ‘אנשי המרד’, של נפגעים פלסטינים מהאינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה-80, שיצאה לאור בעיתון ‘חדשות’. אבל בסוף זה הכל חוזר לפצע ולרגישות שלו לבני-אדם”.

זה מה שהצליח לייצר את גוף העבודות שלו?

“היו לו עיני רנטגן. בהלוויה שלו היו מאות ואלפי אנשים, וכולם הרגישו שהם החברים הכי טובים שלו. היתה לו פנייה מאוד ממוקדת לאנשים, הוא קלט אותם, ואנשים הרגישו שהוא קלט אותם. זה כישרון ייחודי, להתיידד עם בן-אדם, לקלוט אותו ואת הרגישות שלו ולהשתמש בזה. לפעמים הוא השתמש בזה באופן שבו כבר לא היו חברים שלו אחר-כך. היה לו כוח כזה, הוא מאוד התאים לעבודה הזאת”.

אז בעצם התמה של התערוכה היא שכל גוף העבודות שלו הוא אחד.

“בהחלט. האמנות שלו היתה שם בכל הצילומים שלו, בעיתונות ובאופן פרטי. מיכה היה צלם אישי, הוא דיבר על הפצע שלו בעצמו, על הפגיעות שלו, על העמדה שלו כגבר. המון על מגדר, ועל מה זה בכלל להיות אשה או גבר וכל מה שבאמצע. וזה נוכח בכל העבודות שלו, יחד עם עדינות גדולה”.

 

מיכה קירשנר, “אמת דיברתי”
אוצרת: חנה שביב
הגלריה המרכזית והגלריה ע”ש מורל דרפלר במרכז האקדמי ויצו חיפה, הגנים 21, חיפה. שעות פתיחה: א’–ה’, 10:00–18:00, ו’, 10:00–14:00
פתיחה: 22.2.18
נעילה: 28.3.18