חיסיון רפואי

בימים אלה פועלת במוזיאון תל-אביב ועדת איתור לאוצר/ת ראשי/ת חדש/ה. הרכב הוועדה חסוי, וכמוהו גם פרוטוקולים של דיונים, קריטריונים לבחירה וכיו”ב. ממעט המידע שפורסם עד כה ידוע שהאוצר שייבחר יחליף את המנכ”לית והאוצרת הראשית סוזן לנדאו, שתישאר בתפקיד מנכ”לית המוזיאון בלבד. עבודת הוועדה נערכת בתקופת ציון חמש שנים למחאה החברתית, שהן גם חמש שנים למחאת האמנים. המינוי הצפוי, כמו גם אופן הבחירה, מזכירים את המניעים למחאה זו, שהיו בין השאר דרישה לשקיפות ציבורית ופיצול בין הניהול האמנותי לניהול הכללי של מוזיאון תל-אביב.

מחאת האמנים פרצה זמן קצר לאחר שהמנכ”ל והאוצר הראשי הוותיק פרופ’ מוטי עומר הלך לעולמו. עומר הותיר אחריו מוזיאון במשבר מתמשך של אי-אמון מצד קהילת האמנות המקומית. רוחות השינוי של הקיץ ההוא תרמו רבות להתפרצות המחאה, אולם ההתלקחות אירעה בעקבות פרסום ידיעה ולפיה ועדת החיפוש למנכ”ל חדש למוזיאון כוללת אספנים ועסקנים מסוגים שונים, ואף לא איש אמנות אחד. לכך נוסף כעס של שנים על הקו האמנותי השמרני של המוזיאון, על התנהלותו הגסה ועל מעורבות בוטה של בעלי הון ועמדה בניהול המקצועי של המוסד, על החלפת חלק ניכר מהמחקר המוזיאלי בתערוכות פרסים ואוספים פרטיים, על נסיונות לחיסול מחלקת החינוך של המוזיאון, על המשאבים האדירים שהושקעו בבניין המוגזם והמנופח של האגף החדש ועוד.

הפגנת אמנים ברחבת מוזיאון תל-אביב, אוגוסט 2011. צילום: דפנה טלמון

המוזיאון הגיב למחאה בפרנויה מתבצרת. בגיבויו של ראש העיר, נמנע המוזיאון מכל תגובה עניינית לטענות (ובכלל זה סירוב לדרישת איגוד האמנים לספק פרוטוקולים ומסמכים שונים בהתאם לחוק חופש המידע), והתייחס לאמנים המוחים כמי ש”רוצים להכניס למוזיאון אמנים לא ראויים” ו”לכבוש את העולם דרך מוזיאון תל-אביב” (ציטוטים מפרוטוקול ישיבת הנהלה). בתחילה אנשי המוזיאון עוד נשלחו לתקשורת כדי להגן על המוסד, אולם עם מינויו של יועץ תקשורת חיצוני, נכנסה המערכת לבונקר וחדלה להשיב לדברים, כאילו לא היתה מערכת ציבורית המחויבת בדין-וחשבון על פעילותה.

המחאה החלה בדיון/הפגנה ברחבת המוזיאון. כעבור כשעה וחצי חל הפיצול הראשון: כמחצית מהמפגינים החליטו להיכנס למוזיאון ולנהל את הדיון בין כתליו. האחרים נותרו בחוץ בטענה שכניסה בלי כרטיס היא אקט אלים. בשבועות הבאים התעוררו ויכוחים וחלו פיצולים נוספים (נחום טבת כינס מאחורי גבם של הפעילים פגישה חשאית של “אמנים בכירים”), ובכל זאת נשמרה רמה סבירה של שיחה משותפת. עצומה שכללה שורת דרישות הנוגעות להסדרה המקצועית והציבורית של הפעילות במוסד, הוגשה לראש העיר חתומה על-ידי למעלה מ-600 אנשי ונשות אמנות. העצומה פורסמה לצד רשימה של עשרות תערוכות שהמניעים להצגתן היו מפוקפקים ועוררו חשדות להכפפת הרמה המקצועית של המוזיאון לצורכי טיפוח קשריו עם בעלי הון. כמו כן נערך כנס בבניין התואר השני בבצלאל שעניינו עתידו של מוזיאון תל-אביב.

במקביל לעבודה מול העירייה והתקשורת נערכו יוזמות מחאה יצירתיות שונות ומשונות: החל מפרודיה על מכרזים עירוניים, עבור באירועי הקראת שירה ופרפורמנס בין כותלי המוזיאון (ששכר מאבטחים חמושים כדי להתמודד עם התופעה), וכלה בתרגילי סדר בכניסה לפתיחת תערוכת ענק בביתן הלנה רובינשטיין, בהנחיית חברות קבוצת האמנות תנועה-ציבורית. בין המוחים היו אמנים, אוצרים, חוקרים ומבקרים, צעירים ומבוגרים המשתייכים לקצוות שונים בשדה האמנות המקומי, זוכי פרסים (כמה מהם מטעם המוזיאון עצמו), אמנים שהציגו במוזיאון ואחרים שהציגו במקומות אחרים, אמנים בתחילת דרכם המקצועית לצד יוצרים שזכו להכרה מקומית ובינלאומית, ראשי מחלקות באקדמיות בעבר ובהווה ועוד.

על אף שראש העיר רון חולדאי ניפנף את האמנים בגסות והתעלם מדרישותיהם, בשנים הבאות טענו כמה אנשים המעורים בנעשה במוזיאון שרוחה של המחאה נושבת במסדרונות המוסד. בראיון עם האספן דורון סבג, שעמד במוקד הביקורת על המוזיאון, הסתבר שגם הוא תומך ברבות מן הדרישות. חצי שנה אחרי הקיץ ההוא מונתה סוזן לנדאו, שפרשה באותו זמן ממוזיאון ישראל, לתפקיד האוצרת הראשית והמנכ”לית של מוזיאון תל-אביב. מבחינות מסוימות מצבו של המוזיאון אכן השתפר תחת ניהולה של לנדאו, ועם זאת, למעט הדרישה לפצל בין תפקיד המנכ”ל לאוצר הראשי, שנענית רק עכשיו, אף אחד מסעיפי העצומה לא יושם.

***

כמה חודשים אחרי שלנדאו נכנסה לתפקידה כמנכ”לית ואוצרת ראשית של מוזיאון תל-אביב, הוזמנתי לפגישה במשרדה. עם כניסתי הציגה לנדאו את תוכניותיה לשנה-שנתיים הקרובות, סיפרה על אמנים שהיא עובדת איתם ותערוכות שייפתחו בעתיד. כעבור כ-20 דקות חשבתי שכל העניין נחמד מאוד, אבל כיוון שלא הגעתי לפגישת יחצנות, שאלתי את לנדאו במישרין מה דעתה על מחאת האמנים. על השולחן עמדה צלחת עוגיות, ועד היום אני מברך על כך שלא נגעתי בהן באותו רגע. למשמע תשובתה של לנדאו, “אני מאוד רוצה לעשות תערוכה לרועי רוזן”, נראה שהייתי פולט פירורים לעוסים למחצה על כל הסביבה. הבנתי שאין ממש עם מי לדבר, ובכל זאת ניסיתי לפתח שיחה ואמרתי שהמחאה לא עסקה ברועי רוזן, אלא בתפקוד של המוזיאון בתרבות קפיטליסטית, בצורת העבודה מול אספנים ובעלי עניין, ובאופן כללי בתשתית המקצועית והציבורית של המוזיאון. לנדאו ענתה שהיא מעוניינת לעשות תערוכה גם לתנועה-ציבורית.

חמש שנים אחרי פרוץ המחאה, שוב פועלת במוזיאון ועדה לאיתור אוצר ראשי. כאמור, בניגוד לפעם שעברה, הפעם שמות חברי הוועדה נותרו חסויים, מה שמרמז לפחות על לקח אחד שיושם. מצד שני, בשנה האחרונה אכן הוצגו במוזיאון תערוכות של תנועה-ציבורית ורועי רוזן, אז אולי בכל זאת יש עתיד.