פריבילג בעור של זאב

בשנות ה-60–90 של המאה ה-20, תוך מאבק רצוף אלימות וקורבנות בנפש, נוצרו שיח הזהויות ובעקבותיו הפוליטיקלי-קורקט וכוננו סדר חברתי חדש. שיח הזהויות נולד בעקבות המחשבה הפוסט-קולוניאליסטית, הפמיניזם והמאבק לזכויות השחורים וקהילת הלהט”בים בארה”ב; רבים מבין הקבוצות הללו קראו, כל אחד בנפרד, לשינוי השפה שמגדירה זהויות באופן דיכוטומי, וחשוב מכך, באופן שמצדיק אוטומטית את קיומו של הסדר הקיים. “שחורים” הפכו ל”אפרו-אמריקאים”, “אינדיאנים” ל”ילידי אמריקה”, השיוך המובן מאליו של מקצועות שונים למין הגברי שונה לפנייה כללית, ו”השכל הישר”, שלפיו גברים לבנים וסטרייטים הם האליטה, אותגר בפרדיגמות חדשות, בעיקר פמיניסטיות וקוויריות, שהיו רדיקליות לזמנן. עד כמה רדיקליות? עד כדי כך שמעולם, אף פעם קודם לכן בהיסטוריה, לא ניתן מקום לשוני תרבותי ומורכבות לשונית שכזאת בתוך השפה. התקווה היתה שהשפה תיצור מציאות, ובמקרים רבים היא אכן עשתה זאת, כמו בתחום ההגנה המשפטית למיעוטים בהתחשב בשיוכם לקבוצה מוחלשת וקבלה אטית של זכויות גם לנשים, שחורים, להט”בים וקבוצות מוחלשות אחרות. במלים פשוטות יותר: הפוליטיקלי-קורקט הציל חיים ושיפר משמעותית את מעמדם של אוכלוסיות מגוונות בחברה המערבית.

שושקה על החוף. צילום: אביתר עמר

בשנים האחרונות דועך זוהרם של פרקטיקות הפוליטיקלי-קורקט ושיח הזהויות. התרבות הפופולרית נהנית ללעוג לתקינות פוליטית על כל גווניה, ובעיקר בשפה ובהתנהלות היומיומית. הטיעון המרכזי הוא ששיח הזהויות מתלהם, מיושן וכבר אינו נחוץ. ועדיין, כשם שמקובל לבקש מפוליטיקאים לפרסם את הצהרת ההון שלהם, הגיוני לבקש מאמנים/יות או מי שפועלים בספירה הציבורית לספר על שיוכם המעמדי, להכיר במידת כוחם במארג החברתי/תרבותי שבו ומתוכו הם פועלים, ובאופן כללי לפעול מתוך הכרה בפוליטיקה של הזהויות והקפדה על הפוליטיקלי-קורקט. אלה מנגנונים שנועדו לשמור על כוחו של המוחלש. כשמושאי הביקורת מתנערים מהם, הסבטקסט של סירובם הוא דה-לגיטימציה של הניסיון לערער על הפריבילגיות ה”טבעיות” שלהם.

מארג הכוחות החברתי-כלכלי פועל גם בשדה האמנות. לכן אפשר לבקר פעילות תרבותית מתוך הפרספקטיבה של שיח הזהויות, כפי שעשתה שיר כהן במאמר הביקורת שכתבה על עבודתה של זויה צ’רקסקי, שבה מופיעה דמותה של שושקה אנגלמאיר. הדמות, שלדברי אנגלמאיר מעוררת סערה וחיה עם תוצאותיה, מתקיימת רק כל עוד יש מקום למגוון של דעות, גם אם הן מנוגדות וסותרות. אם זה המצב, מדוע מאמר התגובה של אנגלמאיר לכהן רווי לעג, תוך טענה שהכותבת ארסית, משביתת שמחות וחורגת מתחום הלגיטימיות?

כפי שקורה תדיר כשהצהרות חדלות למלא את ייעודן, אנגלמאיר בוחר לבעוט בערכי הפלורליזם שמעניקים לדמותה של שושקה את אפשרות קיומה. ההופעה והקבלה של שושקה חריגות באמנות הישראלית, ומכאן כוחה; הוא/היא עושה מה שבא לה, ויש הכרה ברדיקליות של הפעולה הפשוטה והאפקטיבית הזאת במישור הפוליטי והאמנותי. זכותו של אנגלמאיר לחגוג את חירותו האמנותית, והעובדה שיצירתו אינה מוצאת חן בעיני כולם/ן היא חלק בלתי נפרד מהעניין. עדיין, כפי שהוא עצמו כותב, הופעתו ב”שאון חורף” כשהוא מוקף במאבטחים לא היתה מתאפשרת לולא היתה הסכמה שיש להופעתו השנויה במחלוקת מקום על במה מרכזית בבירה של מדינת ישראל.

שושקה היא דמות של גבר שמתחפש לאשה. האם זאת בעיה? האם איננו רוצים לחיות בחברה שבה כל אחד/ת יכול להתלבש איך שבא לה/ו? אנחנו עדיין לא שם, והדרך, אם תצלח, כוללת שיח תרבותי מורכב וטעון על מגדר ומיניות. חבל שבמאמר התגובה שלו אנגלמאיר עונה באופן חלקי על התהיות של כהן לגבי המשמעות הפוליטית של דמותו שושקה, ובשאר הזמן עושה שימוש ברטוריקה הנפוצה של יצירת אשליה של סימטריה בינו לבין כוחה של הכותבת, סימונה כאויב של האמנות החופשית וביטול הטענות ממניעים של חוסר עניין או חולשת הטיעונים.

התשובות שסיפק אנגלמאיר לדבריה של כהן, השטחיות ברובן, והגדרתן כתלונות, או האמירה שהן סירוס החופש האמנותי של כולנו, הן בעיקר לא נכונות, והביטחון שבו נוסחו לא הופך אותן לכאלה. דווקא במקומות שאנגלמאיר עונה ברצינות נפתח צוהר לדיון שהיה יכול להיות כן, מעשיר ומעמיק יותר. כהן צודקת בטענתה כי במציאות של היום, טענות נשים כי יצירתו של אנגלמאיר פוגענית לא יגררו הגבלה עליה. גם מאמר ביקורת על שושקה לא יפגע בה. פועלו של אנגלמאיר מוערך הרבה מעבר לכך, בשל העשייה ארוכת השנים ופורצת הדרך שלו.

ייתכן שהביקורת של כהן אכן לא היתה נגישה לדיאלוג עם האמן. אנגלמאיר מעלה כמה נקודות חשובות שמרחיבות את התמונה שמצטיירת מתוכה. בכל זאת, החפצה ואפליה של נשים הן עניינים אמיתיים ואפשר לדון בהן ברצינות, אפילו אם הן מאתגרות את העמדה שמתוכה נעשית אמנות. באופן אירוני, הכוחנות שאנגלמאיר הפעיל מתוך עמדת הסמכות שלו על הביקורת שמופנית כלפיו מאששת כמה מטענות המבקרת ומנוגדת עקרונית לדרך שבה האמנות שלו נחווית.