אתמול נפתח, תחת מעטה סודיות, הפרויקט החדש של האמן הבינלאומי בנקסי בבית-לחם. “The Walled off Hotel” הוא מלון לכל דבר, שנבנה צמוד לחומת ההפרדה, ליד מתחם קבר רחל. יש בו עשרה חדרים שעוצבו על-ידי בנסקי והם מכילים יצירות אמנות שלו. מהחדרים נשקפת חומת ההפרדה (“יש לו הנוף הכי גרוע שיכול להיות לבית-מלון בעולם”, אמר בהודעה לעיתונות בנקסי, שהוא גם הבעלים), תערוכה היסטורית שמציגה את הנרטיבים השונים של הסכסוך לכבוד 100 שנה להצהרת בלפור, חנות ובה ציוד גרפיטי כדי שהאורחים יוכלו לצייר על החומה, וגלריה של אמנות פלסטינית עם אמנים מובילים ובהם סולימאן מנסור, אסעד עזי ואחרים.
לפי ההודעה לעיתונות, במסיבת פתיחה שתיערך מחר יופיע סר אלטון ג’ון בכבודו ובעצמו. ב-13 במרץ תתקיים מסיבת רחוב של פט בוי סלים. בפתיחה היום (שישי) ביקרו חמישה ישראלים בני-מזל, מקורבים למאבק בכיבוש, שהוזמנו במיוחד. יובל דרייר שילה שיתף אותנו בכמה מחשבות ותמונות (עוד אפשר לקרוא ב”שיחה מקומית”):
כמה מחשבות ראשונות על “The Walled off Hotel” של בנקסי:
- אמנות לא יכולה להציל אותנו. אבל היא יכולה להיות אמנות. ולפחות תהיה לנו החוויה של לראות אמנות, שהיא לא חסרת משמעות בכלל.
- התרגלנו שאנשים מחו”ל מתעניינים בכיבוש ובסכסוך. לא תמיד אנחנו חושבים למה. המלון הזה הוקם לציון 100 שנים להצהרת בלפור (לא צילמתי, אבל יש שם דמות של בלפור ליד שולחן כתיבה, וכשלוחצים על כפתור הוא חותם על ההצהרה ומעניק לנו בית לאומי בארץ-ישראל). תחשבו על זה לרגע: לבני העם שהביא אותנו לאיפה שאנחנו יש תחושת אחריות על מה שהם חוללו. המשפט הזה, שנאמר הרבה על גרמניה, נכון גם לגבי הבריטים.
- כאמנות, זאת האמנות הכי מבלבלת שראיתי. לקרוא לזה מיצג זו בדיחה. לקרוא לזה תערוכה זה שטחי. בנקסי שבר כאן את הגבולות בין חלל התצוגה של האמנות לבין האמנות עצמה לבין בית-מלון אמיתי שצריך גם לקבל אורחים, עם צוות והכל. ולכן, על כל דבר הייתי צריך להסתכל לפחות פעמיים: פעם על החלל, ופעם על הפרט. המעלית אינה מעלית, התמונות אינן תמונות, מיטות הקומתיים בחדר המשותף הן באמת מיטות קומתיים – רכוש צה”ל לשעבר. בקומה השנייה יש פתאום גלריה לאמנות. גם הקירות שלה, השבורים, הם אמנות. הנוף מהחלון הוא גדר ההפרדה מכוסה בגרפיטי. קשה לעקוב. ממש קשה. וזה כל הכיף. רוצו לראות.
- בנקסי ניסה ליצור במלון נרטיב מורכב, לא תמיכה חד-צדדית בעמדה הפלסטינית. התצוגה הנרטיבית העיקרית (שלא צולמה כמעט, ולמעשה טרם הושלמה) מציגה את גדר ההפרדה משני צדדיה, ממבטים שונים של ישראלים ושל פלסטינים. מורכבות לא מתאימה במיוחד לעולם שאנחנו חיים בו, וכל אחד נוטה לראות בתיאור דו-צדדי כאילו הוא קבלה מוחלטת של עמדת הצד הנגדי. אני ממש סופר את הדקות עד להודעת שרת התרבות על כך שאמן שהולך להציג תערוכה גדולה בישראל הוא אנטישמי. ואולי בכל זאת אתבדה? אמנות יכולה לשבור הרבה מחסומים, אבל אני ממש לא בטוח שהיא תוכל למחסום הזה.
***
כניסה למלון. צילום: יובל דרייר שילה
צילום: יובל דרייר שילה
חדר במלון. צילום: יובל דרייר שילה
Walled Off Hotel. צילום: יובל דרייר שילה
חדר במלון. צילום: יובל דרייר שילה
חדר התה במלון. צילום: יובל דרייר שילה
צילום: יובל דרייר שילה
Walled Off Hotel. צילום: יובל דרייר שילה
המעלית. צילום: יובל דרייר שילה
Free Palestine. צילום: יובל דרייר שילה
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
שכחת לציין את החדר על שם רחל אימנו! מגניב לגמרי! יש שם הקלטה מתמשכת של אלפיים נשים בוכות בלופ, לזכר אלפיים שנות גולה בם רחל מבכה על בניה. ובנקסי הבטיח לי (אישית) שבסוף כל סבב בכי הוא נוחת מחור מיוחד בתקרה ישר על המיטה וקופץ ושר “מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם”
סהב
| |