לא רק יין זול, 12.2.15

“עד אותו הלילה הבנתי את כל יגונותי: אפילו כשהציפו אותי, זיהיתי את עצמי בתוכם. הפעם הזאת חרג יאושי משליטתי: מישהי אחרת בכתה בתוכי. דיברתי עם סארטר על אודות פיה של אמי כפי שראיתיו בבוקר וכל מה שפיענחתי בו: גרגרנות שדוכאה, שפלות של שפחה כמעט, תקווה, מצוקה, בדידות – זו של מותה, זו של חייה – שלא רצתה להודות בקיומה. ופי שלי – הוא אמר לי – לא ציית לי עוד. שמתי את פיה של אמי על פני ועל כורחי חיקיתי את תנועותיו. כל דמותה, כל הווייתה, נתממשו באותו פה, והחמלה קרעה אותי לגזרים”.

(מתוך “מוות רך מאוד”, סימון דה-בובואר, 1964. מצרפתית: מיכה פרנקל. כתר, 2005)

“מעשה רוקמת”, גלריה אורייתא, מצפה הושעיה, עמק יזרעאל
פתיחה ושיח גלריה במעמד האמניות: חמישי, 19.2.15, ב-20.00
ארבע אמניות – בתיה שני, מזל כרמון, נורית צדרבוים וסיגל מאור – מושכות חוטים הנרקמים מזכרונות, פחדים, מחשבות ואמונות מעברן האישי לעבר הווה עכשווי. האמניות מתכתבות עם הבית שנולדו לתוכו, בתים שתפירה/חוטים/רקמה היו בהם תשתית נוף ילדותן. נעילה: 30.5.15. גלריה אורייתא, רח’ גני טל 16, מצפה הושעיה. לפרטים: 052-2618070.

“אני לא הסתכלתי. עצמתי עיניים. חשבתי שאולי אבא או אמא יהיו שם, יחכו לי. יגידו את השם שלי. הקול שלה או הקול שלו. לא שמעתי כלום. פתחתי עיניים. הם לא היו. רק איזה בחור דתי שמן עם שרוולים מקופלים ומעדר עבר מהר, בצד. ההוא עם הזקן גרר אותי עוד. עברנו את האולם ונכנסנו דרך עוד דלת. ראיתי שאני בחדר יותר קטן, עם כיורים גדולים בצד ועם דלי ועם כמה מגבות או סדינים רטובים. עם עגלה כזאת ארוכה, ומין חבילה מונחת עליה, עטופה בבד לבן, וכבר הבנתי שזה זה, שזה בנאדם שם, וההוא אמר לי תבקש סליחה, ואני – ”

(מתוך “סוס אחד נכנס לבר”, דויד גרוסמן, הקיבוץ-המאוחד/ספרי סימן-קריאה, 2014)

“סימנים”, קבוצתית בגלריה לאמנות חברתית, מכללת דוד ילין, ירושלים
פתיחה: רביעי, 25.2.15, ב-19:30. נעילה: 26.3.15
תערוכת המשך לתערוכה “איפה היית כשזה קרה”, שהתקיימה לפני שנה בתל-אביב. התערוכה עוסקת בפגיעה המינית מכל היבטיה. בפתיחה ישתתפו ח”כ ד”ר עליזה לביא, מגישת החדשות מרב מילר, המשוררת הילה להב, הזמרת טליה זוהר, מנכ”לית איגוד מרכזי הסיוע אורית סוליציאנו והאוצרת חגית גאון. מציגות: אליס דור-כהן, גיא גבע, הדס נעמי-אור, ז’אנה ניאזוב, חגית גאון, חוה גונן, חוה פוליבודה ועוד. רח’ מעגל בית-המדרש 7, בית-הכרם, ירושלים. ראשון עד חמישי, 08:00–20:00, שישי, 08:00–12:00.

רוני גולדברג, “חזרה”, גלריה האורגים, חולון
פתיחה: 13.2.15, ב-12:00. נעילה: 4.3.15
גולדברג כונה על-ידי ד”ר חיים גמזו, מבקר האמנות הנודע, “גדול האקוורליסטים החיים בינינו כיום”. גולדברג נולד ב-1947, במינכן, ובהיותו בן חמש עלה לישראל עם הוריו, שהיו מהבודדים ממשפחתם ששרדו את השואה. בגיל 16 הציג את תערוכת ציוריו הראשונה. במהלך השנים הציג ב-54 תערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד בארה”ב, קנדה, הולנד, גרמניה, סקוטלנד וישראל. בשנות ה-80 היה מחלוציו של ז’אנר האמנות הסביבתית. כמו כן צייר גולדברג בכל רחבי הארץ על תחנות אוטובוס, כיכרות, קירות, ארונות חשמל וטלפון ועוד. ב-1993 עבר להתגורר בצפת ונודע בזכות האקוורלים הליריים שצוירו במכחול בעל שערה אחת. בתערוכתו החדשה זה שנים, “חזרה”, מציג גולדברג סגנון אקספרסיוניסטי מופשט. גלריה אורגים, רח’ אורגים 21, חולון. שלישי עד חמישי, 16:30–19:00, שישי, 10:00–13:00.

והילדה גרה באוהל
על שפת הנחל המזוהם איפה ש
משליכים את האשפה כל בוקר ואומרים שהחיינו
ולא הגענו למקום הזה כי אנחנו טובים יותר מהילדה ואנחנו
כשאנחנו נכנסים לבנק אנחנו הולכים ישר לאשנב של הווי.איי.פי כי אנחנו
מבינים מה שהילדה לא מבינה אף פעם לא מבינה
יש לנו הרבה ניירות
בכל מיני צבעים.
ולילדה? הילדה גרה באוהל
על שפת הנחל המזוהם איפה ש
החרא של האנשים החשובים
צף.

(שז, “הילדה גרה באוהל”, התפרסם ב”מטעם” 4, דצמבר 2005)

“מלבד חשיכה, כלום”, אורי גרשוני, תערוכת יחיד
חמישי, 12.2.15, ב-20:00
אורי גרשוני יציג בתערוכה שלוש סדרות של תצלומים שנוצרו בעת שהות בגרמניה. הדימויים צולמו או נלקחו ממקומות שונים (מגרש מכוניות משומשות, אתרי מין, ארכיונים היסטוריים), ומעל כולם מרחף הלך רוח טעון ביחס למקום. הסובייקט בעבודות מצוי במצב של כמיהה מתמדת שאינה באה על סיפוקה. עולם של דימויים הנדמים כרוחות רפאים ממקום ומזמן אחר, המציפים תחושות של ריק ובדידות קיומית. גלריה שלוש, רח’ מאז”ה 7, תל-אביב.

“השפה מדברת כך:
מדוע אני יפה כל-כך?
מפני שאדוני רוחץ אותי”.

(פול אלואר, מתוך הפרק “זהב השפה, בוהק הגללים” בספר “היסטוריה של החרא”, דומיניק לפורט, מצרפתית: רמה אילון, הוצאת בבל, 2014)

“וכך, המוסר נולד מפשע חסר תועלת שלמעשה אינו הורג איש, שמגיע מוקדם או מאוחר מדי ואינו שם קץ לאף כוח או שלטון; למעשה, הפשע אינו מייסד דבר, מכיוון שהחרטה והמוסר היו חייבים להיות אפשריים לפני הפשע. נראה שפרויד דבק במציאותיות של אירוע, אך אירוע זה הוא מעין לא-אירוע, אירוע של כלום או אירוע למחצה שבו-זמנית מחייב ומבטל תיאור נראטיבי”.

(דרידה מתאר ומשנה בעדינות את הסיפור הפרוידיאני [הדרך הטובה ביותר לשמור (על האב) בחיים (היא) לרצוח אותו]. מתוך “ז’אק דרידה”, ניקולס רויל, מאנגלית: שי רוז’נסקי. רסלינג, 2014)

עִרמו את הגוויות גבוה באוֹסְטֶרְליץ וּוַטֶרְלוּ.
גִרפו אותן למטה והניחוני לעבוד –
אני העשב; אני מכסה הכל.

ועִרמו אותן גבוה בגֵטיסְבֶּרְג
ועִרמו אותן גבוה בְּאִיפְּר וּוֶרְדֶן.
גִרפו אותן והניחוני לעבוד.
שנתיים, עשר שנים, ונוסעים ישאלו את הקָּרָר:
איזה מקום הוא זה?
היכן אנו עכשיו?

אני העשב.
הניחוני לעבוד.

(“עשב”, קארל סנדברג, מתוך “תפילות של פלדה”, מאנגלית: משה דור, קשב-לשירה, 2005)

 

 

כתבו לנו:
yayinzol@gmail.com