בְּשׂר הרוח ורוח הבשר

אמנות לא נעשית בחלל ריק. ואת המרחב שבו היא מיוצרת חשף ג’ון ברג’ר בכתיבתו ובדבריו על אמנות וצילום, בלי לוותר על האיכויות הפורמליות של הדימוי החזותי. גישתו היא תמרור, במיוחד כיום, כשכמעט נעלמה פונקציית ביקורת האמנות המעמיקה, הסינופטית והערנית למרקם של חיים ממשיים. בארץ, למשל, כמעט שאין, אם בכלל, במה מחויבת ועקבית לשיח ביקורתי על אמנות, כזו שבכוחה לגייס כותבים מקצועיים עצמאיים – ובתשלום נאות, המגיבים לעשייה האמנותית המרובה הרוחשת כאן, לטוב ולרע, והמתייחסים לתערוכות – טובות ופחות טובות – המוצגות כאן.

ברג’ר היה צייר נפלא. ברישום ובצבע מים הוא יצר אינטראקציה עם אנשים הסובבים אותו, עם נופים ומקומות. ראו, למשל, את משחק הרישומים והטקסט בספרו מ-2011, Bento’s Sketchbook, שעליו מרחפת דמותו של ברוך שפינוזה. עבודותיו לא חשבו וחישבו את הקובייה הלבנה, אלא את המרחב החברתי. כך גם התייחס לצילום ובזה היה שונה מהפסימיזם בספרה של סוזן זונטאג, הצילום כראי התקופה. הוא הסכים בעיקרון עם הניתוח שלה, אך כאדם פוליטי לא הסכים עם היעדר המחשבה על אלטרנטיבה. ודוגמה לאלטרנטיבה, שהוא הגדיר אותה “צילום הֶקשרי”, היא הספר המשותף לו ולצלם ידידו ז’אן מוֹר A Fortunate Man משנת 1967 – ברג’ר בכתיבה ומור בתצלומים מלאי חיוניות אך גם כאב: דיוקן חיים של רופא כפרי בתוך מרחב אנושי, חברתי ונופי. צילום שמנתב אל מעבר לדחף “לרצות גנרלים, או להעלות את מורל האזרחים, או להלל חיילים גיבורים, או להמם את העיתונות העולמית” (על ההתבוננות, עמ’ 63).

ג׳ון ברג׳ר – Bento’s Sketchbook. כריכת הספר

גם ספרו על פיקאסו, The Success and Failure of Piccasso, אמן שעבודותיו אהובות במיוחד על ברג’ר, נכתב עוד קודם לסדרת הטלוויזיה מ-1972 “דרכי ראייה” – הוא נכתב ב-1965. גישתו המהפכנית של ברג’ר בראייתו את האמנות החלה בראשית דרכו. הספר פותח במימד הכלכלי ובעושרו של האמן הגאון – דווקא בפן שהדיבור העיוור, המתנשא והרשמי על אמנות ראה ככפירה.

יש הבדל מהותי בין ביקורת האמנות והצילום של ברג’ר לבין ספר חשוב אחר על אמנות והיסטוריה חברתית שראה אור בבריטניה במקביל לסדרת הטלוויזיה “דרכי ראייה”, ב-1972, ספרו של מייקל באקסנדל Painting and Experience, העוסק במאה ה-15. אין בו את מה שיש במבט של ברג’ר כשהוא מתבונן באמנות, בצילום, בספרות ובעולם: קונפליקטים חברתיים, אינטרסים מקבילים בלתי נפגשים, זרימה תת-קרקעית של מציאות חברתית. בניגוד לעמדות מסורתיות, ברג’ר לא בידל בשר ורוח: הוא ראה את בְּשׂר הרוח וגם את רוח הבשר.

ברג’ר מקדיש את ספרו על פיקאסו לשלושה אנשים, לא מפליא שביניהם מקס רפאל (פולין 1889 – ארה”ב 1952), היסטוריון מרקסיסטי של אמנות מודרנית – מוערך אך נשכח (אגב, יהודי שברח מהיטלר). גם לא מפליא שצלל אל כתבי ולטר בנימין.

ברג’ר זכה בפרס בוּקר על ספר הפרוזה שלו, G, משנת 1972, ובאותה שנה עזב את בריטניה ועבר להתגורר בכפר בהרי האלפים הצרפתיים. ליריות ופיזיות התמזגו באישיותו ובכתיבתו. המלה “סולידריות” הייתה קרובה במיוחד ללבו, בה נהג לחתום לעתים קרובות התכתבויות. היה בו משהו מרוח המהגר.

אסתר דותן תרגמה שניים מספריו של ג’ון ברג’ר: על ההתבוננות, 2012; אחֹז בכל היקר: איגרות על הישרדות ומרי, 2008. שניהם בהוצאת פיתום.