פמיניזם או פורניפיליה? המקרה של אלן ג’ונס

בשנת 1969 יצר האמן הבריטי אלן ג’ונס שלושה פסלים מעוררי תרעומת, שלא שככה גם בחלוף העשורים. מי שטען, והיו רבים כאלה במהלך השנים, שהיצירות מבטאות שנאת נשים ותו לא, נתפס כמתעקש על פשטנות. טוענים מהסוג הזה נתפסו כמגייסי אמנות לצרכים חברתיים, תוך סירוב מתמיד לקחת חלק בתרבות הממשמעת-מחדש יצירות על-פי מגמות מחשבה מתחלפות. לעומת זאת, מי שטען כי ניתן ורצוי לדון ביצירות בניכוי מימד ההחפצה הדומיננטי שבהן הוקע כיוצר לגיטימציה או אף סנגוריה לבובות-המין המתועבות והוולגריות שג’ונס יצר בחסות הפופ-ארט.

בעת ששהה בארה”ב, יצר ג’ונס שלושה פסלי פיברגלס ארוטיים, כל אחד בשישה עותקים, של נשים בתנוחות כפופות, כנועות, צייתניות, שלא רק נועדו לשרת, אלא לשמש גם כרהיטים. “כיסא”, “שולחן” ו”מתלה כובעים” הורכבו ממנקינים בגודל אמיתי, של נשים בבגדי סאדו-מאזו, שלושתן מוצבות בתנוחות רהיטיות על שטיחונים, שתיים מהן בכפפות עור, אחת ענודה קולר ושלושתן בתחתונים ונעלי עקב. ה”כיסא” שוכבת מקופלת על גבה, ירכיה נושקות לכתפיה, וכרית ישיבה מעור שחור מונחת עליה, שוקיה המונפות באוויר משמשות משענת-גב. ה”שולחן” מתכופפת על ארבע בראש מורכן, תחתיה מוצבת מראה ועל גבה מונח משטח זכוכית. “מתלה כובעים” עומדת זקופה וחזיתית, כפות ידיה פשוטות קדימה בתנוחה ישועית, אלא שהמחווה הידנית אינה קיסרית, אלא מתפקדת כצמד ידיות. פני השטח של עורן חלק ומעובד כשאר המשטחים (פרווה, לטקס, לכה, משי, זכוכית), פניהן מצוירות כמאופרות בכבדות וחסרות הבעה, הן חבושות פאות. יותר משהן דומות לייצוגי אדם פיסוליים כפי שהורגלנו בהם בתולדות הפיסול, הן דומות לבובות-סקס.

כשהוצגו לראשונה ב-1970, עוררו הפסלים סערה עזה והתקבלו במחאה משום שנתפסו כייצוג מושלם של מיזוגניה. תיאורטיקנית התרבות לורה מאלווי היתה המתנגדת החריפה ביותר. במאמר שלה שהתפרסם ב- 1973 בכתב-העת “Spare Rib” היא הסתמכה על מונחים פרוידיאניים קלאסיים וגרסה שגוף האשה מסמן עבור הגבר פוטנציאל של סירוס. הפטישיסט מקובע על חרדת הסירוס הזו, ומכאן הצמדת דמות האשה לתחליפים פאליים בפנטזיות שלו (כאקט של השלמה נרקיסיסטית) או הענשתה עקב מחסור בפאלוס (כהיקבעות של ההבדל). לדבריה, לעתים שתי האסטרטגיות עולות בקנה אחד. נעלי העקב, למשל, הן גם נשק וגם עונש מכביד.

גם כעבור עשור מהופעתן הראשונה בציבור, כשהוצגו במרכז לאמנות עכשווית ב-1978, הותקפו היצירות בפצצות סירחון. בשנת 1986 הותקף הפסל “כיסא” כשהוצג במוזיאון הטייט בספריי צבע במהלך יום האשה הבינלאומי. מצדדיו של ג’ונס טענו שייצוג האשה ביצירתו מתפקד אך ורק כפיתיון שבעזרתו הוא מוליך את הצופה למשחק אסתטי. אחרים הצביעו על ההתעניינות שלו ביונג ובניטשה, שסייעה לו בהדגמת הטבע הביסקסואלי של הנפש )היה מי שטען שהנשים שלו נראות כגברים בדראג). אבל במאמר מאוחר שכתב ב-1995 מארק סליידן ב”FRiEZE” הוא קבע שאלה היו טיעונים לא כנים. עבודתו של ג’ונס אינה עוסקת באיזו הומוגניות מינית מיתית, אלא נשענת לחלוטין על ההבדלים בין המינים. הנושא שלו הוא הגוף הנשי כפי שהוא קיים בדמיון הגברי. לטענתו, למרות הזעם הפמיניסטי, זהו נושא לגיטימי.

התגובות של תקשורת המיינסטרים ושל פמיניסטיות רבות אמנם האטו את הקריירה של ג’ונס למשך שנים, אבל גם זיכו אותו בהצלחה בקרב מיליה מסוים. היצירות נרכשו על-ידי רומן פולנסקי, גונתר זקס ואלטון ג’ון. גם סטנלי קובריק התלהב וקיבל מהאמן רשות ליצור גרסה שלהן, ששימשה ריהוט במילק-בר הידוע לשמצה בסרט “התפוז המכני”.

“כשאני בוחן את עקרונות הפמיניזם, ברור לי שכל אדם צלול מצדד בהם”, הגיב ג’ונס למתקפות, “אבל לדברים יש נטייה לצבור תאוצה משלהם, וכשהם מתחילים להתגלגל, אין מה לעשות בנדון. כשמישהו רוצה לחדד מסר הוא מנכס שפה או דימוי ומשתמש בהם כסיסמה, הוא הופך אותם לבני-ערובה. אם הייתי יכול להשיב דברים לקדמותם, מובן שעדיין הייתי יוצר את הפסלים, אבל הייתי מכין תחמושת רטורית וביקורתית כדי להגן על עצמי”.

ב-2014 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו ב-Royal Academy of Arts, והתברר כי היצירות עודן שנויות במחלוקת, קינקיות כתמיד ולא-פתורות מבחינה אידיאולוגית. “בכל היצירות של ג’ונס קיימת אותה עמימות מטרידה באשר לכוונת האמן”, ניסח מארק האדסון ב”טלגרף” את הבעיה. “מה הוא רצה לומר? ואיך אנחנו אמורים להגיב? לא ברור אם הם אמורים להיות מצחיקים, אירוניים, רציניים עד מוות, או שאנחנו פשוט אמורים להתחרמן מהם”. לדבריו, האמן הקשיש אינו מקל על הדילמה, משום שהוא דן ביצירות במונחים פורמליסטיים, כמו היו יצירות מופשט. “אולי זה הד לדיון בן התקופה על היחס בין פיגורטיבי למופשט”, הוא כותב על כך, “ואולי זו תגובה לא לגמרי מודעת לתביעה העוינת שיצדיק את השימוש שלו בגוף האשה”.

בראיונות רבים, מקצתם נערכו במהלך שנות ה-70 ואחרים לכבוד הרטרוספקטיבה, ביסס ג’ונס פרשנות עצמית עוקפת אופנסיבה. לדבריו, היצירות נעשו על רקע הדומיננטיות המקוממת של האקספרסיוניזם המופשט ושל המינימליזם, שחלשו על התודעה האמנותית של התקופה. “לא יכולתי לנטוש את הפיגורטיביות, אבל היה עלי להבקיע דרך חדשה לייצג מבעד לכמה וכמה שפות חזותיות גוססות”, אמר.

ההקשר התרבותי היה הזרם המרכזי של שנות ה-60, שעיצב מסלול ישיר בין מונדריאן למינימליזם והניח שכך דברים יימשכו תמיד. “רבים מידידי הטובים הם מינימליסטים, אבל המחשבה ש-40 אלף שנות אנושות היוצרת דימויים פיגורטיביים יגיעו לקצן משום שדונלד ג’אד הציב קופסאות ריקות נראתה לי מגוחכת. מובן שהבנתי בזמן אמת שאני עושה מעשה חצוף, אבל המטרה היתה להשפיע על שפת האמנות”, אמר ג’ונס. לדבריו, הוא לא התעניין בחשיפת המאבק היצירתי ביצירה עצמה בנוסח דה-קונינג או פולוק. יותר מכך, היה זה הוא שסבר שאמנים בתקופתו משחררים את הצופה מאחריות, משום שיצירתם הרפלקסיבית מעבירה את המסר “זו יצירת אמנות”. לעומתם, הוא רצה לחשוף את ההבניות, העיצובים והזיופים (fake) הדרושים להפקת הנורמטיבי, בין אם זו נורמטיביות תיאטרלית, מינית, מסחרית או אישית. הוא רצה לפגוע באופן ייצור-הערך, בתהליכי ההתקבלות, בקונבנציה של הקנוני, ומצא את הדימוי המושלם לשם כך. “העיתוי של העניין בצד נסיקת הפמיניזם המיליטנטי”, אמר, “הוא תאונה היסטורית. עולם הפטיש והטרנסגרסיה הפיק דימויים שאהבתי כי הם היו מסוכנים, הם נסבו על אובססיות פרטיות והתקיימו מחוץ לקנון של ההבעה האמנותית, הם הציעו דרך חדשה לתיאור האדם, שלא הולבשה במחלצות ייצוגיות לצורך צריכה ציבורית”.

יצירותיו אמנם סווגו כפורנו-שיק, אבל האם הן מדגימות ומגלמות אכזריות מגדרית, או שהזיקה שלהן לעולם ה-BDSM פותרת אותן מאחריות חברתית כלפי דיכוי נשים משום שהן מרפררות לקהילה ולפרקטיקה מובחנות, שמתקיימים בהם יחסים מגדריים שונים מן המקובל? “כיסא”, “שולחן” ו”מתלה כובעים” קשורות לפרקטיקת הפורניפיליה, מונח שטבע ג’ף גורד לתיאור קשירה ואריזה מסובכת של שפחות מין והשארתן ללא תנועה במשך זמן רב. “זו בפירוש הפרקטיקה המחפצנת ביותר בתחום ה-BDSM”, אמר בראיון ל”Social Kink” ב-2007, “ולמזלי יש הרבה נשים שמתגרות מהחפצון שלהן. הרי יש צד נוסף בלהיות רהיט – את במרכז תשומת הלב. כשאת מסודרת כרהיט אקזוטי, כולם מסתכלים עלייך”.

בדיוק כנגד מסורת של תיאוריות התענגות-מחפצון מפוקפקות כאלה יצאה זואי פילגר ב”אינדיפנדנט” ב-2014. “ג’ונס יכול להמשיך לקרוא לעצמו פמיניסט”, כתבה, “אבל היצירות מעידות על הסתירה המובנית ברעיון ה’אהבה החופשית’ שאיתו אנו עדיין מתמודדות. הגל השני של הפמיניזם פרץ לצד ‘המהפכה המינית’, אבל אל לנו להתבלבל – זה קרא לשוויון זכויות, ואילו זו כללה את ‘פלייבוי’ ואת לידת תעשיית הפורנו, המאדירים דומיננטיות גברית”. פילגר אף ציינה את התקדים האמנותי המרכזי של ג’ונס, המעיד כי יותר משהוא פורץ דרך חדשן, הריהו נשען על מסורת פורניפילית יציבה: ב-1947 הצטלם סלבדור דאלי למגזין “LOOK” כשהוא יושב נינוח לצד שולחן כתיבה שהיה אשה אמיתית, גבה מקושת בתנוחה מאומצת והיא ניצבת על כפות ידיה וקצות אצבעותיה.

ריצ’ד דורמנט מה”טלגרף” סבור, לעומתה, שכוחו של ג’ונס הוא בהסרת צעיף הדיסקרטיות מעל ייצוגי הזמינות המינית המוכרים לנו מאז טיציאן. אמנם רוב הנשים שג’ונס מתאר ביצירותיו דומות לזונות-יוקרה או למוצרים שאפשר לקנות בחנויות מין, אבל “אלה אינן יצירות על אודות נשים, אלא על אודות פנטזיות גבריות מפורטות מדי”. לדבריו, “כולנו יודעים מה אולימפיה עושה למחייתה, אבל לא על אילו שירותי מין הלקוחות שלה מוכנים לשלם”. הספציפיות של התלבושות, התנוחות, הביצועים והצרכים הפסיכו-סקסואליים שהם משקפים הם בבסיס החושפנות הנוקבת, הלא תקינה פוליטית והמסוכנת שביצירה. אלן ג’ונס יצר דימוי היפר-ריאליסטי של עבודת הזנות.

אלא שעיקר הדיון, גם המוקדם וגם המאוחר, נסב בעיקר על השאלה אם ג’ונס הוא בעד או נגד נשים. הכנות החלקית בלבד בדיון הנמשך על פני עשורים ונדמה למשחק משיכות חבל עסק בעיקר בהוקעה מוסרית אל מול נסיונות זיכוי מוסריים. היצירה עברה דמוניזציה (וגם נסיונות חיסול של ממש) אל מול טיעונים די חלשים (האמן בעצם פמיניסט; אלה ייצוגי זהות גברית באמצעות נשים; יש נשים שאוהבות את זה ככה).

מאחר שיצירתו עוסקת במידה רבה בפרברסיה, הרי שההתנגדות לה מתפקדת כהוקעה חברתית צדקנית של סטיות יותר מאשר כהפעלת קריטריונים אמנותיים, והיא כופה שיפוט מוסרי במקום בחינה אמנותית. לצדד ביצירות באופן המאשרר את הערכים העולים מהמישור החזותי גם כן אי-אפשר. במבוי הסתום הפרשני נכתבו עליו תלי מלים. מה שלא נאמר, או לא נאמר מספיק, הוא שג’ונס חיפש ומצא ייצוג של הפרזה רדיקלית. מדובר באמנות שהעניין המרכזי שלה הוא בקיצוניות כשלעצמה, סניטה ושריטה של ערכיהם של יפי הנפש. ככזו היא מצליחה לפגוע דווקא בגרעין הקשה של קהל האמנות הנאור, המשכיל, רחב האופקים, משום שהיא מביכה אותו בזיהוי נקודת התורפה הבוערת שלו, שהיא גם משימתו בעולם – עליו לגונן על הזכות (הנתונה בשם האוטונומיה של האמנות ושאר החירויות) לייצג שנאת נשים.

ואם כל זה לא מספיק, הרי שאשת החברה והגלריסטית דאשה זוקובה עוררה בשנה שעברה דיון סוער על גזענות כשהצטלמה יושבת על אחת המחוות ליצירה של ג’ונס שיצר האמן הנורבגי Bjarne Melgaard ב-2013 – כיסא בצורת אשה שחורה. עורכת ה”FashionBombDaily”, קלייר סאלמרס, טענה שהתצלום מדגים “עליונות לבנה מנוסחת בשאננות ובאורח משפיל”.