זו אינה “הסעודה האחרונה”!

הקדמה: יונתן הירשפלד

רוחות חדשות החלו מנשבות באיטליה שאחרי מחצית המאה ה-16. עליית כוחם של הפרוטסטנטים והמלחמות הפנימיות באירופה השרו על הכנסייה הלך רוח שמרני ופרנואידי. “עליית כוחם של הפרוטסטנטים” היא לשון המעטה ו”מלחמות פנימיות” הוא ציור פשוט מדי של האירועים. לשם הדגמה, ב-1527 כבש הצבא הלותרני את רומא ובזז אותה, על אף שהיה חלק מצבאו של קארל החמישי, הקתולי.

רוחות אלו היו הרקע לוועידת טרנטו המפורסמת ולמה שיהיה לימים הרקע האידיאולוגי של הבארוק והקונטרה-רפורמציה. אפיפיורים החלו להסתייג מהציור הרנסנסי של העירום האירוטי וגווניו הפגאניים נוסח “הקפלה הסיסטינית”, שהיתה באותם ימים מקור לבושה, מבוכה וצנזורה. הם העדיפו ציור פשוט, דידקטי ונוצרי. ימיו של קרלו בורומיאו (מת ב-1584) כקרדינל וארכיבישוף מילאן אופיינו בפיקוח חמור, שטרם נודע כמותו, של הכנסייה על תכני האמנות.

על רקע זה התקיים המשפט נגד הצייר פאולו ורונזה. ורונזה התחייב לצייר עבור מזמינים ציור של הסעודה האחרונה, וניצל את ההזדמנות כדי לצייר את אחד הבדים הגדולים (כ-12 מ’ אורכו, 5 מ’ גובהו) והחגיגיים של הרנסנס הוונציאני. זהו ציור עשיר, מלא בדמויות של גמדים, משרתים אפריקאים ודינמיקות משונות בין אנשים לחיות. מתחת לישו, למשל, נראה חתול, שכנראה מעביר את הכלב שבקדמת הציור על דעתו. המתח בין הכלב לחתול אינו רק בגדר “ריאליזם” או “קומדיה”, אלא גם רמיזה לחילוניות. אולם בעיקר מכיל הציור דמויות של חיילים גרמנים, מה שכנראה פגע בצופים של אותם ימים. מזמיני הציור, מגובים ברוח האינקוויזיציה, תבעו את ורונזה אל מול הטריבונל.

תירגמתי את הפרגמנט מתוך תרגום אנגלי בספר “Painters on Painting, Selected and Edited By Eric Protter”, בהוצאת דובר. לקחתי לעצמי חופש מוחלט לוותר על קטעים טכניים ומשעממים ולבנות את הטקסט כיחידה ספרותית. אין לראות בו תרגום מדעי.

אני מציע ביחס אליו שלוש נקודות התייחסות. הראשונה היא יחסי אמנות-צנזורה, ולא הייתי מבטל את הסוגיה הזו בטענה שבימינו כבר אין צנזורה. יש הטוענים שדווקא בהיותה סמויה, הצנזורה בדמוקרטיות הליברליות אלימה ורבת עוצמה יותר. פרספקטיבה שנייה היא זו של האמנות מול מערכת המשפט, וכאן די לרמוז לכך שגם בימינו המערכת המשפטית אינה יודעת כיצד להתמודד עם יצירות אמנות, והדוגמאות רבות מספור. הנקודה השלישית, והיא גם פתרונו של משפט ורונזה, היא השאלה “מי קובע למה התכוון המשורר”. ורונזה, כידוע, לא שינה את הציור, אלא רק את כותרתו. הוא בחר בכותרת “סעודה בבית לוי”, ובכך “שינה” את תוכן הציור וכולם היו מרוצים. המהלך הזה, ה-speech act הזה, מגרה מחשבה ביותר: כל שעות העבודה על הציור כ”סעודה האחרונה” נעלמו בעשר השניות שבהן האמן אמר: “זו אינה הסעודה האחרונה!”.

*

המשפט של הצייר פאולו ורונזה

שבת, 18 ביולי 1573

משזומן פאולו קאליירי מוורונה, המתגורר בקהילת סן-סמיואל, על-ידי הלשכה הקדושה להופיע בפני הטריבונל הקדוש, ענה כך על השאלות שהוצגו לו:

שאלה: מהו מקצועך?

תשובה: אני מצייר ועושה דמויות.

שאלה: האם אתה יודע מהי הסיבה שבשלה זומנת לכאן?

תשובה: לא, אדונים נכבדים, אינני יודע.

שאלה: האם אתה יכול להעלות אותה על דעתך?

תשובה: כן, אני בהחלט יכול להעלות אותה על דעתי.

שאלה: ובכן, ספר לנו מה אתה מעלה על דעתך.

תשובה: נדמה, אם כן, שעל-פי אב המנזר של סן-ג’ובאני, אדם שאינני מכיר אפילו בשמו, הגיעה אלי הבקשה להחליף בציור מסוים שעשיתי דמות של כלב בדמותה של המגדלנה. מיד הסכמתי והודעתי לאב הקדוש שאשמח לעשות כזאת בשם כבודי וכבוד הציור המדובר, לו רק סידור כזה יהיה הולם מן הבחינה הציורית. אלא שסידור כזה אינו הולם בעיני, ואת הסיבות לכך אהיה מוכן לפרט באריכות אם יינתן לי.

שאלה: וציור זה, מה נושאו?

תשובה: זהו תיאור הסעודה האחרונה שאכל ישו המשיח עם שליחיו.

שאלה: האם ציירת דמויות נוספות בציור להוציא את ישו ושליחיו?

תשובה: ובכן, יש הרבה מאוד דמויות. אינני זוכר בדיוק מי הן וכמה הן.

שאלה: בציור שלפנינו, מהי משמעותה של הדמות המדממת מן האף?

תשובה: רציתי להראות משרת מגושם שקיבל מכה באפו בשל תאונה כלשהי.

שאלה: ומהי משמעותם של הגברים הלבושים בבגדי חיילים גרמנים ובידיהם חניתות?

תשובה: כדי לענות על שאלה זו עלי להסביר כמה דברים באריכות מסוימת על מלאכת הציור. אנו, הציירים, לוקחים לעצמנו חופש במעשה היצירה כשם שעושים המשוררים בשיריהם והמשוגעים בשגעונם. וכך, כשדימיינתי את הפונדק ואת בעליו העשיר ואורחיו המגוונים, דימיינתי גם אותם. עניינם להדגיש את עושרו של בעל המקום.

שאלה: ומדוע יש ליצן שעל זרועו תוכי בסעודה האחרונה של מושיענו?

תשובה: מסיבות קישוטיות, כנהוג במקומותינו.

שאלה: מי, לדעתך, מי אתה מאמין ב א מ ת היה נוכח בסעודה האחרונה של אדוננו?

תשובה: אני מאמין שהיו שם ישו ו-12 שליחיו. אך אם יש מקום על הבד, אני מוסיף דמויות כמיטב דמיוני.

שאלה: האם בתנאי ההזמנה של הציור התבקשת לצייר ליצנים, חיילים ומשרתים? האם נראה לך הולם לצייר את הסעודה האחרונה של מושיענו כשמסביבה גסויות ונבזויות, שיכורים וחיילים גרמנים?

תשובה: לא, אדונים נכבדים!

שאלה: האם ידוע לך שבגרמניה משתוללת כפירה המשתמשת בציורים כדי לבזות את כל מה שקדוש לנוצרים הקתולים ולהטיף שקרים ודוקטרינות אוויליות לבורים ועמי הארץ?

תשובה: אני יודע, ואני חוזר במחילה בתשובה לפניכם ומתחרט על שעשיתי כמעשה הגדולים לפני, כדוגמת מיקלאנג’לו, אשר צייר ברומא ציורים של הקדושים בעירום, ללא יראת שמים.

שאלה: האם אינך יודע ששום בגד אינו נחוץ בציור “יום הדין האחרון”, שכן אין אנו מניחים שיהיו בגדים במעמד ההוא? ושאין בציור ההוא אף דמות שאינה רוחנית ונשגבת באופן מוחלט? ושאין בציור ההוא כלי נשק, ליצנים, שיכורים וגרמנים?

תשובה: אדונים נכבדים! אינני יכול להגן על הציור שציירתי! חשבתי שאני נוהג באופן ראוי ושאיש לא ייפגע מהדמויות הבזויות הנמצאות מחוץ לחלל שבו שרוי אדוננו!

*

הטריבונל העניק לוורונזה שלושה חודשים כדי לתקן את הציור. כאמור לעיל, הוא מעולם לא נגע בו במכחול, והסתפק בשינוי שמו. הציור “הוטבל” כ”הסעודה בבית לוי” והוא מצוי כיום בוונציה.