לא רק יין זול, 26.2.15

“באי ההררי הקטנטן לה-גוֹמֵרָה, ששייך לאיים הקנאריים, מדברים בשפת הסִילְבּוֹ גוּמֵרוֹ, שעושה שימוש במבחר שריקות במקום במלים (בספרדית סִילְבָּר פירושו לשרוק). ארבע שריקות שונות משמשות תנועות, וארבע כעיצורים. אפשר לחבר יחד שתי שריקות שונות כאלה זו לזו וליצור מהן יותר מ-4,000 מלים. הסברה היא שדרך התקשורת הציפורית הזאת הגיעה לאי עם ראשוני המתיישבים האפריקאים לפני יותר מ-2,500 שנה. את שורקי השפה הזו אפשר לשמוע למרחק של עד כשלושה ק”מ. עד לא מזמן היתה הסילבו בסכנת הכחדה, אבל מאז 1999 היא שפת חובה בבתי-הספר באי”.

(אדם ז’אקו דה-בואנו, מתוך “טינגו ועוד מלים מיוחדות במינן מרחבי העולם כולו”. מאנגלית: גיא שרת. קרן הוצאה לאור, 2011)

“שיבוש פעולה”, אנטון אברמוב ואדר גולדפרב, משונע, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 26.2.15, ב-20:00. אוצרת: יעל קינן
המשונע מארחת את תערוכתם של זוג האמנים אנטון אברמוב ואדר גולדפרב, העוסקת באגו ובמידת ההיקשרות של האמן ליצירותיו. אברמוב וגולדפרב נכנעו לאגו ואיפשרו זה לזה להתערב בעבודותיהם. תחושת איבוד השליטה ומסירת עבודתך לשותף הביאו לתהליך יצירה שלווה במתיחויות רבות. האמנים עבדו זה סמוך לזה בסטודיו של משונע ונפגשו לסשנים של עבודה משותפת. בכל פעם הם הופתעו לגלות את ה”חבלות” שעשו זה ביצירותיו של זה. לעתים הגיבו בפליאה, לעתים בשמחה ולעתים בעצבות וכעס. התוצאה היא סדרת עבודות קינטיות מלאות הומור ותחכום. בערב הפתיחה מתוכנן מופע משותף של שני האמנים, שיתאגרפו זה עם זה בזירת אגרוף.
גלריית משונע, רח’ הרצל 112, תל-אביב. שלישי, חמישי, 18:00–22:00, שישי, 12:00–16:00. נעילה: 19.3.15.

“משעה שבררת לך נושא, עלייך לשקול את סגנון הסיפֵּר הרצוי לך. לבחירתך סגנונות שונים – הסגנון הדידקטי, הסגנון המתלהב, הסגנון הענייני – כולם רווחים דיים. אך לאחרונה עלתה קרנו של הסגנון הלאקוני, הקצוץ; סגנון של משפטים קצרים. משהו מעין: אני הכי חטוף. אני הכי מחטיף. משפט קצר עם נקודה. עושה תמיד ת’עבודה. ויש גם הסגנון המרומם-המתאבך, המתפעל עד כלות הפְּעלים. כמה מטובי סופרינו מתנשאים בו עד שמי-שמים. מן הדין שהמלים יתערבלו כסביבון ויקרקשו כרעשן – צירוף סגולות אשר מפליא לתפוס את מקומה של משמעות. זהו הנָאֶה מכל הסגנונות היאים למחבר שאצה לו הדרך לְהָגֵג”.

(אדגר אלן פו, “איך כותבים מאמר ל’בלקווד'”. מאנגלית: עודד וולקשטיין. מתוך “מצב ביש וסיפורי אימה אחרים”, הוצאת פרדס, 2009)

תיאטרון הנגב: “ללה מסעודה”, קומדיה במרוקאית ובעברית
גברת מסעודה, אשה בת 82, חיה עם ויוויאן, מטפלת צמודה. בביתה הצנוע מופיעה מירי, נציגה ממשרד עורכי-דין העוסק בתביעות ייצוגיות של פיצויים מגרמניה לבני העדה המרוקאית. מסעודה חיה את עברה המפואר ואת אהבתה הגדולה לזמיר של מרוקו. מירי עוברת תהליך התפכחות הנוגע לחייה הסוערים. לוויוויאן, המטפלת, יש הזדמנות לבחון את יכולות הכישוף המיוחדות שלה, שמבטיחות לקומדיה סוף לא שגרתי. ההצגה מלווה בשירי עם מרוקאיים קלאסיים שהוקלטו במיוחד להצגה בביצוע סמי לזמי, סולן להקת שפתיים, ונגנים. כתיבה ומשחק: שמעון אלימלך, מירי בש, סמי לזמי, ויוויאן פרץ-בן-מאיר. בימוי: יעקב אמסלם. עיבוד למחזה: איסי ממנוב. תנועה: שרון עטון-מורלי. תאורה: שמואל מור.
הצגה ראשונה: 28.2.15, ב-20:30, באולם אשכול, מועצה אזורית אשכול. כרטיס: 100 שקל. 60 שקל לתושבי אשכול. טלפון לכרטיסים: 08-9985172.

“המשוררים והמיתולוגיה מתעלמים ממנו; אך כל אחד מאיתנו גילה אותו פעם, את ה’טאו-טיה’, בפינה של עמוד, בגילוף צדדי כלשהו, וכל אחד חש מבוכה קלה למולו. הכלב ששמר על עדריו של גריון בעל שלוש הצורות היה כפול-ראש. הרקולס הרג את שני ראשיו ואת גופו האחד. אך הטאו-טיה מהפך את הסדר הזה ועל כן הוא אף יותר נורא: מראשו האחד נובעים שני גופים, גוף הפונה שמאלה וגוף הפונה ימינה. שש רגליים לו, כשהזוג הקדמי משמש את שני הגופים. הפנים הן של דרקון או של נמר או של אדם. זוהי מפלצת פורמלית כהשראתה שימש דמון הסימטריה השולט בפסלים, בכדרים ובקרמיקאים. המפלצת מופיעה כבר בפסלי-ארד פולחניים מתקופת שושלת שאנג, אלף ארבע מאות שנה לפני הספירה הנוצרית. המלים טאו-טיה פירושן גרגרן. הסינים היו מציירים אותו על צלחותיהם, להזהיר באמצעות הציור המפחיד מפני תאוות-הזלילה”.

(חורחה לואיס בורחס, מתוך “ספר הישויות הדמיוניות”. תרגום: יורם ברונובסקי. שוקן, 1981)

“כי האדם עץ השדה”, גילה שטיין, גלריה טובה אוסמן, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 26.2.15, ב-19.30. נעילה: 18.3.15
לקראת יום האשה הבינלאומי תיפתח תערוכתה של האמנית גילה שטיין, הממחישה שינוי שעברו האמנית ויצירתה במהלך מחלת סרטן השד שנרפאה ממנה, חלתה מחדש והחלימה שוב. במשך שנים רבות הציגה שטיין עבודות פיסול. היצירות שיוצגו בתערוכה הפעם תלויות על קיר ומורכבות מתצלומים, קולאז’ים, תחריטים וציורים שבהם הוטבעו חומרים אורגניים, חומרי בנייה, צבעים ודבקים תעשייתיים. כמה מהעבודות עושות שימוש בתאורה הנמצאת בגבן. שטיין הציגה בעשרות תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד בגלריות בארץ ובעולם כאמנית רב-תחומית: פסלת, צלמת, ציירת ועוסקת בתחריט.
גלריה טובה אוסמן, רח’ בן-יהודה 100, תל-אביב. שלישי עד חמישי, 11:00–13:00, 17:00–19:00, שישי, 13:00–10:00.

“כשאנחנו מגיעים למחלקת הצעצועים, קורה מה שהופך להיות, עד להודעה חדשה, הזיכרון המצער ביותר בחיי. הכלב, שחזר לפסוע כמו סנטור נשוא פנים, קופא פתאום. פה-פעור ואני נתקלים בו וכמעט נופלים על האף. ז’וליוס מתנודד וצונח ארצה על צדו מחמת ההלם, קשיח כמו סוס עץ. עיניו הפוכות בחוריהן. קצף סמיך ניגר בשפע מחניכיו השחורות המופשלות בעווית של חיוך אפוקליפטי. לשונו מגולגלת עמוק כל-כך בגרונו פנימה, עד כי הוא אינו מסוגל לנשום. ז’וליוס המסכן שלי נפוח עד להתפקע. כן, כמוהו כגווייה של סוס זמן רב אחרי ששאון התותחים נדם. אני מזנק, תוקע את זרועי בתוך לועו המתוח ומושך את הלשון ההיא כאילו בכוונתי לעקור אותה. היא נכנעת לבסוף, וקיפוליה מתרפים בחריקה, ולפתע שבות עיני הכלב שלי ומוצאות את מקומן. אבל למראה ההבעה המצטיירת בהן אני נסוג בבהלה. ואז הוא מתחיל ליילל יללת צופר מרוחק שעולה ומתקרבת עוד ועוד, עד שהיא ממלאת את הכלבו אימה חשכה שמסוגלת להקפיץ מתים מקבריהם. כל הזוועות שבעולם בצווחה אחת אינסופית של כלב משוגע”.

(דניאל פנק, “על פצצות ומפלצות”. מצרפתית: חגית בת-עדה. שוקן, 2000)

“ואולם לעבוד לא יכול. היה בכוונתו לתאר את הכלניות, להמשיך במה שהתחיל לכתוב עליהן אתמול בערב בעוד אור. הוא רצה לתפוס במלים את חוורונן המימי המוזר של בבואות בעץ ממורט. אבל עתה נדמה הדבר לפתע חסר טעם. הכלניות, שאתמול נתרשם מהכוח העצור בגבעוליהן העבים הזקורים, נראו לו עתה סתם צרור פרחים גסים למדי, פנים חצופות בצווארונים מסולסלים. דיאנה הכניסה אותן לכד סיני קטן וזול שעוד הגביר את גסותן. עכשיו גם לא ראה אותן ברור. ומכל מקום אף לא היו ראויות שיביט בהן. הוא חש דאבה, עלבון”.

(אייריס מרדוק, “חלומו של ברונו”, תירגמה מאנגלית: ג’ אריוך. עם-עובד–ספרייה-לעם, 1974)

“המרחב הציבורי, בנימין נתניהו כאייקון פוליטי”, רפי מן, סטודיו שוקי קוק, יפו
פתיחה: חמישי, 5.3.15, ב-20:00
ד”ר רפי מן, היסטוריון וחוקר תקשורת, עיתונאי לשעבר, מתעד במצלמתו, בין השאר, את מערכות הבחירות בישראל והשפעתן על האזרח. מן מצלם ללא אוריינטציה אמנותית, אלא עוסק בהעתקת מציאות בעזרת מצלמה משפחתית. “מן מתעד את המרחב הציבורי, והפעם את שאריות הפרסומים של המפלגות השונות במסעי הבחירות בשנים האחרונות. מהחומרים המרתקים בחרתי את הנוגעים לראש הממשלה המכהן בשנים האחרונות. בנימין נתניהו כמטפורה. המרחב הציבורי הוא שם כולל לעולם המקיף אותנו, למעט, אולי, הבית הפרטי שלנו, כשמכשירי התקשורת בו כבויים. אבל גם עמוק בתוך נפשותינו מצוי חלק ממרחב זה, פגוע וניזוק” (שוקי קוק, אוצר התערוכה).
סטודיו שוקי קוק, רח’ רוחמה 11, מתחם נגה, יפו. ראשון עד חמישי, 09:00–18:00.

“הוּא מֵפִיץ אוֹתוֹ שֶׁמֶץ-אֲבַק-דֶמַגוֹגְיָה
הַנָחוּץ לָהּ, לְדַעַת יוֹדְעֵי פְּסִיכוֹלוֹגְיָה.
הוּא מוֹצִיא אֶת מִכְסַת הַדִּבּוֹת הַקְטַנוֹת,
אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהֶן צֹרֶךְ לְפִי הָעוֹנוֹת.
וֵאֲפִילוּ אִם יֵשׁ וּמַפְרִיז הוּא קְצָת-קָט,
יֵשׁ לִנְהֹג רַחֲמִים בַּפְּלַקָט”.

(מתוך “חיי הפלקט בימי מלחמת הבחירות”, נתן אלתרמן, “הטור השביעי”, “דבר”, יולי 1944)

כתבו לנו: yayinzol@gmail.com