בעיניים פקוחות ובלב פתוח

גילינו את עבודותיה של רתם רשף כאשר ברי, העורכת של “Dumbo Feather“, ריאיינה את שי רשף, נשיא אוניברסיטת ההמונים, עבור גיליון 41. ברקע הראיון היו הציורים המאירים ותאבי החיים של רשף, ורצינו עוד.

וכך העלינו את הציורים שלה על הקירות שלנו וצבענו את גיליון 41 של “Dumbo Feather” בצבעים העזים של ציוריה, ביקשנו שתהיה עורכת-אורחת באינסטגרם שלנו ולבסוף רצינו לשמוע עוד על מקורות ההשראה של מי שמעוררת בנו השראה. וכך שאלנו (מערכת Dumbo Feather).

את מי את מעריצה? מה מעורר בך השראה?

“אני משקיפה על העולם בעיניים פקוחות ובלב פתוח. לפיכך אני מוצאת השראה ביופי שאני רואה סביבי, באמנות כמו גם בתרבות, בנוף, בשפה, במחשבה וכמובן בבני-אדם. מקורות ההשראה הראשונים שלי הם אמנים ועשייתם האמנותית. שדות הצבע גדולי הממדים שיצרו מארק רותקו ומוריס לואיס הם בין האהובים עלי ביותר. יצירותיהם הן מקור השראה תמידי עבורי, בשל ההרמוניה והעומק שבאים בהן לידי ביטוי.

“אני מאוד אוהבת מיצבים שמתבססים על המקורות הפשוטים ביותר כדי ליצור יצירות אמנות שמדהימות ומרגשות אותי כצופה. למשל המיצב שעשתה טארה דונובן מפתקיות דביקות, המיצב גדול הממדים שבנתה ננסי רובינס מסוסי נדנדה ישנים, או לחלופין התערוכה של המכונות ומתחם הבידוק הבטחוני המדויקים ומעוותים בו בזמן שבנתה מעץ רוקסי פיין.

“יצירתיות נמצאת בכל מקום. לפני כחודש עילעלתי במגזין וראיתי תמונה יפהפייה שרק במבט שני הבחנתי שהיא אינה יצירת אמנות, כי אם תצלום של מנה ממסעדה. המנה היתה כה מעוררת השראה, שמצאתי את עצמי הולכת לאותה מסעדה רק כדי לחוות את המנה באופן לא אמצעי.

“כיוון שאני בוחרת לצייר רק תחת השראה, אני מאמינה שאני צריכה ‘ללקט’ או ‘לאסוף’ מקורות השראה. אני יכולה לצפות בעצים ובצמחייה הניבטים מחלוני במשך שעות, ולא אחת ציירתי מחווה לטבע שסביבי. כשאני רוכבת על האופניים בפארק או לאורך הטיילת בתל-אביב, הראש שלי נעשה צלול, המחשבות שלי נסחפות ואני הופכת לחלק מהיופי שסובב אותי. ברגע שאני שואפת את היופי הזה פנימה, הוא נטמן כזרע והופך להיות זרז ומאיץ לדבר-מה מופלא שמחכה להיווצר”.

נראה שעבודתך נעה מהפיגורטיבי ליותר מופשט. מה הוביל לשינוי הזה?

“ככל שהעמקתי בעיסוקי בציור, כך התחוור לי שאפילו העניין המינימלי שהיה לי באובייקט המצויר נעלם, וכיום אני פועלת באופן כמעט מוחלט בכליו של הציור המופשט – הצבע, הטקסטורה, הקומפוזיציה והאופן שבו הם באים לידי ביטוי על הקנבס. ככל שפיתחתי את הטכניקה שבה אני עובדת, הבנתי שאני לא חסרה את הסובייקט המצויר ושהשפע של אמצעי ההבעה הפתוח בפני כציירת אבסטרקטית מספק אותי לחלוטין. עם זאת, למרות שהציורים שלי מופשטים, ניתן למצוא בהם רמזים לפיגוריזציה, בעיקר אורגנית, אופטית או עם זיקה לטבע”.

לאיזו תגובה את מצפה מהמתבוננים בציורים שלך?

“אני יוצרת ציורים רבי עוצמה שמדברים בעד עצמם ועובדים ברמות שונות. הם שואפים ללכוד ולהציג רגע בזמן ומזמינים את הצופה לבחון אותם, את תהליך היצירה שלהם ואת הסיפור שמסתתר בהם. אני מוקסמת מצבעים ומטקסטורות ופותחת באמצעותם צוהר עבור הצופה לעולמות של קסם ויופי ולחללים רגשיים המחכים לגילוי. אני מאמינה שאמנות יש לחוות, ואני מנסה להביא את השפע הזה למי שפתוח לקבל אותו. הציורים שלי אינם דורשים הסברים; יש מי שיצליחו לחוות אותם דרך הלב והתודעה, ויש מי שלצערי לא מתחברים אליהם ברמותיהם השונות, ובהתאם ייהנו מיופיים ותו לא.

“יהושע סימון תיאר זאת יפה: ‘הצבע בציור של רתם רשף הופך את הצופה לרואה. ממי שמנהל יחסים עם אובייקט או דימוי, הופך הצופה מול העבודות שלה לרואה. צבעים, צורות, גדלים ואור מופיעים מולו כשרשף מתארת את אופיים של הצבעים השונים'”.

האם תמיד ידעת שבזה את רוצה לעסוק, או שהמסע היה פחות ברור?

“מאז שאני זוכרת את עצמי יצרתי. כנערה נהגתי להציג ‘תערוכות’ בחדר שלי, החל מדלת שמצאתי, צבעתי והצגתי כרדי-מייד ועבור לחבל דייגים כתום שנשאתי הביתה מהים ותליתי על הקיר. שעות רבות עסקתי ביצירה עצמאית וגם מונחית.

“מאוד אהבתי את הלימודים במדרשה והייתי בין תלמידי האמנות המבטיחים במחזורי. עם זאת, בשנת הלימודים האחרונה, בעקבות סדרה של עימותים עם מורה ידוע ונערץ, ששיאה היה בתערוכת הסיום שלי במדרשה, נטשתי את הציור ואת האמנות לשנים ארוכות. בשנת 2003, 15 שנה מאוחר יותר, שניים מהציורים שלי נגנבו מבית הורי. זה היה הדבר היחיד שהפורץ לקח! עבורי זה היה סימן שאני חייבת ומחויבת לחזור לצייר. הבנתי שבשעה שהרחבתי את משפחתי, גידלתי את ילדי ותהיתי מה אני רוצה לעשות בחיי המקצועיים, התשובה היתה בתוכי כל הזמן, מחכה שאחזור ואשמע אותה. לשמחתי גיליתי שגם בשנים שלא עסקתי בציור באופן פעיל, המשכתי להתפתח כאמנית, ואין גבול לתחושת ההקלה ולסיפוק המלווים אותי כאמנית על שמאז איני מפסיקה לצייר”.

האם תוכלי לתאר את תהליך העבודה שלך?

“ציור הוא תהליך אינטימי, מתפתח ומשתנה. כמי שמוקסמת מגוונים ומטקסטורות, אני בוחרת ליצור סביבה שתתמוך ככל האפשר בהיווצרות שלהם על הבד. אני יוצרת תוך שפיכה וטפטוף של צבע מדולל על משטח לח המונח על הרצפה. אני מרטיבה את הקנבס, כולו או חלקו, ומכינה מיכלים של צבע בכל מיני גוונים, ריכוזים וחומריות. אני מציירת באופן אינטואיטיבי ומאפשרת לבד לספוג את הצבע.

“בשל צורת העבודה שלי, עלי להיות מאוד מרוכזת וקשובה לזרימת הצבע על הבד עד לנקודת העצירה הנבחרת. אני עובדת עם שכבות צבע שקופות ושומרת על איזון בין ציור מכוון ונשלט לבין המקריות וחוסר השליטה. כך באים לידי ביטוי על הקנבס שליטה מוגבלת והרבה כבוד לגוונים ולטקסטורות שיוצרים עולם ייחודי ומופלא, המבוסס על צבע מדולל, פירורי צבע, רגשות ותובנות – מיקרוקוסמוס של חוויה אישית המוקרנת החוצה”.

כמה זמן את משקיעה בכל עבודה?

“כמו בהרבה דברים אחרים בחיים, זה משתנה. בשבילי תהליך הציור לא מתחיל כשהצבע והקנבס נפגשים לראשונה, אלא הרבה קודם, כשאני מוצאת את עצמי מושפעת ממראה כלשהו, בין אם חלום או תמונת נוף, שמבקשים להיות מובעים בציור. העבודה עצמה על הקנבס יכולה להימשך רק כמה שעות, אך בפועל, בגלל השימוש בצבע מדולל ונוזלי, תהליך הייבוש נמשך עד עשרה ימים לכל שכבת צבע.

“עבודה עם כמות צבע גדולה בשקיפויות רבות דורשת דיוק ותכנון מראש, אך יחד עם זאת קבלה של תהליך העבודה כתהליך משתנה המביא איתו תמיד הפתעות. יש שינויים ותוספות שניתנים לביצוע רק כשהצבע עדיין רטוב, ואילו אחרים דורשים ייבוש מוחלט של השכבות הקודמות.

“כך או אחרת, השאלה הגדולה, כתמיד, היא מתי הציור גמור. השאלה הזאת נענית עם הזמן, לאחר ששהיתי במחיצת הציור תקופת מה ואני יודעת שהתהליך הסתיים, או לחלופין, במקרה הטוב, יודעת מה השלב הבא הנדרש בהתפתחות שלו. מובן שיש ציורים שחולפות שנים עד שהפתרון המיוחל מגיע ובמהלכן נוספת בכל פעם שכבה נוספת עם חודשים של חיפושים בין שלב לשלב. ציור שתהליך העבודה עליו הסתיים מעורר סיפוק רב, אך כאשר זהו ציור שנדרשו כמה שנים ושלבי ביניים כדי להשלים אותו, הסיפוק כמובן גדול עוד יותר”.

מהו בית בשבילך?

“ברוח הפתגם באנגלית, אני מניחה שהבית הוא המקום שבו נמצא לבי. מובן שהבית הוא המקום שבו נמצאת משפחתי, אבל באותה מידה גם הסטודיו שלי הוא בית, מקום שהוא שליו ובטוח ובו בזמן מעורר השראה ופתוח, מקום שבו אני יכולה להשתולל בלי מעצורים ולהיות מחוברת לעצמי. בית הוא מקום שאני קשורה אליו, מקום שבו חייתי או ביקרתי זמן ארוך או קצר ונוצר בו חיבור חזק לרגש, לתרבות, לשפה, לחברה, להיסטוריה או לזיכרון, חיבור שהפך את המקום ליקר ללבי”.

מה את עושה כשאת מרגישה “תקועה” כיוצרת?

“כפי שציינתי קודם, אני מציירת לא מתוך עמלנות, אלא מתוך השראה. בהתאם, אני מונעת מעצמי לחוות ‘תקיעות’ יצירתית. לתפיסתי, כדי להיות תקוע כיוצר, עליך להיות תחת לחץ לייצר ולצייר בלא הצלחה. תפיסתי כאמנית היא שונה לחלוטין, כיוון שאני מאמינה שיצירת אמנות אינה עבודה שיש לעשות, אלא ביטוי של העצמי תחת השראה. לפיכך אני מאמינה שאנחנו רק הכלי של הציור, וכאשר זה ‘מוכן’ בתוכנו, הוא ימצא את דרכו החוצה. עם זאת, אני מאמינה שכאשר הציור מוכן לבוא לידי ביטוי, כדאי מאוד לפעול בעניין ולצייר, כיוון שאחרת הביטוי הייחודי הזה עלול להיעלם, וחבל”.

מהן תוכניותייך לעתיד?

“כאמנית אני רוצה להמשיך ליצור, לפתח רעיונות חדשים ולפרוץ את הגבולות שלי לעבר שיאים אמנותיים כאלה ואחרים. אני אוהבת לצייר, אבל הייתי רוצה להרחיב את עשייתי האמנותית ולבנות מיצבים שיאפשרו לצופים, וגם לי, להיכנס באופן ממשי לתוך היצירה. בה במידה אני שואפת להגיע לקהלים רחבים יותר, כך שהאמנות שאני יוצרת תהפוך להיות חלק מחייהם של רבים אחרים ברחבי העולם. בשל הזמן הרב שחלף בין סיום לימודי במדרשה לחזרה לעיסוק פעיל ביצירת אמנות והצגתה, המסלול שלי בעולם האמנות הפך מישיר למתעקל, אולם אני פועלת במרץ להשלמת הפער הזה. כרגע אני עובדת על תערוכת יחיד שתוצג באוסטרליה באביב 2015”. 

***
הראיון התפרסם בירחון האוסטרלי “Dumbo Feather“, באוקטובר 2014, כאן.