לא רק יין זול, 19.3.15

היינו באמצע דיבור. הגשם הפסיק, שמש הססנית פזלה למדרכות, היה קר. לרוב אנחנו יושבים זה מול זה, הפעם ישבנו זה ליד זה אחרי שהגשם הבריח קודם אותי לצד שלו ואותו לצד שלי, ואחרי שהוא נרטב לגמרי עבר לשבת לידי, שזה לא נוח בכלל לדבר ככה, מה גם  שמתחת לכיסא שלו היה מכסה ביוב מרושת, כזה שרגלי כסאות נוטות להיתקע בו ולעקם את היושב. פתאום א’ ליעלע באמצע המשפט כמו בסרט שהסליל שלו שובש. עקבתי אחרי מבטו: כלב בינוני, מקורזל, התרחק לקצה הרחוב בזנב נמוך.

“שצקאמר”, אמנדה מל, גלריית STA, רח’ העלייה 25, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 19.3.15, ב-20:00. אוצרת: עלינא דקל. נעילה: 30.4.15
“שצקאמר” היא מלה גרמנית ל”חדר אוצרות”. חדרי אוצרות מוקמו לרוב במרתפים של ארמונות והכילו את שלל המלכות. אמנדה מל הופכת את חלל הגלריה של ה-STA לחדר אוצרות מפתיע בלב שוק העלייה. תכשיטים ואוצרות מדומים נערמו כהר בחלל. מל (1983) היא אמנית מיצב ובעלת ליין לעיצוב אופנה. נולדה בבואנוס-איירס וגדלה בניו-יורק. כיום עובדת ומתגוררת בתל-אביב.
שלישי ורביעי, 17:00–20:00, שישי, 11:00–14:00.

א’ קרא לו, הכלב המשיך בדרכו. א’ קם, אמר משהו בקול הזה שאני מכירה, כשחצי דיבור נשאר לו בבטן, כי הרי הדברים מובנים מאליהם, כלב אבוד ברחוב, תכף אני חוזר, תזמיני לנו עוד תה? והלך. התה הלך והתקרר וכבר רציתי להשתין. וכבר רציתי הביתה. וכבר התחלתי להרגיש את העצבנות מקשיחה לי את השרירים בכל הגוף. ואשמה, כי א’ מציל עוד כלב, ויש לי הכבוד להיות נוכחת באירוע כזה ולא רק לשמוע עליו בדיעבד, אז למה נושרות לי השערות.

“חובות”, ירון אתר, גלריה חזי כהן, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 26.3.15, ב-20:00. אוצרת: עפרה חרנ”ם. נעילה: 2.5.15
ירון אתר מגדיר את מדיום הציור כנושא עימו היסטוריה מאיימת של יותר יצירות מופת מבכל מדיום אחר באמנות. מתוך עמדה זו הוא מעמיד את המובן מאליו או את הדימוי השחוק ככלים לבדיקת ערכי העבר. האַלים והמנחם תלויים זה לצד זה, ההרמטי והפרום, כמו גם האובייקט הממשי אל מול הדימוי המתפרק, כל אלה מייצרים גוף עבודות מתריס בהקשר של הבנת מדיום הציור.
רח’ וולפסון 54, תל-אביב. טל’ 03-6398788. שני עד חמישי, 19:00-10:30, שישי, 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.

וקמתי, ואספתי את הסיגריות והטבק והמציתים לתיק, והפקדתי אותם אצל המלצרית שכבר מתייחסת אלינו כאילו היינו בני המשפחה המורחבת, והלכתי להשתין בשירותים הקטנים והדביקים שלהם, וחזרתי וא’ כבר ישב חזרה בכיסא העקום שלו, למרגלותיו הכלב קשור ברצועה שא’ תמיד שומר באוטו למקרים כאלה, וניסה לקרוא את המספרים המטושטשים מהרצועה הקטנה שלצוואר הכלב, ובינתיים המלצרית הביאה לו תה חדש במבט מלא הערצה, וא’ שתה ביד אחד ובשנייה החזיק ברצועה ובשלישית את הסלולרי בניסיון לפענח את הבעלים לפי המספר, כי יש לו שיטות, ובין לבין מילמל בקול הזה, שמשמעו שהוא כבר לא כאן ושאין טעם לשאול שוב ושוב מה הוא אומר, ותחזיקי רגע את הרצועה, ותראי אולי את מצליחה לקרוא את המספר, והראש שלו עמוק בסלולרי, מתקתק בקדחתנות, והמספר מתפלבל בעיניים, ולא, זה לא המספר.

“Communication Breakdown“, תערוכה קבוצתית בגלריה חזי כהן, תל-אביב
משתתפים: מדלן בושאן, קון טראבקוביץ’, פול שאריטס, רונה שטרן
פתיחה: חמישי, 26.3.15, ב-20:00. נעילה: 2.5.2014
התערוכה מזמנת מפגש בין עבודותיהם של ארבעה אמנים שהניווט בתוך מערכות משמעות הנתונות על סף קריסה הוא ביסוד יצירתם. סרטי ה”הבהוב” (flicker films) של אמן האוונגרדי האמריקאי פול שאריטס (1993–1943); שיבושי הווידיאו האנלוגי של קון טראבקוביץ’ (1979, חי ועובד בניו-יורק); חברת המכונות של מדלן בושאן (1979, חיה ועובדת בברלין); ועוד.
רח’ וולפסון 54, תל-אביב. טל’ 03-6398788. שני עד חמישי, 19:00-10:30, שישי, 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.

הכלב המסכן עומד בינינו אילם ושמוט זנב. בעל הקפה יוצא ומשקיף בסקרנות, מספר שיש ממש לא רחוק גינת כלבים ובטח שמה הוא נשמט מהבעלים שלו, כי אתה יודע איך זה, נותנים לכלב לשחק עם חברים שלו, מגלגלים משהו, ועד שהעשן מתרחק אין כלב, וא’ אומר, תשמעי מה, אני קופץ איתו לגינה, זה ייקח שנייה, אבל הכלב רובץ בבת אחת מתחת לשולחן כבד וסרבן, וא’ אומר, תחזיקי את הרצועה, אני רץ לשם וחוזר, ושוב הוא נעלם, ואפילו לסיגריות יש טעם מר, והכלב קובר את ראשו במכסה הביוב ואני מלטפת ולוחשת מלות הרגעה, אבל הגוף שלו נוקשה וזר.

“פארק אוטופיה”, איילת השחר-כהן, אינדי גלריה לצילום
פתיחה: חמישי, 26.3.15, ב-20:00. נעילה: 25.4.15
איילת השחר-כהן מציגה ייצוגים ודימויים שטוחים וחסומים הקורסים אל תוך עצמם וחוזרים להיות חומר צילומי ופלסטי; תחליפים חסרי עומק לעולם הממשי והמתורבת וזפזופ בין מבט פנימי לזה הפונה החוצה. “פארק אוטופיה” הוא גם שמו של מתחם ציבורי באזור השרון, המנסה לקלוע לנשגב הקולקטיבי, וככזה הוא אינו מעורר השתאות, אלא יוצר הסכמה על כך שהנשגב הוא בעצם מקומי וסטנדרטי.
רח’ שביל-המרץ 5, בניין 7, קומה 3, תל-אביב.

וא’ חוזר, מזוגג לגמרי, אין שם אף אחד שאיבד כלב, ושוב רוכנים על הפלסטיק הקטן שמחובר לכלב, והנה הכתובת, בקצה השני של העיר, איך הגיע עד הנה, ויש אפילו שני מספרי טלפון אבל לא עונים באף אחד, ופתאום א’ קופץ מהכיסא, זורק מאה שקל על השולחן אפילו שתורי לשלם, אין זמן, בואי מהר, ניסע לשם, ואולי תחכי לי ליד האוטו עוד רגע והפעם אקפוץ לגינה עם הכלב, אולי מישהו מכיר, אבל אני מסרבת, שום מחכה ושום ליד האוטו, ניסע יחד וזהו.

“קיר אמן X 9″, מקום לאמנות, קריית-המלאכה, תל-אביב
פתיחה: 19.3.15, חמישי, ב-20:00. נעילה: 27.3.15
תשעה קירות אמן של תשעה מחברי הגלריה החושפים בזמן אמת את העשייה בסטודיו. משתתפים: אלי דינר, אלינה שמוקלר, דן ברגשטיין, חגית קזיניץ, יובל חן, לילי כהן פרח-יה, מורן קליגר, ענת גרינברג, רתם רשף. שיח גלריה: 21.3.15, שבת, ב-12:00. מקום-לאמנות, רח’ שביל-המרץ 6, תל-אביב, טל’ 03-6725124. שעות פתיחה: שני עד חמישי, 11:00–18:00, שישי-שבת, 10:30-14:00.

א’ מרים את הכלב, שכבר מתברר שקוראים לו קרלוס, השם הסתתר בצד השני של הפלסטיק, וקרלוס כבד ומרוקן מבט, אני משתדלת להדביק את שניהם, ועד שאני מתיישבת באוטו אני רואה שא’ מתברבר עם הכלב, עושה תנועות מיותרות, ואני אומרת, אתה רוצה לקפוץ איתו שוב לגינה, וא’ עונה מהר, בהקלה, כן, זה בסדר? שנייה אני חוזר.

אני מסתכלת מסביב. אשכרה מבוי סתום. הרחבה מוקפת בנייני מסחר ותעשייה מפויחים, לא רחוק צפרדע מתפקעת מזבל תוסס וחומרי בניין, שלוליות עכורות בכל פינה, אבל השמים בהירים יותר ויותר, כאילו לא רק אמש היתה סופת ברקים, החתולה הקבועה שדומה כל-כך ללילי הולכת מקומרת משלולית לשלולית, והאוטו נהיה מחניק, אני פותחת דלת, אוויר צח ואיתו צחנה רבגונית, והנה א’, קרלוס עדיין בידיים שלו כמו מתבגר מעולף, והוא מניח אותו בעדינות במושב האחורי, קרלוס נשכב כמו מת, ואנחנו נוסעים.

בעלי המלאכה זה ממש ליד הבית שלי, אני מעירה כשא’ מתקתק את הכתובת בווייז שלו. כן, נכון, הוא אומר בפיזור דעת גמור. אבל אנחנו נוסעים לכיוון ההפוך, אני אומרת. נו, זה מה שהווייז אומר, הוא עונה, כל הגוף שלו כבר עמוק בריקוד הפנימי, אבל איך זה יכול להיות, אני מתעקשת. אחרי דקה ארוכה הוא אומר, זה ליד הבית של ע’. אז למה הסכמת איתי מהר כל-כך שזה קרוב לבית שלי, אני שואלת, וא’ עונה שנו, הוא לא טוב בניווטים, מנין לו מה קרוב ומה רחוק, ומה זה משנה. אני נושמת, אומרת, אין דבר, אני אוהבת לנסוע ככה בעיר, מזמן לא עשינו את זה, וא’ מהנהן בחיוך חלול, כן, גם אני אוהב.

“נחש הוא הקו הראשון”, רחל קיני, גלריה רוזנפלד, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 26.3.15, ב-20:00. נעילה: 2.5.15
בתערוכתה החדשה מבקשת קיני לחזור אל הציור מבראשית, אל רגע התהוות הצורה, תוך שמירה על הפוטנציאל של הדימוי והימנעות מקיבועו. “אני מנסה להשתהות ברגעים הראשוניים של המגע בחומר, בטרם אולף”, אומרת קיני (1981), בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל, שהציגה בתערוכות רבות, ביניהן במוזיאון ישראל, סדנאות האמנים בתל אביב ובית האמנים בירושלים.
רח’ שביל-המפעל 1, בניין 6, קומה 1, תל-אביב, טל’ 03-5229044. ג’-ה’, 19:00-12:00, ו’, 14:00-11:00, שבת, 13:00-11:00.

וסוף-סוף בעלי המלאכה, רחוב קטן וצפוף, אנחנו מחפשים מספר 3, אבל המספר 57, וא’ חונה בכל זאת. הלב שלי מנבא רעות, אבל עד שאני מצליחה לתרגם את ההרגשה למחשבה ברורה, א’ כבר עם קרלוס על הידיים, מתחיל לצעוד. אני מזפזפת תחנות ברדיו. בכולן שירי שנות ה-80. פה ושם איזה שיר ישראלי. אני מנסה לפתוח חלון, לא נפתח. פותחת את הדלת, המכוניות הנוסעות צופרות, אני משאירה פתח צר, כדי שהעשן ייצא. הרחוב נמשך עד לאופק, אני מודדת אותו שוב ושוב, מחשבת כמה צעדים צריך בשביל להגיע ל-3, מתבלבלת. אחרי חצי שעה הברזל המגולוון כבר עמוק בצלעות שלי. אם לא הקביים הייתי צועדת עכשיו עם א’ ולא כלואה ככה באוטו שהמפתחות שלו תלויים מההגה באיום, דיר באלאק לזוז או לברוח.

אני מאבדת את חשבון הזמן. אולי קרה להם משהו, אבל בלב אני יודעת שלא קרה שום דבר: א’ זורם בלי ידיים, בדרמה שהוא נבלע לתוכה בטבעיות אין לי שום תפקיד, השירים הדביקים מסרבלים לי את המחשבות, אני סוגרת, משחקת עם הדלת, פותחת כשאין מכוניות, סוגרת כשיש. מעשנת. פתאום א’ עולה את הדרך חזרה, קרלוס עדיין בידיים שלו, והוא מתבונן בי ודרכי, לרגע אני מוכנה לשכוח את כל הסיוט הזה, כבר טורקת את הדלת, מתארגנת לישיבת נסיעה, מקליקה את חגורת הבטיחות, אבל אין א’. אני מביטה לאחור, א’ צועד רחוק, במעלה הרחוב. וזהו. אני נכבית לגמרי.

אחרי אלוהים יודע כמה זמן, שבעה שירי דיסקו משנות ה-80 ומונולוג לחששני של די.ג’יי מזדקן, א’ חוזר, הפעם בידיים שלו עציץ עם פרח צהוב נבול למחצה. הוא נכנס למכונית בעליזות, מתיישב, מניח את העציץ על הברכיים שלי, מצמיד את הסלולרי למתקן הרמקולי ומדווח לע’, שגר ברחוב, את פרטי המסע, איך הלך משכן לשכנה ומצא את אחותה של בעלת הכלב, שסירבה להכניס את קרלוס כי יש לה חתולים, ובעודם מנהלים משא-ומתן והשכנים כבר מתקבצים מגיעה הבחורה שקרלוס שלה, והיא שמחה ונרגשת, ודקות ארוכות היא מתלבטת איזה עציץ לתת לא’ מתנה, וגם היא חולמת לעבור לגור במושב, כמו א’, וכבר השיחה מתגלגלת לענייני נדל”ן, בחורה כל-כך חמודה, אבל מי האידיוט שנותן לכלב שלו לשוטט בתל-אביב לבד ככה, ועוד ללכת לבריכה ולשכוח מהכל.