התרבות הישראלית שאינה תרבותית

נכחתי בכנס שהתקיים במחסן 2, בנמל יפו, בעקבות ביטול ההצגה “הזמן המקביל” על-ידי משרד החינוך בראשות נפתלי בנט והסערה שעורר העימות בין נורמן עיסא לשרת התרבות מירי רגב, שעליו כבר נשפכו הרבה מלים. במשך שעתיים וחצי שמעתי אותם מסרים, בכל פעם באדרת אחרת.

זה קוטלר, וגורביץ’, וורדי, ושחורי, ויובל, ופון-שוורצה, ווישינסקי, ווייס, ומטר, וליאור וכו’ וכו’. כן, זה עוד כנס של אמנים אשכנזים מאותו צד פוליטי שאומרים אותם דברים. מסרים בסגנון “אוי ואבוי, מה נעשה איתה?”, “די לכיבוש”, “מדינת אפרטהייד” וכו’. המסרים הרגילים, שאני אישית שותף להם, אבל לא חידשו לי כלום. או כמלותיו של יו”ר איגוד התסריטאים, עמית ליאור, בנאומו אתמול: “אנחנו מאוננים”.

עם מינויה של רגב לשרת התרבות והספורט, הושמעו כל הצקצוקים והירידות על כמה היא לא תרבותית ולא מבינה כלום, ונשמעו האיומים לא לשתף עימה פעולה בגלל מה שהיא. אנחנו מכירים את הציטוטים שלה: “הסודאנים הם הסרטן”; “תגיד לי, אתה סתום”; “שקשוקה”; “כפיים” וכן גם התבטאויות מהימים האחרונים, כגון “אנחנו 30, אתם 20”, “לחם ושעשועים” ו”הממשלה לא חייבת לתמוך בתרבות”. בעבר ההתבטאויות שלה היו גורמות לי לעשות מהן מטעמים ודאחקות, אבל האמת, הן כבר לא ממש מרגשות אותי ואני לא מבין למה אתם לא מתעלים את זה למשהו אחר במקום לעשות על זה דאחקות. הגיע הזמן שנתגבר ונתנהג כבוגרים יותר בנוגע לאנשים שאנחנו אמורים לשתף איתם פעולה.

כי בינתיים, כך נראית התרבות הישראלית באשר היא; היא לא תרבותית בעליל. מנסים לדבר גבוהה-גבוהה, מתנשאים כמה שאפשר וחושבים את עצמנו טובים יותר מרגב, ושוב חוזרים להיות זחוחים ומרוצים מעצמנו.

וכאשר נשמעה דעה אחרת לחלוטין – של אורטל תמם, ששכלה את דודה משה תמם שנרצח על-ידי חוליית הטרור שבה היה שותף ואליד דקה, שעל חייו מבוססת ההצגה הנ”ל – מיהר הקהל הכל-כך סובלני ופלורליסטי לזרוק אותה מהבמה ולקרוא לה “פשיסטית” ושלל כינויים אחרים.

“ההצגה עוסקת ביצירת סימפטיה לדמותו של הרוצח והוצגה במסגרת יום האסיר הפלסטיני. הגעתי לכאן עם תמונת דודי כדי להזכיר שדקה הוא רוצח אכזר ולא גיבור תרבות”, אמרה תמם לאמנים. “אין כאן סתימת פיות ולא פגיעה בחופש הביטוי. תקצוב הצגה כזו מתקציב המדינה הוא פגם מוסרי”.
תמם דיברה מלבה כמו כל הדוברים, והיתה לה במה. הקהל הוריד אותה מהבמה, בגלל ה”חוק הווירטואלי” שכל אחד רשאי לדבר שלוש דקות בלבד (ספוילר: איש לא דיבר שלוש דקות ולא חמש דקות. כולם חפרו כמה שבא להם), וגם זרק לה הערות שאינן הולמות את אנשי התרבות הישראלית וכבודם. כך אותם “אנשי תרבות”, שאני חבר אישי של כמה מהם, מהצד השמאלי של המפה, שציקצקו ועשו צחוקים על חשבון אנשי “טיסת השוקולד” המדוברת לפני כמה חודשים, מראים שהם לא פחות גרועים מהם. נכון, יש לנו השקפות אחרות, דעות אחרות, שרוצות עולם סובלני ושקט, אבל אפשר גם להיות בני-אדם עם תרבות. תרבות דיון ודיבור. לשמוע ולהישמע ולא לבטל ולרדת לרמת הצנזורה. אותה סתימת הפיות שיושבי ודוברי הכנס יצאו נגדה – אותה הם נקטו בסוף נגד תמם.

אותם אנשים תרבותיים שמתיימרים להיות סובלניים, כשבתכל’ס, ברובם היו אשכנזים, למעט מירה עוואד, אלברט אנדריאוס (מנהל מוסדות התרבות במגזר הערבי) וארקדי זיידס. זיידס, יוצא חבר העמים, לא דיבר בשם הקהילה הרוסית, שגם היא חלק מהקהל הצורך את התרבות הישראלית, אלא כאחד מהיוצרים שנרדפים זה כמה שנים על-ידי משרד התרבות ומוסדות תרבות שדורשים להוריד את הצגתו החשובה “ארכיון” מהבמות ברחבי הארץ ולהסיר ממנה את התמיכה של משרד התרבות.

ובכל זאת לא היה נציג מהקהילה הרוסית התרבותית, כגון תיאטרון גשר (עם כל הכבוד ליו”ר התיאטרון אלי זוהר, שאינו עולה מחבר-העמים), או תיאטרון מלנקי, ולא מהקהילה האתיופית, שאמנם זכתה לחיבוק חם מהציבור הישראלי בשל הגזענות והאלימות כלפיה בחודשים האחרונים, אבל כנראה שבשביל חותמי העצומה באשר הם היא אינה מספיק טובה.

ואגב, אנחנו במדינת ישראל, מדינה שיש בה רוב יהודי שעדיין מאמין בדת – ולא היה נציג לממסד התרבותי מהמגזר הדתי או מהמגזר החרדי. וזה חבל. אני מניח שגם הם מוטרדים מהמצב שנוצר בשבוע האחרון ואינם מסכימים עם התבטאויותיה של שרת התרבות.

וכמובן, באופן מאוד צפוי, בקושי היה פתחון-פה לבני עדות המזרח, שעדיין סופגים את ההתנשאות של ראשי הממסד האשכנזי, כשמתברר שגם כנס למען התרבות הישראלית הוא לא ישראלי מספיק עבורם. ללא ספק היה מקום לכל הקשת החברתית והאזרחית להשמיע את קולה, אבל לא; דור החונטה האשכנזית של קוטלר-יובל-גורביץ’-וייס יזם את הכנס והחליט מי יהיו הנואמים. מהו ההפך מסתימת פיות אם לא להעניק זכות דיבור לכל גוני הקהל הישראלי.

אורטל תמם רצתה להשמיע את קולה, ובהתחלה נתקלה בסירוב מצד המארגנים, אך אחרי מחשבה נוספת, ניתן לה במה (כי בואו נודה על האמת, אילולא היא, לא היה מתקיים הכנס, וכל הסיפור הזה לא היה עולה לכותרות הראשיות). עדיף שהיתה משמיעה את כל נאומה, גם אם הוא היה נמשך שעה. ממילא כולם אמרו מה שבא להם. אני לא רוצה לומר מלה על שני פעילי הימין שבאו בעיקר להפריע ולצעוק כלפי קוטלר, ענת מטר וכן הקהל. סתם פרובוקטורים, שתכל’ס לא יותר גרועים מקוטלר.

ולגבי נאום הבהמות של עודד קוטלר, אין לי הרבה מה לומר; קוטלר הגיש את דבריו בנימה חברמנית, מיושנת, אשכנזית, כאילו מדובר בשיחת סלון מתוכנית אייטיז בערוץ 1, כאילו רבין עדיין בשלטון. “הליהוק של מירי רגב לשרת התרבות הוא הברקה”, אמר קוטלר בנאומו. “אין פה אחד שחושב אחרת. כשוחרי סאטירה מובהקים, מי יכול היה להמציא אירוע היסטורי והיסטרי כזה. זה הרגע להרים ראש אל מול ההתבהמות ולומר לגברת רגב, תרגיעי. זה יהיה לך לא רק שיעור ראשון שלפי מיטב הבנתי אין לך מושג, ואולי השיעור האחרון. תחזרי לתפקידך כצנזור הצבאי. השרה חשפה בפנינו את השיטה שלה. מי שהצביע עבורי – ייקבל, מי שלא – שילך לעזאזל. האם עולה בדעתכם שבמדינה אחרת במערב מתנהל שיח כזה על חופש הדיבור? אבוי לנו לאן הגענו”.

זה הצחיק את הזקנים שבקהל. את הצעירים זה לא ממש ריגש. חבל שהטרחנות הזו, מבית-היוצר של דור הדינוזאורים גרבוז-קוטלר-וקסמן-קמחי-סובול וכו’, לא עוברת סינון, כי חבל ששוב אותו קומץ אמנים הופך להיות לא רלבנטי, פתטי, חולמני, ושוב יתפוגג וייעלם לו, בעיקר בגלל ההתנשאות הזו, והאוננות הזו. כי תבינו, אתם דור הולך ונעלם. יוצרי התרבות של מה שנקרא “ארץ ישראל היפה” הולכים לעולמם בזה אחר זה, מוסדות תרבות שכמה מהם ממסדיים ואחרים פרטיים נסגרים ונעלמים מהעולם, ומגיעים מוסדות חדשים, ואפשר לצקצק על זה עד מחר.

ומירי רגב? זה יין ויאנג. היא צריכה אותנו ואנחנו צריכים אותה. צריך ללמוד ולפתוח דף חדש כדי לשתף פעולה, ואם רוצים לנצח במאבק, ושאנחנו נקבע קריטריונים חדשים, רעננים, צעירים – אז אפשר לנהל עימה דיאלוג. יש לי הרבה ביקורת על רגב, מפה ועד להודעה חדשה, ואפשר בחיפוש גוגל פשוט לראות את כל הדברים שאמרתי עליה. אבל אני מאמין שיש לה הדרייב לשנות דברים, שאולי גם נרוויח מהם. אפשר להיות אופטימיים. וגם, אולי הקדנציה שלה תהיה קצרה.

אגב, כמעט לא נאמרה שום מלה ביקורתית בכנס המדובר כלפי נפתלי בנט, שר החינוך, שמצד אחד פסל את ההצגה, ומנגד התרברב כי הרג במו ידיו הרבה מאוד ערבים. כנראה קל יותר לשמאל המתנשא להיכנס ברגב מאשר בבנט.

ועוד אגב, חוץ מאלברט אנדריאוס, אף אחד לא דיבר על הדו”ח המדאיג שפורסם ב”הארץ” אתמול בבוקר, שלפיו נוסף לחוסר התמיכה של משרד התרבות ומוסדות התרבות בפריפריה (על כך דיברה אמש ד”ר מיכל שמיר, ראש המחלקה לאמנות במכללת ספיר, מכללת הבית שלי) – במגזר הערבי לא זוכים לתמיכה ולו אפסית ממשרד התרבות, מצב שהיה קיים גם כאשר שלטו במשרד פוליטיקאים מהצד השמאלי של המפה (אופיר פינס, יולי תמיר, ראלב מג’אדלה).

לעומת קוטלר/גרבוז/וקסמן/קמחי/סובול וכו’, למדתי לשקול מלים, כי גם אני בעבר נעצרתי במהלך הפגנה על חופש הביטוי לפני כמעט שלוש שנים, וגם חוויתי פשיטה על הבית שלי והחרמת מחשב אישי על-ידי המשטרה בגלל התבטאות שאינה הולמת, ואני עדיין לומד את הלקחים. אני רוצה לנהל דיאלוג עם רגב, ואני לא חושב שהשבתה תביא לפתרון כלשהו. אזרחי ישראל לא יחושו מאוימים. אולי אם היוצרים יפריעו בשידור גמר “האח הגדול”, שיתקיים מחר בערב, ומנחה אסי עזר (שחתום על עצומת האמנים), זה יעורר משהו.

במאבקים צודקים שניהלו בעבר אמנים נגד משרד התרבות ורשות השידור למען התמלוגים לתסריטאים, היוצרים ניצחו. גם הפעם הם יכולים לנצח, אבל שלא יניפו דגל לבן, מתנשא וגזעני כלפי היושבת במשרד כבר במערכה הראשונה.

אני חלק מקהילת האמנים, חלק מאיגוד התסריטאים, עובד בטלוויזיה ובתקשורת, מנסה את מזלי כאשר אני מגיש פרויקטים למכרזים של קרנות וערוצי טלוויזיה, וקיבלתי סירובים מהלקטורים ואני עדיין מחכה לאור הירוק. ובכל זאת התרבות כאן חשובה. כדי להשמיע את דעותי ודעותיכם באשר אתם, אל תסתמו את הפיות של מי ששונה מכם, כי זה מוציא אתכם גרועים לא פחות. שיהיה לנו בהצלחה.