נשארים בשכונה

בשנת 2016, אחרי כ-15 שנות פעילות כחלל תצוגה, בעיקר לתערוכות אמנות עכשווית, עובר המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון למתכונת עבודה חדשה, המאתגרת את המושגים השגורים ביחס למרכזי אמנות בכלל ולמרכז אמנות בקהילה בפרט. בשלהי אפריל נחגג השינוי הגדול במרכז שבשכונת ג’סי כהן בחולון באירוע שכלל סדנאות, תערוכה, מסיבה והשקת פרויקטים חדשים.

שוחחתי עם חברי הצוות של המרכז: אייל דנון, שמנהל את המרכז מאז 2010, אז בא במקומה של מקימת המרכז, גלית אילת; מאי עומר, אוצרת ומקימת הפרויקט “אולם” יחד עם לוסיאנה קפלון, עירא שליט ובני נוער משכונת ג’סי כהן; ואודי אדלמן (אין קשר משפחתי), אוצר ומקים המכון לנוכחות ציבורית במרכז.

 

אילו שינויים עתידים להתרחש בקרוב במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון?

אייל דנון: “מה שקורה עכשיו במרכז הוא תוצאה של תהליך שקשור, מצד אחד, למיקום של המרכז בשכונת ג’סי כהן והפעולה שלו בשכונה, ומצד שני לתחושה של מיצוי שליוותה אותנו בתהליכי העבודה הרגילים במרכז. היתה תחושה שהמעבר לג’סי דורש מאיתנו התבוננות מחודשת ואמיצה על הצורה שבה אנחנו עובדים. זה הצטרף להבנה שאנחנו עובדים כמעט באוטומט בכל הקשור לצורך ‘למלא’ את החלל ואת לוחות הזמנים של המרכז, כלומר ליצור תוכנית שהתשובה לה היא תמיד תערוכה. כתוצאה מהתחושות האלו החלטנו לעצור רגע ולנסות לבנות משהו אחר.

“המרכז נמצא כרגע בתהליך שניתן להגדיר אותו כהתארגנות מחדש, גם בצורה שאנחנו משתמשים במבנה וגם בצורה שאנחנו בונים את התוכנית. הפוקוס משתנה מתוכנית מבוססת תערוכות, כפי שהיה, כלומר שלוש-ארבע תערוכות בשנה – לתוכנית שמבוססת יותר על פרויקטים במשכים שונים, שמטרתם ליצור קהילה של משתתפים. זו גם הסתכלות אחרת על הקהל – לא רק צופים פסיבים שבאים לראות, אלא משתתפים שבאים לקחת חלק ולהשתתף”.

מאי עומר: “בשנים האחרונות, ובייחוד השנה, אנחנו בוחנים מחדש את כל הנחות היסוד שלנו לגבי תפקידנו כמרכז אמנות ציבורי: מהן היכולות שלנו? מהם הכלים שעומדים לרשותנו? מה אנחנו רוצים ליצור ועבור מי? את הבחינה הזו אנחנו עושים על-ידי יצירת תוכנית אלטרנטיבית ששמה יותר דגש על שימוש בתשתיות וכלים אמנותיים שיש למרכז להציע, ופחות על תצוגה של תערוכות. בעיני הבחינה הזו מאוד מעניינת, ויותר מזה – מאוד נחוצה.

מאז שהמרכז הוקם הוא הגדיר את עצמו כמקום לאמנות מעורבת חברתית ופוליטית, עם אספירציות לתיקון עולם ורצון להשפיע על הציבור. המציאות החברתית-פוליטית היא מציאות דינמית, וברור שכדי להיות רלבנטיים לאותה מציאות, אנחנו צריכים להשתנות, או לפחות להיות פתוחים לשינויים”.

אודי אדלמן: “מבחינתי אי-אפשר להתעלם מהשינוי שהשדה עבר בעשור האחרון. בשנים הראשונות לקיומו, המרכז אצר תערוכות רדיקליות וייחודיות, למשל סדרת התערוכות ‘הלכות שכנים‘ (2003–2005), ‘עם, ארץ, מדינה’ (2006), ‘רדיקלים חופשיים’ (2007), ‘הנבחרים’ (2008) ו’לאן’ (2011–2012). היום אפשר לראות כמותן ביותר ויותר מוזיאונים מסדרי גודל בינוניים ובמרכזי אמנות אחרים שצמחו בתקופה הזו בפתח-תקווה, הרצליה, בת-ים ועוד. במובן זה אני חושב בשיא הרצינות שהתפקיד של המרכז הוא להיות אוונגרד, ולכן מה שהיה נכון לפני עשור וחצי צריך להשתנות עכשיו ולייצר חזית חדשה, כיוון חדש להתנסות אמנותית.

“אבל מעבר לכל זה, אני חושב שמה שהרבה פעמים התנקז בסופו של דבר לתערוכה היה רק רגע אחד בתהליך, ולפעמים דווקא הרגע המעקר והמקבע – בגלל הצורך לספק תוצר, בגלל הכניסה המהירה לתהליכי הפקה. אני חושב שהאפשרות לחשוב מחוץ לסדר של התערוכות היא מחשבה משחררת, שתאפשר לנו לצלול לתהליכי עומק ארוכים ואטיים יותר. פרויקטים מבוססי עיון משותף של קבוצות אמנים וחוקרים, למשל, יוכלו להתפתח לכיווני יצירה שאינם תלויים דווקא בחלל המסוים של המרכז, או בתצוגה בכלל, ובסופו של דבר יאפשרו יצירה שלא ממוסגרת מיד לחלל ולתאריך פתיחה”.

איך יתנהל סדר היום של המרכז בפועל?

דנון: “הגדרנו את המהלך כבנייה של מרכז אמנות, או תהליך של חקירה לגבי מה זה מרכז אמנות. אנחנו מקווים שהתשובות ייגעו בכל אספקט של העבודה שלנו. כרגע אנחנו מתרכזים בפרויקטים מתמשכים: ‘אולם‘, המכון לנוכחות ציבורית, פרויקט אמן בקהילה ‘תזזית‘, רדיו חאלאס. במקביל אנחנו, כמעט במו ידינו, מתאימים את המבנה לצורת העבודה החדשה. זה אומר שהשימוש בחללים משתנה, נוצרים חללי עבודה ותצוגה חדשים, פונקציות משנות מיקום – המשרדים עלו למעלה וכדומה. במקביל יש עבודת הכנה לתשתיות שיתופיות שאנחנו רוצים שיפעלו במרכז. המטבח הקהילתי מוקם, אנחנו בתהליך הקמה של בית-דפוס קטן.

“באפריל קיימנו אירוע אביב, שפתח את התוכנית החדשה ואנחנו מקווים שיתחיל מסורת של אירועים עונתיים. זוג האמנים אפי ואמיר באו לרזידנסי של חצי שנה, גרים בחולון ומפתחים פרויקט חדש שנקרא ‘מוזיאון ג‘סי כהן השלם‘. נוסף לכך נפתחה תערוכה קטנה בחדר הפרויקט של המכון לנוכחות ציבורית של האמנית הטורקייה נילבר גורש. ב’אולם’ התקיימה פעילות לכל אורך היום יחד עם בני הנוער (בשוטף יש פעילות פעמיים בשבוע), התפרסם גיליון חדש של כתב-העת ‘מארב’ שעוסק במרחב הציבורי, והיו גם ארוחה משותפת ומסיבה.

“אנחנו רוצים שהמרכז יתחיל לעבוד בקצב אחר, ששונה מהקצב של פתיחות אחת לכמה חודשים. כרגע אנחנו מכוונים ליומיים בשבוע שבהם מתקיימת פעילות רוטינית: רדיו חאלאס משדר מהאולפן, יש מפגשי אמן, האולם עובד, המטבח פועל וכו’. לאט-לאט נרחיב את הימים האלו לכל השבוע וננסה ליצור רוטינה של פעולה מתמשכת שבמרכזה יהיו פרויקטים שונים שיופעלו על-ידי קבוצות שונות שישהו במרכז. לצד הרוטינה אנחנו חושבים על פיתוח של ‘מסורות’, כלומר של אירועים עונתיים, פעולות של אחת לחודש, או בכל קצב אחר, שיחזרו על עצמן”.

אז הפסקתם בכלל לעשות תערוכות?

עומר: “לא הפסקנו לעשות תערוכות, אבל הן כבר לא יהיו החלק המרכזי והבלעדי של הפרוגרמה שלנו. אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו נשאלים אם הפסקנו לעשות תערוכות מתוך חשש שהמרכז ויתר על האמנות לטובת הקהילה ושעולם האמנות הישראלי יאבד את המרכז לאמנות דיגיטלית כמקום המציג אמנות גבוהה, ועכשיו המרכז יהפוך למקום שמציג אמנות פופוליסטית משעממת. אני חושבת שהחשש הזה הוא שריד של התפיסה השמרנית של שדה האמנות שלפיה אמנות מבוססת קהילה היא נחותה ורדודה, ורק אמנות שוק גלריסטית היא עמוקה וחתרנית. כאילו אמנות וקהילה הן שני הפכים שבאים זה על חשבון זה.

“אז כתשובה על השאלה – לא הפסקנו לעשות תערוכות ולא ויתרנו על האמנות לטובת הקהילה. החשיבה מחדש מגיעה מתוך היותנו אנשי אמנות ורצוננו לעשות אמנות טובה יותר, בעלת משמעות והשפעה גדולה יותר. אבל אנחנו גם רוצים לשמש יסוד ציבורי-קהילתי. אנחנו חושבים שהאמנות צריכה להיות רלבנטית לציבור ולא רק לאליטה מצומצמת, ואנחנו חושבים שכדי שזה יקרה, האמנות, מרכזי האמנות והאופן שבו השדה האמנותי פועל צריכים להשתנות. השנה אנחנו מתכוונים ליצור מודל למרכז אמנות קהילתי, כזה שלא מתפשר על איכות האמנות או על שותפות עם הקהילה”.

מה זה אמנות רלבנטית לציבור?

עומר: “הפרויקט ‘אולם’, שאני עובדת עליו יחד עם לוסיאנה קפלון ועירא שליט, נותן תשובה לאיך עושים את זה. הפרויקט התחיל ב-2014, ועכשיו הוא בשנת פעילותו השלישית. בפרויקט עירא, לוסאינה ואני עובדים עם קבוצה של בני נוער מהשכונה (ג’סי כהן) וסביבתה. יחד איתם הפכנו חלל שהיה בעבר אולם ספורט לחלל קהילתי אמנותי. הפרויקט מבוסס על תרבות פנאי, התארגנות עצמית ופעולה ישירה. יש בו הרבה התעסקות בחינוך ואקטיביזם, אבל בראש ובראשונה הוא פרויקט אמנות.

“בפועל אנחנו נפגשים עם בני הנוער פעמיים בשבוע לפעילות שהיא לא ממש מוגדרת. מה שאנחנו ובני הנוער עושים זה די דומה למה שכל אמן עושה בסטודיו: אנחנו יוצרים, בונים, מציירים, מפסלים, שומעים מוזיקה, רוקדים, שרים, כותבים, רואים סרטים, שותים קפה ומדברים (הרבה). כשהתחלנו את הפרויקט עבדנו עם כחמישה בני נוער, והיום אנחנו עובדים עם כ-50. מובן שלא את כולם אנחנו מכירים באותה רמה, אבל עם כולם יש לנו קשר של שותפות, ועם היותר ותיקים יש לנו חיבור מאוד חזק – יש לנו חברות.

“אבל כאמור, בסופו של דבר זהו פרויקט אמנות שיוצר עולם עם חוקיות משלו ושפה אסתטית מובהקת. מאז שהתחלנו לעבוד על הפרויקט היו הרבה ביקורים באולם של קבוצות שונות, ואני חושבת שגם מהבחינה הזו הצלחנו ליצור פרויקט שמעניין אמנים ואוצרים, אבל נוסף להם מעניינים אותנו גם אנשים עם דיסציפלינות אחרות, כגון אדריכלים, מעצבים, אנשי חינוך, פעילים חברתיים ועוד”.

עומר: “אני אתייחס לשאלה הזו גם מזווית אחרת – מהמקום של הפער שיש בין אמנות לבין הציבור הרחב. הפער הזה הוא לא דבר חדש, אבל הוא הופך יותר ויותר צורם, במיוחד בתקופה הנוכחית, שבה עולה הרבה שאלת המימון. אמנות נתפסת כזכות אזרחית ציבורית, ולרוב היא ממומנת מכספי ציבור, אבל למעשה היא לא ממש מעניינת את הציבור. מובן שהפער הזה קשור לאורח החיים בחברה ניאו-ליברלית, שבה אין לרוב הציבור פנאי, אבל במקביל נדמה שעולם האמנות לא ממש מתעניין בציבור הרחב.

“מקובל מאוד שאמנים יוצרים בעיקר עבור מביני דבר, עבור השדה האמנותי עצמו. יצירות אמנות רבות מתבססות על ידע קודם והן מדברות שפה שמובנת רק לאנשי אמנות, ודי סתומה לכל השאר. לעתים קרובות הניואנסים בעבודות אמנות כל-כך דקים, שאפילו בעולם האמנות הפלסטית עצמו, אמנים מדיסציפלינה אחת לא מבינים עבודות מדיסציפלינה אחרת. מצד אחד עבודות היוצרות שפה מורכבת ובהן ניואנסים דקים הן בעלות עומק ויוצרות עניין, אבל מצד שני, יכול להיות ששדה האמנות יצא מאיזון, ומתוך פחד מדידקטיות או מפשטנות הפכנו ללא נגישים ולא רלבנטיים לקהילות רבות. צריך להכיר בכך ששימוש בשפה גבוהה יכול להיות אקט של פיוט או כבוד, אבל גם כלי של האליטה להדיר אוכלוסיות ולשמר פריבילגיות. לפעמים בדיחות פנימיות מבטאות כוח של קהילה מסוימת – ולפעמים אלו בדיחות על חשבון האחר.

“אני לא חושבת שכל עבודות האמנות צריכות להיות מובנות לקהל הרחב (או מובנות בכלל), אבל ברור לי שכשדה אמנותי אנחנו צריכים לנהל שיח על מי הוא הקהל שלנו ולמי אנחנו לא מגיעים. בעיני זה שיח שלא קיים מספיק היום. אנחנו לא יוצרים למגירה, אנחנו יוצרים עבור קהל, ולרוב אנחנו מתעלמים מהעובדה שאנחנו יוצרים עבור קהל מאוד מצומצם. צריך לחשוב לאילו קהילות אנחנו רוצים ליצור – האם עבור קבוצה הומוגנית, או לכמה קהילות מגוונות? כמרכז אמנות ציבורי ברור שהתשובה שלנו צריכה להיות השנייה”.

יש מודלים בארץ ובעולם (או מהעבר) שאתם מקבלים השראה מהם?

דנון: “יש כמה דוגמאות של אוצרים ומוסדות ששאלו את השאלות שאנחנו שואלים. אנחנו רואים עצמנו חלק ממסורת שהתחילה במחצית השנייה של שנות ה-90, וכונתה לעתים ‘מוסדיות חדשה’ או ‘מוסדיות ביקורתית’. אפשר לחשוב על המהלכים של צ’רלס אשה ברוזיאום (מרכז אמנות עכשווית במלאמו, שבדיה), ואחר-כך בואן אבה (מוזיאון באיינדהובן, הולנד) כדוגמה מעניינת, או מריה לינד (אוצרת וכותבת שבוחנת את המוסד האמנותי), ויש דוגמאות נוספות. בהקשר הזה אני ממליץ לקרוא את גיליון מס’ 21 של ‘Oncurating‘, שמוקדש לנושא.

“אבל בניגוד אליהם או כהמשך, אני חושב שמה שאנחנו מנסים לעשות הוא שלב נוסף בכל הקשור לדרכים לתקשר עם קהלים מחוץ לשדה ועם הקהילה המיידית שאנחנו יושבים בתוכה. אנחנו מאמינים שמרכז האמנות הוא לא שלנו – לא של מי שעובד בו, ולא של שדה האמנות, בטח שלא בבלעדיות. אנחנו מפעילים אותו והוא שייך לקהילה שבאה בשעריו, לבני הבית שלו. השאלה היא איך מתרגמים את התובנה הזו למעשים. איך מאפשרים לקהילות שונות לקחת חלק בניסוח של השאלות שאנחנו שואלים – מה זה מרכז אמנות, מה תפקידו, את מי הוא משרת וכדומה. אני חושב שהשאלות האלו תורגמו הרבה פעמים לתשובות די קונבנציונליות, שהשתמשו בכלים ידועים של תצוגה בחללי המוזיאון. אני מקווה שאנחנו נצליח למצוא תשובות חדשות שחורגות מהגבולות האלו, ומייצרות תנאים לשותפות אחרת בין המוסד, הצוות שלו והקהלים והקהילות השונים שלו”.

למה לוותר על האליטה המצומצמת? זה לא מי שמוביל שינוי, האוונגרד?

דנון: “אני לא חושב שיש כאן ויתור על האליטה המצומצמת. אני חושב שיש כאן ניסיון להתמודד עם האבסורד שמצד אחד האליטה הזאת, שלצורך הדיון נקרא לה שדה האמנות, הרטוריקה שלה היא חברתית והיא בהרבה מקרים רותמת את האמנות לטובת מטרות חברתיות או פוליטיות, אבל בפועל היא מנותקת מהחברה שהיא פועלת בתוכה. כלומר, העיסוק בסוגיות חברתיות נשאר במסגרת של דיון פנימי, שמיועד ליודעי דבר ומביני השפה האמנותית. ודווקא כאשר האמנות מכוונת לשינוי חברתי, כלומר היא צריכה לשאוף ליצר שפה משותפת, היא שומרת על גבולותיה בקנאות, מנסה להישאר מקודדת ובלתי נגישה. זה אבסורד בלתי נתפס בעיני, ואני חושב שמה שאנחנו מנסים לעשות הוא לא לוותר על השדה או האליטה, אלא לבחון כיצד מרכז אמנות יכול לייצר מרחב וזמן של מפגש ושל עירוב ושל ערעור על הגבולות ועל ההיררכיות”.

למי בעצם אתם פותחים את השותפות בעשייה האמנותית של המרכז? האם רק לתושבי השכונה או לקבוצות וקהילות נוספות?

דנון: “הכוונה היא להפוך את המרכז למקום שנותן אפשרות לקבוצות שונות לפתח פרויקטים שונים, לא כולם יהיו של השכונה או עליה. אבל צריך להדגיש משהו לגבי תפקיד המרכז ואת מי אנחנו משרתים. כידוע, כניסה של מרכז אמנות לשכונה כמו ג’סי כהן מעלה מיד שאלות הנוגעות לתהליכי ג’נטריפיקציה. הנושא מורכב מאוד בשכונה כמו ג’סי כהן, ואני חושב שלנו, כמי שמפעילים מרכז אמנות, צריך להיות ברור כיצד אנחנו לא מקדמים תהליכים כאלה. לכן שאלת הקהל שלנו היא קריטית. אם היינו ממשיכים לפעול כפי שפעלנו, והתוכנית האמנותית שלנו היתה מכוונת רק לקהל צרכני אמנות מופשט, שנמצא מחוץ לשכונה, אז נוכחותנו בשכונה היתה משרתת אותו ולא את התושבים. ברגע שאנחנו בג’סי כהן, יש לנו קהל חדש, קהל גדל והולך של תושבים שאנחנו מכירים, קהל קונקרטי, שאנחנו מחויבים אליו בצורה ישירה, ואנחנו צריכים להיות מאוד זהירים שלא לפגוע בו אלא להפך, להפוך לשותפים של השכנים שלנו ולפעול איתם ביחד”.

בהקדמה לסדרת המקראות שראו אור בכנס הבינלאומי “שכונה כזירה גלובלית“, שהתקיים לפני כמה חודשים במרכז לאמנות דיגיטלית (13-16 בדצמבר 2015), כתבתם: “בכל שנות פעילותנו היתה נקודת מוצא אחת שנראתה לנו מובנת מאליה: כדי להיות רלבנטיים לחברה ולקהילה, עלינו לשמור על רגל אחת יציבה בתוך שדה האמנות, ולשמר את זיהוינו כ‘מוסד אמנות‘. נקודת מוצא זאת הגיעה עכשיו למיצויה. ייתכן שכדי לפעול באמת אנחנו יכולים לוותר עליה, או לפחות לשכלל את הנראות שלנו כמרכז אמנות – ואפילו להרפות ממנה“. תוכלו להרחיב למה כוונתכם? מהו הצורך “לשמר זיהוי כ‘מוסד אמנות” ומה זה אומר להרפות ממנה? על מה מוותרים ומה מרוויחים?

דנון: “אני חושב שהזיהוי שלנו כמוסד אמנות הוא חלק מבעיית הנגישות של המקום. כשאנחנו אומרים שהאמנות מעדיפה לדבר בשפה מקודדת ולשמור על ניתוק מהחברה, הנראות והזיהוי של חללי האמנות הם חלק מכך. החללים הנקיים של גלריות או מוזיאונים אינם חללים שמזמינים את כולם להשתתף. במובן הזה הם לא חללים דמוקרטיים. אולי מדברים בהם על דמוקרטיה, אולי מאתגרים בהם את חופש הביטוי, אבל רק עבור קבוצה מצומצמת שלא מרגישה מאוימת להיכנס אליהם. הדרכים לשנות את היחס בין שדה האמנות או האמנות לחברה או לקהילה הן מורכבות ורבות, ואני לא בטוח שיש לנו עדיין תשובות ברורות.

“שאלת הנראות והזיהוי היא משהו שהתחלנו לתת עליו את הדעת. זו הסיבה שמי שבנה איתנו את הכניסה החדשה למרכז היא קבוצת הנערים והנערות תושבי השכונה שעירא שליט, לוסיאנה קפלון ומאי עומר עובדים איתם כבר שלוש שנים. הם המשתמשים הראשונים והיומיומיים של החלל, ולכן נראה לנו הגיוני שהם יהיו אחראים לאיך שהוא נראה. הדבר הזה שינה מאוד את האופי של המקום והפך אותו למזמין יותר, וגם תורם לתחושת השייכות והבעלות של הקהילה על המקום. שוב, אני חושב שזה לא צריך לעמוד בסתירה להיותנו מרכז אמנות ולהיותנו חלק משדה האמנות. זה רק נסיון לבדוק דרכים חדשות להפוך קהלים חדשים לשותפים שלנו”.

האם אתם רואים את האמנות שלכם ככלי לשיפור חיי התושבים, או שאולי יש כאן תהליך הפוך – השכונה משרתת את האמנות?

עומר: “ברור שכלי לשיפור חיי התושבים, אבל גם בלי קשר לשכונה, הגישה שמאפיינת אותנו היא שהאמנות היא כלי. כלי להבין את העולם שבו אנחנו חיים, כלי לדמיין מציאות אחרת, כלי לבטא את עצמנו במרחב, וכלי לשנות את סביבתנו”.

בתוך עשייה שרואה בעצמה כלי לשיפור חיי התושבים – מה היתרון שלכם לעומת עובדים סוציאליים ורכזים קהילתיים במתנ“ס?

אדלמן: “בשלב די מוקדם בכניסה של המרכז לשכונה, עוד לפני שהעברנו את המרכז כולו, הקמנו את פורום ג’סי כהן כפורום שבו מתכנסים נציגי כל הגורמים הפעילים בשכונה – עובדים סוציאליים, עובדי המתנ”ס, תנועות נוער, אמנים ואנחנו לפגישות קבועות. בפגישות בעצם כל גורם תיאר את הפעולה השונה שהוא מקיים בשכונה, ומה שהיה די מפתיע זה שבעצם פורום כזה לא התקיים לפני כן, ושהגורמים השונים למעשה לא ידעו על הפעולות הנעשות במקביל. אני חושב שזה סימפטום די טוב כדי להבין מה יכול להיות התפקיד שלנו ביחס לשכונה.

“לכל גורם מקצועי אחר בשכונה יש תפקיד מאוד מוגדר, סט פעולות שהוא יכול וצריך לקיים מעצם הגדרת פעולתו. כמרכז אמנות אנחנו בעצם די משוחררים, ובעוד שלגורמים האחרים זמן העבודה בשכונה הוא מוסדר מאוד ועמוס, אנחנו יכולים ‘לבזבז זמן’ במובן שאין לנו סדרת מטרות ומשימות מוכתבת מראש, אלא אנחנו יכולים לעצור ולהביט מהצד, ללמוד, להתנסות בדברים חדשים ולפעול ללא מתודה רשמית. באותו מובן גם ביומיום, מול התושבים בשכונה, יש התנסחות מתמדת של מה אנחנו יכולים לעשות, במה אפשר לעזור ובמה אי-אפשר לעזור, איך אנחנו יכולים לשרת אותם, אבל גם איך בכלל אפשר לרקום יחסים ממושכים זה לצד זה”.

עומר: “אני יודעת מה המקום של האמנות בחיים שלי – בשבילי אמנות היא כלי לראות את המציאות והדרך שלי לבטא את עצמי במציאות. שוב אני יכולה לתת דוגמאות מתוך פרויקט ‘אולם’. ה’אולם’ נותן למשתתפים, לבני הנוער, כלים להבין את העולם שבו אנחנו חיים, הוא משמש עבורם מקום נעים ומאפשר להם לפתח את עצמם כאינדיבידואלים וכקהילה. ב’אולם’ בני הנוער יוצרים תרבות מקומית. מובן שלא כולם יהיו אמנים, אבל להיות חלק פעיל בתרבות מסוימת נותן הרבה כוח, ולכולם יש הכוח ליצור תרבות.

“יש הרבה חפיפה בעבודה על פרויקט ‘אולם’ עם עבודה של עובדי נוער ורכזים אחרים, אבל יש גם מאפיינים ייחודיים לנו. אמנם כל אחד מאיתנו מגיע עם רקע בחינוך, אבל הרבה מהאפיל שלנו זה שאנחנו עובדים כמו אמנים: אנחנו עובדים בצורה גמישה, לא פורמלית, ללא יעדים ברורים. אנחנו יכולים להשתטות ולהיות מאוד אישיים ללא דיסטנס. אופן הפעולה הזה לא תמיד מתאים לעבודה הנדרשת מעובדים סוציאליים ורכזי נוער אחרים. לנו הוא מתאים, ואנחנו יכולים ליהנות מיתרונות של אופן פעולה כזה: זה שאנחנו גמישים מאפשר לנו לבנות פרוגרמה יחד עם בני הנוער ולא עבורם. אנחנו נפגשים איתם כיוצרים וכך מכירים פן באישיות שלהם שהוא מאוד פוטנטי וחזק. זה שאנחנו משתטים מאפשר לנו לערער על יחסי כוחות והיררכיות. באופן כללי אני מאמינה שלאמנות יש פוטנציאל לחשוף ולערער על יחסי כוח. בפרויקט ‘אולם’ יש התמודדות מתמדת עם יחסי הכוחות השונים במפגש שלנו עם בני נוער ובין בני הנוער עצמם”.

האם יש גם מימד של שיפוט אסתטי במה שאתם רוצים לעשות?

עומר: “יש מימד של שיפוט אסתטי בעבודה שלנו. למען האמת, זה חלק די מרכזי מהעבודה שלנו. לאסתטיקה תמיד יש הקשרים נוספים (גם לקיטש יש הקשר פוליטי, תרבותי והיסטורי…). אנחנו במרכז, כאנשי אמנות פוליטית, מתעניינים בחיבורים שבין השיפוט האסתטי לזה האתי והחברתי. לכל אחד מחברי הצוות יש ידע וניסיון בראיית ההקשרים החברתיים, הפוליטיים והרגשיים של אסתטיקה זו או אחרת. הניסיון הזה משמש אותנו בכל פעולה בשכונה כמעט. לא צריך אותנו בתור אמנים כדי שנעשה דברים שייראו יפה או טוב. לזה לא צריך אמנים בכלל. זה שאנחנו אמנים אומר שיש לנו הכשרה, ולרוב קל לנו להבין למה משהו נראה כמו שהוא נראה, או איך אנחנו יוצרים משהו באותה שפה שבה רוצים לדבר.

“אני יכולה לתת דוגמה עדכנית בהקשר של ג’נטריפיקציה והתחדשות עירונית. הרבה פעמים תהליכי ג’נטריפיקציה, בשלביהם הראשונים, מקבלים תמיכה מאותם התושבים שייפגעו מהם. התושבים מעוניינים שמקום מגוריהם ייראה טוב, והרצון הזה מנוצל לתהליכים שמשפרים את השכונה, אבל על חשבון תושביה. באופן אישי, האסתטיקה של ג’נטריפיקציה עיניינה אותי משלב מאוד מוקדם של הקריירה שלי, ויש לי הרבה ניסיון בלזהות אותה. הניסיון הזה משמש אותי כשאני יושבת בוועדות שיתוף ציבור, שבהן אני יכולה לנהל דיון באופן ישיר עם גורמים עירוניים ועם תושבים על מה זה אומר שיפור חזות השכונה. חוץ מזה במרכז, ובפרויקט ‘אולם’ בפרט, אנחנו עובדים באופן אקטיבי לנסות לשפר את חזות שכונת ג’סי כהן על-ידי בניית אסתטיקה חדשה שנוצרת עם התושבים, ולא על חשבונם”.

דנון: “אני לא חושב שאפשר להתעלם מהמימד האסתטי, אבל אני חושב שהשאלה קצת נוגעת לשאלת האוטונומיה של האמנים והחופש שלהם. אחת הבעיות היא שכאמנים חונכנו שאסור לנו להתפשר, שהחופש האמנותי שלנו הוא קדוש והוא בעצם מה שנותן ליצירה שלנו את תוקפה. אמנים לא רגילים לעבוד מול לקוח בדומה למעצבים או אדריכלים, ולכן הפשרה והדיאלוג נתפסים הרבה פעמים כאיום. אבל למעשה לאמנים שעובדים עם קהילה או עם שותפים זה ממש נחוץ להיות מסוגלים להכניס קולות אחרים, להיפתח להשפעות ולשתף בהחלטות. לכן גם שאלות אסתטיות הן לא נחלה בלעדית שלנו או של האמנים. אני לא חושב שזה אומר שהאתי, החברתי והפוליטי באים על חשבון האסתטי או להפך”.

איפה אתם רואים את עצמכם ככלי של הממסד מול ההתחדשות העירונית? אתם לא מרגישים שאתם עלולים לשרת מטרות שלא התכוונתם אליהן?

עומר: “לחיות בישראל זה אומר לשרת מטרות שלא התכוונתי אליהן. כאן יש לנו הזדמנות לשרת מטרות שאנחנו מתכוונים אליהן. אנחנו נגד תהליכים של ג’נטריפיקציה ובאופן חד-משמעי אנחנו בעד לעבוד עם אנשים ולא על חשבונם. ברור שאנחנו יכולים להיכשל, כמו שבכל עשייה טמונה האפשרות של הכישלון”.

דנון: “אני חושב שצריך לעשות כאן את הקישור בין ג’נטריפיקציה לשאלה את מי אנחנו משרתים. ועל זה ענינו. צריך להבין שאי-אפשר מצד אחד להציג את הסכנה שעצם המעבר שלנו לג’סי כהן משרת תהליכים של התחדשות עירונית וג’נטריפיקציה, ומצד שני להביע חשש מכך שהמרכז משרת את הקהילה ולא את שדה האמנות. אני די נחרץ כאן – מרכז אמנות שיושב בג’סי כהן וכל מה שהוא עושה זה תערוכות עבור קהל צרכני האמנות הוא כלי לג’נטריפיקציה. הוא חלק ממאמץ כולל לשנות את האוכלוסייה של השכונה דרך כלים שונים כמו מחירי נדל”ן וכדומה. זה צריך להיות ברור לגמרי. אין דרך ליישב את הסתירה הזו. כלומר אי-אפשר להתפעל מהמעבר לג’סי כהן בלי להבין שהמרכז חייב להשתנות אם אנחנו רוצים שהנוכחות שלנו כאן, והפעולה שלנו בשכונה, לא יהיו זרז לג’נטריפיקציה. זה לא אומר התנתקות משדה האמנות – זה אומר צורת עבודה אחרת, שלוקחת בחשבון קהלים חדשים וערה כל הזמן לשאלה התמידית – את מי אנחנו משרתים?”.

בהסתכלות אחורה, אתם יכולים גם לראות טעויות שעשיתם כשהגעתם לפני כמה שנים לג‘סי כהן?

דנון: “בהתחלה מאוד ניסינו להגיע לקהל בטווח הגילים של 25–55. זה קהל של הורים עובדים, ולכן לא ממש הצלחנו להגיע אליו ולגרום לו לצאת מהבית ולבקר במרכז. זה היה מאוד מתסכל. לאט-לאט הגישה שלנו השתנתה, והתחלנו להבין שצריך לעבוד עם מה ועם מי שיש. זה נוגע לתחומים רבים, אבל גם לקהל. מי שהיה איתנו במשך שעות ארוכות של היום היו ילדים שהיו רגילים להסתובב בחצר של בית-הספר ולהשתמש בווייפיי שלנו. אז התחלנו לעבוד איתם. ככה התחיל למעשה הפרויקט ‘אולם’. מצד שני, קבוצה נוספת שיש לה זמן הם פנסיונרים מהשכונה, שמשתתפים משלבים די ראשוניים של הפרויקט בכל מיני פעולות ופרויקטים. בחודשים האחרונים אנחנו מגיעים גם לקהלים חדשים בגילי הביניים, אבל זה עדיין קשה מאוד.

“היו טעויות שעשינו בשנים הראשונות לעבודה שלנו פה, כמו למשל הניסיון לעשות ‘אירועים בשכונה’. זה לא היה מוצלח מבחינת העניין לקהל בשכונה ומחוצה לה, וגם לא מבחינת ההשקעה התקציבית שזה הצריך. היו מקרים שבחרנו פרויקטים של אמנים על-פי ההצעה ולא על-פי הניסיון שיש לאמנים בעבודה עם קהילה. זו נקודה קריטית – לפעמים פרויקט נשמע מאוד מבטיח על הנייר, אבל למי שהציע אותו אין שום ניסיון בעבודה עם אנשים, ולכן הפרויקט לא מצליח”.

אז מה זה המכון לנוכחות ציבורית ומהן התוכניות שלו?

אידלמן: “המכון לנוכחות ציבורית הוא זרוע חדשה בפעילות של המרכז, והוא יפעל כתשתית לפרויקטים ארוכי טווח המבוססים על חיבורים בין אמנות למחקר, ועניינם הוא אמנות ופעולה שמתבצעת בציבור, במגוון אופנים של מפגשים מזדמנים וממושכים. אנחנו שואלים את עצמנו איזה קשר יכול להתקיים בין אמנות לציבור, איפה נפגשים ובאיזה אופן, וכל זאת כדי לשאול שאלה יסודית יותר על מה שהוא ציבורי – איך המרחב הציבורי פועל? מי פועל בו ואיך? מי לא יכול לפעול בו? ומה אפשר בכלל לעשות בו?

“התוכנית של המכון מבוססת על חיבור בין כמה פעולות שונות: כינוס של קבוצות אמנים וחוקרים שיעבדו תקופות ארוכות סביב נושאים כמו הפרדה והתערבבות במרחב, קדושה ואמנות ונושאים אחרים. תחום נוסף הוא בנייה של ארכיון לאמנות שמתקיימת בציבור – מהיסטוריה של יצירת מונומנטים, דרך אמנות אדמה ופעילויות בשנות ה-70 כמו עבודות של פנחס כהן-גן, עזרא אוריון, מוטי מזרחי ודב אור-נר, ועד פעולות עכשוויות, למשל של התנועה הציבורית. נוסף לכך המכון ילווה ויבצע פרויקטי אמן ייחודיים, וכן, גם תערוכות מחקריות וחלל פרויקטים, לפי צורך ועניין. אנחנו שואפים להרחיב את הפעילות בעוד צורות, וזה משהו שיתפתח בשנים הקרובות”.

איך זה קשור למהלך שאתם מדברים אליו? ואיך זה יחבר את הקהילה בשכונה?

אדלמן: “זה בדיוק המקום שבו אנחנו חושבים שאין ניתוק בין אמנות ‘גבוהה’ לקהילה המקומית, ואולי יותר מדויק יהיה לומר שאנחנו רוצים להבין את האפשרות של אמנות להתקיים בצורות אחרות, וגם לייצר קריאה אחרת בהיסטוריה של האמנות המקומית, ולזהות טקטיקות ופעולות שיהיו רלבנטיות לאמנות חדשה היום. כמובן, במקרה של המכון, הקשר לקהילה המקומית לא תמיד יהיה ישיר ומוחצן, אבל הפעולה הזו תאפשר לנו להבין יותר טוב מה אמנות יכולה לעשות אחרת, ומאידך גם לייצר קהילות נוספות, של אמנים, חוקרים, פעילים, שיתגבשו ויתכנסו דרך עבודת המכון המתמשכת”.

אתם לא צריכים לשנות את השם (אמנות דיגיטלית)?

עומר: “השם תמיד היה מטעה. מהתערוכה השנייה שלו המרכז הוא לא ממש דיגיטלי”.