העולם שייך למנציחים

ההיסטוריה שמוזיאונים מספרים לנו בדרך כלל היא ההיסטוריה של ה”מנצחים”. בראיון[1] שנערך עם אחד ממנסחי הקנון של האמנות הישראלית, האוצר יגאל צלמונה, לרגל פרסום ספרו “מאה שנות אמנות ישראלית” (2010), הוא הסביר שתפיסתו האוצרותית נסמכת על גישה של ברירה טבעית תרבותית, שלפיה אלה שהצליחו לפרוץ הם מן הסתם האמנים הטובים ביותר. ואולם, בעקבות מחקרים ותערוכות שבחנו מחדש את הנרטיבים ההיסטוריים של עולם האמנות הישראלי, מוצגים בתקופה האחרונה, גם במוזיאונים המרכזיים בישראל, אמנים ומגמות שבעבר הודרו מהקנון.

בתצוגת האמנות הישראלית במוזיאון ישראל (“אמנות ישראלית”, אוצר: אמיתי מנדלסון) מוצגים זה לצד זה נרטיבים שונים[2]: הנרטיב השליט בדמות המופשט של אופקים-חדשים, והנרטיב שהודר, בדמות אמנות חברתית, וגם מעט אמנות פלסטינית (עסאם אבו-שקרה מוצג שם כאמן פלסטיני-ישראלי, ושריף ואכד רק כפלסטיני). גם תצוגת האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב לאמנות (“המוזיאון מציג את עצמו 2: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון”, אוצרת: אלן גינתון) מציגה לצד הסיפור השגור מגמות “שוליים”, כמו למשל אמנות פמיניסטית.

כחלק ממגמה זו, שתי תערוכות יחיד של האמנית חגית לָאלוֺ (שטרייט) (1931–1961) במוזיאונים המרכזיים בישראל מסמנות לכאורה מבט חדש[3] על אמניות שהודרו בעבר[4] מקאנון האמנות הישראלי. במוזיאון תל-אביב לאמנות הוצגה ב-2015 התערוכה “חגית לָאלוֺ: ציירת המתחילה מהסוף“[5] (אוצרת: נועה רוזנברג), וכחלק מתצוגת האמנות הישראלית במוזיאון ישראל מוצגת כעת תערוכה זמנית קטנה (ללא קטלוג), בשם “חגית לָאלוֺ: צורה ורוח“[6] (אוצר: אמיתי מנדלסון).

המגמה של הצגת אמנות נשים מהעבר עלתה כבר באחת מתערוכות העשורים לציון 60 שנה לקום המדינה שהוצגה במשכן לאמנות, עין-חרוד, בשנת 2008. בתערוכה “העשור הראשון: הגמוניה וריבוי“[7] (אוצרים: גליה בר-אור וגדעון עופרת) הוצגו בחדר נפרד ציורים של לָאלוֺ, לצד עבודות אחרות של אמניות שפעלו בשנות ה-50 של המאה ה-20 – אביבה אורי ולאה ניקל. גם במוזיאון פתח-תקווה הוצגו עבודותיה של לאלוֺ בשנת 2014 לצד עבודותיהן של אסתר זמצקי וחנה טברסקי בתערוכה “נשכחות“[8] (אוצרת: סיגל קהת-קרינסקי). לאחרונה גם מוצגת לאלוֺ לצד עוד נשים (רק 19 אמניות[9] מתוך סך של 77 אמנים) בתערוכת האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב.

מדוע נוסקת עבודתה המודרת של לאלו בזמן האחרון? מה מאפשר עתה את הצגתה במוזיאונים? לכאורה, בבסיס התצוגות החדשות עומדים מגמות פמיניסטיות, גילוי מחודש של המוּדרות מהעבר והמוּדעות לצורך בהרחבת הקנון. לאלו היא ללא ספק אמנית מצוינת וייחודית הראויה להיות מוצגת במוזיאונים. ואולם, למרות איכות עבודתה, היא לא התקבלה לממסד האמנותי, ובשנות חייה הקצרים אף נדחתה מאגודת האמנים והציירים.

אבל האם זה כל הסיפור? הטקסט שעל הקיר בתערוכה במוזיאון ישראל דווקא נמנע מלעסוק בשאלת הדרת הנשים מקנון האמנות הישראלית. במקום להציג את ההדרה בריש גלי, הוא מכריז בצורה “דיפלומטית” שלָאלוֺ “לא השתלבה באופן טבעי בעולם האמנות הישראלי וחשה דחויה”. הנה כמה עוּבדות המייצרות נרטיב שונה לנסיקתה הפתאומית של לאלו:

ב-2014, קודם להצגת התערוכה של לאלו במוזיאון תל-אביב, צצו שלטים על הקיר של הרמפה העולה לאולמות התצוגה של הבניין הישן של מוזיאון תל-אביב. בתחתית הרמפה, במקום מרכזי מאוד, נכתב על הקיר “מעלות חגית”, ושלט אחר בסגנון הנצחה של תורמים מציג שם את הביוגרפיה והעשייה האמנותית של לאלו בקצרה. לצד השלט תלויה על הקיר מצגת וידיאו של תמונות מתחלפות של האמנית ושל עבודותיה. אמור מעתה: רמפת הכניסה המרכזית לאולמות התצוגה של הבניין הישן של מוזיאון תל-אביב מוקדשת ללאלו וקרויה על שמה. באופן מעניין, גם במוזיאון ישראל התערוכה של לאלו מוצגת ב”אולם חגית”, כששלט קבוע מנציח אותה שם.

מתברר שיורשי עזבונה של לאלו החליטו להנציח באמצעותו את זכרה. בעקבות התערוכה במוזיאון תל-אביב כתבה שני ליטמן בעיתון “הארץ” כך[10]:

“קיומה של התערוכה התאפשר לאחר שמשפחתה [של לאלו] החליטה להקדיש מאמצים וממון למחקר ולהנצחת זכרה. גם אם במשך השנים צצו עבודות של לאלו פה ושם בתערוכות חשובות, היא נחשבה לציירת נשכחת, שציוריה מפוזרים בין אוספים פרטיים, ולא נעשה עד כה מחקר מקיף על יצירתה. העלאת זכרה ודמותה של הציירת מאפשרת אפוא לעצב את זכרונה מחדש ולבחון בעיניים עכשוויות את מקומה בעולם האמנות הישראלי. במקרה הזה, ההיסטוריה שייכת למנצִיחים”.

הכתבת תיארה את סיפורו של מפעל ההנצחה, אבל פרספקטיבה רחבה יותר תאפשר ללמוד משהו על התנהלות המוזיאונים והתנאים המקדימים שאיפשרו את הצגת עבודותיה של לאלו בהם. בפועל, לא פחות משמדובר במפעל הנצחה משפחתי, מדובר במערכת יחסים בין יורשים שמעוניינים בהעלאת ערכן הסימבולי והכלכלי של העבודות למוזיאונים שזוכים הן לתרומה והן לתמיכה משמעותית בהצגת תערוכת יחיד.

למעשה, כבר בשנות ה-80 ניסו בני המשפחה לארגן תערוכה מעבודותיה של לאלו במוזיאון תל-אביב, אך הניסיון לא צלח. אלן גינתון, שהיתה אז עוזרת לאוצרת האמנות הישראלית במוזיאון, וכיום היא האוצרת הראשית לאמנות ישראלית, טענה[11] שהתערוכה לא הבשילה באותה עת מפני שלא היתה תמונה כללית של “אילו עבודות נמצאות איפה”. “בינתיים המשפחה עצמה אספה הרבה עבודות של חגית, שיצאו מאוספים פרטיים והגיעו לשוק”, הוסיפה. אולם מעבר לדבריה של גינתון, סביר להניח שלחבירתם יחד של בני המשפחה שלמדו איך לפעול מול מוזיאונים, גם באמצעים כלכליים, יש מקום לא מבוטל במימוש התערוכות בעת האחרונה.

אז איך זה בעצם פועל? הנה אפשרות – לא מבוססת במאה אחוז, אבל סבירה בהחלט – לסיפור ההתנהלות של המוזיאונים והמשפחה: היורשים של עזבונה של לאלו תרמו כסף למוזיאון וקיבלו תמורתו את האפשרות להציג שלט הנצחה. המוזיאון הביע את מחויבותו למפעל ההנצחה בדמות תערוכת יחיד, מן הסתם גם היא בעזרת היורשים. לא מן הנמנע גם שהמוזיאון לקח, כמקובל, עבודה מתוך התערוכה וכלל אותה באוסף שלו. בפתח הדבר של קטלוג התערוכה במוזיאון תל-אביב מציינת מנכ”לית המוזיאון סוזן לנדאו שהתערוכה של לאלו היא “בגדר הבטחה שקוימה”. ה”מבטיחים” הם, לדבריה, בני המשפחה, “שהתערוכה והקטלוג רואים אור בזכותם”.

אם כן, מדובר במצב של Win-Win – באמצעות שיתוף הפעולה, יכול המוזיאון להציג תערוכה בעזרת היורשים, ואלה יוצאים נשכרים מעצם עליית ערכן של היצירות בעקבות הצגתן במוזיאון. עכשיו, אם חוזרים על המהלך הזה בעוד מוזיאון, הערך הכלכלי (והסימבולי) של העבודות עולה פלאים.

מהלכים מעין אלה אינם יוצאי דופן בעולם האמנות וגם אינם שונים מהותית מהתנהלותם הרגילה של מוזיאונים. המוזיאונים בישראל מציגים לא פעם תערוכות של אספנים שמממנים אותם. הפרקטיקה הזאת הופכת בעייתית כשהיא באה על חשבון תערוכות מחקר מעמיקות, ובמיוחד כשמדובר בתערוכות שאין להן הצדקה איכותית[12]. הבעייתיות של תערוכות כאלה מוחרפת במקרים של שיתוף פעולה[13] עם אספן שיש לו מהלכים והשפעה בתוך המוזיאון[14]. ככלל, אפילו מוזיאונים ציבוריים פועלים בתוך כלכלת השוק הניאו-ליברלי ומציגים בעיקר אמנים שמיוצגים על-ידי גלריות חזקות[15], והגלריות עצמן משתתפות בתמיכה כלכלית בתערוכות.

כסף משחק מקום מרכזי ביצירת ערכה של האמנות. בשנת 1998, כשהיצירה ״Victory Boogie Woogie” של האמן פיט מונדריאן נקנתה ב-40 מיליון דולר מכסף ציבורי בהולנד, קמה זעקה מקומית. נטען שלא ראוי שכל-כך הרבה כסף ציבורי יתבזבז על ציור שרבים אינם מוצאים בו ערך. מבקר אמנות אחד כתב שלדעתו, כדאי למדינה להשקיע סכום עתק ביצירה, וכי הוא בטוח שלבסוף הציבור יאהב אותה כיוון ש”אנשים אוהבים את מה שהוא יקר”. מסיבה זו, טען המבקר, בסופו של דבר דווקא ההוצאה הכספית האסטרונומית תוכיח את עצמה כנכונה, לפחות מבחינת טעמו האמנותי של הציבור.

מאיה בר-הילל מהמרכז לרציונליות באוניברסיטה העברית הראתה ששיפוטי טעם אינם תלויים רק במהות המוצר או היצירה, כלומר באיכויותיהם הפנימיות, אלא יותר מכל בגורמים חיצוניים, למשל מחיר המוצר. היא מצאה שמומחי יין העדיפו יין שהם חשבו שמחירו יקר (אפילו כאשר היין לא היה באמת יין גורמה), ומבקרי שירה העדיפו שירים שנאמר להם שהם נכתבו על-ידי משוררים חשובים גם כאשר הדבר לא היה כך.

בפועל, לא רק “טעם” מובנה על-ידי כסף, אלא גם עצם האפשרות לייצר ערך ויוקרה לאמנות תלויה בכסף. כשקהילת בני-ישורון (B.J), אחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות במנהטן ניו-יורק, שכרה עבור הקהילה מנהלת מקצועית, זו ניסתה לשכנע את רבני הקהילה שחשוב שידברו על כסף. היא הסבירה להם שכסף הוא אנרגיה, ו”חשוב שהאנרגיה תזרום”. בעולם שבו אפילו “רוחניות” היא חלק מכלכלת השוק, אין לצפות שמוזיאונים יפעלו מחוצה לה, וזה גם בלתי אפשרי. המקרה של לאלו מאפשר להתבונן בפרקטיקות שבאמצעותן מיוצר ערך סימבולי וכלכלי ליצירות בידי השחקנים בשוק, שהם גם בעלי אינטרסים כלכליים. חגית לאלו ללא ספק ראויה לתערוכות היחיד של עבודותיה, אבל ההתנהלות כאן מעוררת מחשבה דווקא על אמניות שאין מי שיקדם את הצגתן במוזיאון באמצעים כלכליים.

המאמר פורסם בגיליון ״קומבינה״ במסגרת שבוע העיצוב בירושלים 2016

הערות:

[1] “יגאל צלמונה: בזכות הקאנון”, אלי ערמון-אזולאי, “עכבר העיר”, 17 ביוני 2010.
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1023,209,50946,.aspx

[2] “חתונה מעוקרת”, יונתן אמיר, אתר “ערב רב”, 16.4.26.
http://erev-rav.com/archives/41880

[3] “הפיכת שוליותן של נשים מחולשה לכוח”, דוד שפרבר, אתר “ערב רב”, 16.1.3
http://erev-rav.com/archives/27070

[4] “מדוע נשים מודרות מההיסטוריה של האמנות הישראלית?”, רות מרקוס, אתר “ערב רב”, 8.8.15.
erev-rav.com/archives/38543

[5] “לחזור למקורות”, שני ורנר, אתר “ערב רב”, 10.8.15.
http://erev-rav.com/archives/38563

[6] http://www.imj.org.il/exhibitions/presentation/he/exhibit/?id=1090

[7] http://www.museumeinharod.org.il/hebrew/exhibitions/2008/first_decade/

[8] http://www.petachtikvamuseum.com/he/Exhibitions.aspx?eid=2712

[9] https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=876134215771950&id=191106910941354

[10] “חייה ומותה של חגית לאלו, הציירת שלא הספיקה לפרוץ דרך בשדה האמנות הישראלי”, שני ליטמן, “הארץ”, 20.8.15.

[11] שם.

[12] “מוזיהון תל-אביב”, יונתן אמיר, אתר “ערב רב”, 31.7.11.
http://erev-rav.com/archives/14091

[13] “שוק האמנות נשלט על ידי ספקולנטים”, דנה גילרמן, “כלכליסט”, 19.5.11.
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3518045,00.html

[14] “כשדרישה למינהל תקין נתפסת כאקטיביזם רדיקלי”, יונתן אמיר, אתר “ערב רב”, 4.1.11.
http://erev-rav.com/archives/15026

[15] http://old.theartnewspaper.com/articles/Almost-one-third-of-solo-shows-in-US-museums-go-to-artists-represented-by-just-five-galleries/37402