התערוכה שהיתה

ביקור במוזיאון תל-אביב ומפגש עם התערוכה “מבנים נטולי כוח”, של מיכאל אלמגרין ואינגר דראגסט, הזכירו לי ביקור אחר באותו מקום, לפני יותר מעשר שנים.

באותו ביקור, אחרי שיטוט ארוך, חיפשנו בנותי ואני את הקפטריה כדי לנוח רגע. מאחת הגלריות בקומה התחתונה של מה שנקרא היום “האגף הישן” היבהב אור כחול. צעדנו לשם. בחלל הגלריה היו פזורים כסאות ושולחנות, בכניסה ניצב בר עם עוגות, בורקסים וקפה, ובפינה עמד מתקן גדול של שתייה קרה. התאורה היתה עמומה מעט, מכוונת לקירות הריקים. במרכז הגלריה ישבו כמה אנשים ולגמו קפה.

עמדתי בכניסה. חשבתי שנקלעתי למיצג מתוזמן היטב, ולא הייתי בטוחה שאני רוצה להיכנס; מה אעשה אם אתבקש לקחת חלק במיצג מתוקף היותי מבקרת בתערוכה? התבוננתי בסועדים בגלריה וניסיתי לפענח את הבעות הפנים שלהם, להבין אם הם נציבים בעבודה שמאתגרת את גבולות השיח של המוזיאון. אחרי כמה רגעים התבהר לי שבניגוד אלי, האנשים סביב השולחנות הבינו די מהר שעקב שיפוצים, הקפטריה הועברה לגלריה השכנה. לא הרגשתי נוח לשבת ככה ולפורר בורקס בחלל הגלריה, אבל החשק לקפה היה גדול והבנות כבר נידנדו נורא. כך ישבנו גם אנחנו בחלל עם האורות העמומים, והרגשתי קצת כמו אחת שמחללת את הקדוש.

בימים הבאים המשכתי לחשוב על הרגע המבלבל ההוא, על הכוח החד-משמעי שהיה לחלל על אף שהוסב לאחר. התחלתי לחפש חומר שעוסק בגבולות של חלל, העתקה של אובייקטים ממקום למקום ורגעי בלבול. החלטתי להוציא קטלוג שיעסוק ברגע ההוא על סף הדלת של הגלריה שהפכה לקפטריה; קטלוג שיהיה מחווה לחלל שאצר בתוכו את התערוכה הלא מודעת לעצמה שאני חוויתי באופן כל-כך ברור.

לתערוכה הענקתי את השם “התערוכה שהיתה”, בהמשך לכותרת גליון “סטודיו” בעריכת אריאלה אזולאי, “המוזיאון שלא היה”. באותו גיליון (שנקרא גם “הסטודיו האדום”) הופיע תיעוד התוכניות של שרון רוטברד וצבי אפרת לשיפוץ מוזיאון רמת-גן. התוכניות היו מבוססות על גישה עקרונית של אחידות החללים בתוך המוזיאון – החל מהשירותים וכלה באולמות התצוגה. חשבתי שהרעיון שהנחה אותם התגשם, במובן מסוים ובאופן לא מכוון, במוזיאון תל-אביב (כזכור התוכניות של רוטברד ואפרת אושרו, אך נגנזו עם הדחתה הפתאומית של אזולאי מתפקידה כאוצרת ראשית של מוזיאון רמת-גן, ומכאן גם שמו של הגיליון).

פניתי לאזולאי, ששלחה אותי לספרה “אימון לאמנות” (הקיבוץ-המאוחד, 1999), ובחרתי מתוכו קטע קצר. דרור בורשטיין שלח לי את ספרו “ערים תאומות”, שעוסק בחילופי מקומות מכל מיני סוגים, וממנו בחרתי סיפור קצר. רוטברד שלח אותי לקרוא על הסיטואציונים, ומשם המשכתי למקטרת של רנה מגריט, “בגידת הדימויים”, ולפרשנות של פוקו על העבודה, שהפרדוקס שעולה ממנה מחייב את המתבונן להרהר במושג המציאות. חשבתי שזה תיאור מדויק של הרגע שבו נכנסתי לגלריה. וכאן כבר כתבתי שיר.

ביקשתי מהצלמת הילה זהבי לצלם בחלל הגלריה שעדיין המשיכה לתפקד כקפטריה. אספתי את החומרים ועבדתי על קטלוג-דמה.

בחלומי: המוזיאון מוציא לאור את הקטלוג, וכך “מתוקן” העוול שנעשה לחלל הגלריה. כי אם יש קטלוג, אז היתה גם תערוכה, והעוול לחלל לא נעשה מעולם. הקפטריה הזמנית ששכנה בו היתה בעצם פעולה שמעוררת מחשבה או דיון אמנותי – גם אם הוגדרה ככזו רק בדיעבד.

שלחתי את הקטלוג למוזיאון. כשבוששה התשובה מלהגיע התקשרתי כדי לברר מה דעתם, אך הטלפון נטרק בפני שוב ושוב. גנזתי את הקטלוג, אבל בשבילי התערוכה הזו אכן היתה.

את כל זה סיפרתי לבנותי כשביקרנו לפני כמה ימים במוזיאון תל-אביב. ישבנו בקפטריה שבאגף החדש, המדרגות הנעות נעו בשקט, על הקיר שמעלינו צעדו הדמויות של מיכל רובנר בצעדה אינסופית, ומשמאלנו התנוסס שלט שמבשר על פתיחת התערוכה של מאטיס. תערוכה שלא תתקיים לעולם.

קראנו בחוברת המלווה את התערוכה “מבנים נטולי כוח”: “המסלול הלא מסומן של התערוכה ממשיך ‎למפלס התחתון של הבניין, שם מתקבל הרושם ‎שנקלענו בטעות לתערוכה בהקמה – פיגומי‎ צבעים, סולם, פח צבע, עמודי תֶמֶך, ועל הקיר כותרת גדולה שאותיותיה טרם קולפו עד הסוף, ‘מאטיס: ‎נופים אחרים’. הלב מחסיר פעימה. תערוכה של מאטיס! בלי תווית או טקסט, מבהיר ‎המוזיאון שאין שום דרך להבין כי מדובר במיצב שהוא עבודת אמנות ולא בהכנות לתערוכה. כמו ‎בעבודות רבות אחרות של אלמגרין ודראגסט, האמנים עושים שימוש בתחביר האמנותי-מוסדי ‎השגור (תווית, כותרת תערוכה, הזמנה ומושגים כמו ‘ביוגרפיה’ או ‘דיוקן עצמי’) רק כדי לפרק ‎אותם. עולם האמנות נחשף בדמות זירה שכלליה ‎מובנים מאליהם, ולפיכך שקופים, ולכן כה מזמינים ‎משחק, שיבוש, טריפת קלפים”.

הבנות הצביעו על המקרר במזנון הקפטריה מימין: בתוכו ניצבו תפוחים מסודרים בשלשות, ואור היבהב באטיות. הבטנו מהופנטות באור המרצד.