“כאילו אתה סוחב איתך את החור הזה”

אריאל קן וכנרת לוריא, זוג אמנים, חיים כרגע בלונדון יחד עם בתם לצורך לימודים. יחד הם מציגים את עבודת הווידיאו “השיפוץ” בגלריה החדש-והרע בחיפה. לדירתם בלונדון הם ייבאו, באמצעות מניפולציות קולנועיות, פועלים פלסטינים מתל-אביב, קטעים מסרטו של עמוס גיתאי “בית”, הרבה זכרונות וזהות שאינה מניחה להם לחיות בבטחה.

מאיפה הרעיון להפוך את הבית לאתר בנייה?

כנרת: “כשעברנו לתל-אביב גרנו בבניין בכיכר המלך אלברט, שהיה חלק ממתחם שעמד להיכנס לתהליך בנייה במטרה להפוך למלון. בגלל שהכרנו את הבעלים של המתחם, נשארנו עד רגע לפני שהמקום הפך לאתר בנייה של ממש, כשתוך כדי הדחפורים נכנסים והדירות סביבנו מתפנות בזו אחר זו”.

אריאל: “במהלך השהות שלנו שם התחלתי לתעד את עבודות הבנייה במתחם, את הפועלים ואת תהליכי ההריסה והשימור. כבר שם הצילומים והווידיאו היו מעין עירוב בין התפקוד הביתי לכל מה שסבב אותנו”.

זה משהו שחוזר הרבה בעבודות שלך, העיסוק הארכיטקטוני.

אריאל: “ככלל אני מעוניין במקומות שרואים בהם את העקבות של החיבור בין תהליכים פוליטיים, כלכליים ואידיאולוגיים והמפגש המתמשך שלהם עם היומיום. הרבה שנים המיקוד שלי היה בהופעת משחקי הכוחות האלו בירושלים, בפרספקטיבה מאוד ציבורית, אבל לחלוטין גם מהזווית של החלחול לתוך המקומות הקרובים אלי ואל ההגדרות הבסיסיות של בית ומקום. המעבר לתוך מקום כזה בעיר חדשה, בדיוק בשלב שבו הוא עומד לעבור תהליך של השתנות, עם סט אחר של כוחות, היה הזדמנות נורא מעניינת ללמוד על מקום שאני מרגיש בו זר”.

ואיך התחיל שיתוף הפעולה ביניכם?

אריאל: “מטבע הדברים, במהלך החיים המשותפים כל אחד עובד על הדברים שלו, אבל כל הזמן יש דיאלוג. האפשרות של לעבוד ביחד מאוד זמינה, אבל איכשהו זה קרה רק לפני כמה שנים, כשהיינו חלק מהרכב מוזיקלי. במהלך השנה האחרונה די התקרבנו גם באופן העשייה שלנו, בכלים ובשפה, כך שעם ההזדמנות לתערוכה הזו החלטנו לנסות ליצור משהו במשותף”.

כנרת: “כרגע בלונדון יש לנו בעיקר זה את זה ואת הבית, אנחנו במצב שהקונטקסט והמגבלות שלנו עובדים יחד. זה מתחיל מהתחושה שהבית הוא סוג של אי צף, כמה קירות שמביניהם ומתוכם אני מנסה לייצר איזשהו בסיס, פנימה והחוצה, אך עדיין כשאני יוצאת החוצה התחושה היא שיש זרות די מוחלטת של הסביבה והתרבות”.

והפועלים ש”ייבאתם” לתוך הבית בלונדון הם פועלים שאתם מכירים מהבית בתל-אביב?

אריאל: “רובם אנשים שיצא לי לדבר איתם או לפחות לשהות ולעבוד במחיצתם במשך תקופות ארוכות מאוד, כיוון שהייתי מגיע לצלם לאורך כמעט שבע שנים. אמנם אחת לכמה זמן היתה תחלופה של צוותי הפועלים וזה לא שהפכתי להיות איזה חבר קרוב שלהם, אבל בהקרנה שלהם כאן בבית לגמרי עלתה תחושה של פמיליאריות”.

הסרט “בית” (1980) של עמוס גיתאי, שמתחקה אחר תהליך בנייה מחדש של בית ערבי בירושלים, הוא אחד ממקורות ההשראה הבולטים בעבודה שלכם. גם שתלתם חלקים ממנו בסרט.

כנרת: “הסרט של גיתאי היה אחד העוגנים שדרכם התחלנו לעבוד על הווידיאו. בשימוש בו אנחנו מסמנים נקודת ציון שמתוכה אנחנו יכולים להחדיר מימד פוליטי והיסטורי נוסף ביחס לבית. לקחנו שתי סצינות שצולמו דווקא לא בירושלים, אלא במחצבות באזור יטא (אזור הר חברון), מחצבות שמהן מגיעה כמות נכבדה מהאבן הירושלמית. עיניינה אותנו השאלה איך לעשות את זה, איך מושגים ותפיסות של פנים, חוץ ובית, חודרים פנימה אל העבודה ואיך מאפשרים להם להופיע, על המורכבות שלהם בכלל, ובפרט במעבר מישראל לדירה שלנו בלונדון”.

ואיך הבית ההוא של גיתאי מספר גם על הבית בלונדון?

אריאל: “‘בית’ של גיתאי והבית שלנו מייצגים כמובן מקרים שונים לגמרי, אבל אנחנו פונים אליו כאחד האפיקים שדרכם אנחנו מנסים להעביר את האופן שבו החדירה העמוקה של ההיסטוריה והפוליטיקה אל תוך היסודות הפנימיים שלנו מערערת על עצם האפשרות ליצר תחושה יציבה של בית באשר אנחנו נמצאים, בין אם בארץ ובין אם מחוצה לה. באופן יותר פרטני וקצת פרדוקסלי, הפועלים מהארץ ומהסרט מתפקדים כנוכחויות שמדגישות את הקרע עם המקום, אבל גם כנוכחויות מוכרות שבעזרתן, בעזרת שיטות וחומרי העבודה שלהם, אנחנו יכולים לייצר את ה’ביתי'”.

מצד אחד זה מייצג תחושה של געגוע, ומצד שני תחושה של התפוררות.

כנרת: “יש סוג של התערערות, או חוסר תפקוד. הבית כביכול מייצר תחושת ביטחון, אבל זו אשליה. השימוש בהקרנות איפשר לייצר מצב דיפוזי בין השכבות של המקום וההקרנה שמתקיימים זה בתוך זה, לחוות אותן יחד. בווידיאו חזרנו כמה פעמים לדימוי של החור בקיר, הקרנו אותו במקומות שונים בבית, כאילו אתה סוחב איתך את החור הזה ומשליך אותו על כל מקום שתלך. בהקשר של החיים בחו”ל אין דרך להתחמק מזה – בתור ישראלים אנחנו סוחבים איתנו איזשהו מטען”.

זה קשור להגירה או לגלות?

אריאל: “זה קשור לגלות שהיא פנימית והתקיימה גם בארץ, וזה עובר שינוי במהלך השהות כאן. זה לא שהיגרנו או שיצאנו לגלות, אנחנו פה ללימודים ועדיין יש את ההלוך ושוב בין הארץ לכאן, זה משהו שלא ניתק וגם אי-אפשר להתנתק, אבל בכל זאת אתה חי בעיר של מהגרים, וזה גם משפיע”.

זה משהו מאוד מקומי-ישראלי, השיח הזה. איך לדעתכם יגיבו דווקא הבריטים למצב הזה?

כנרת: “בהקשרים של אנגליה זה יוצר עוד שכבות של עניין. למשל, הבית שאנחנו גרים בו הוא בנייה ויקטוריאנית של סוף המאה ה-19, אלו בתי שורות דו-קומתיים שנועדו למעמד הביניים. לבתים האלה יש פסאדה אחידה, אבל מאחורי ההומוגניות הזאת יש עירוב תרבויות מוחלט, המון אנשים שחיים פה היום הם מהגרים”.

הפעם הראשונה שבה אתם חושפים את המניפולציה של ההקרנה כשהיא ברורה ומוצהרת היא דווקא הפריים מהסרט של גיתאי.

אריאל: “זו פעולה די ישירה ונקודת השתנות בתוך הסרט. צילמנו המון, אבל הרגשנו שכאן כדאי להשתמש בהקרנה נקייה של הסרט כמו שהוא יחסית, להצביע על הרפרנס באופן ברור. מסך, חלון ווילון. יש שם הרבה מעברים והיפוכים בין החוץ לפנים, יום שמוקרן בלילה, חוץ שמוקרן על פנים והפוך”.

בקטע מסוים לקראת סוף הסרט רואים את הבית שלכם מתחיל לנסוע ויוצא לכביש 1 מירושלים.

אריאל: “חלק מהקו ששירטטנו למהלך של הווידיאו היה הניתוק של הבית באופן וירטואלי; מצד אחד התפוררות מבפנים, לצד ניתוק שלו מהקרקע. גם בתנועה שבתוך הבית ובהופעה שלנו הכל עובר למצב של ציפה והתפוררות”.

כנרת: “מראש צילמנו את זה לא באופן סטטי, הכל קצת תזזיתי. זה הרגיש שחזרנו לכל מיני טכניקות מראשית הקולנוע, או כמו בסיפור הקלאסי ‘הקוסם מארץ עוץ’, הבית המתפורר מתחיל להסתחרר עד שלבסוף הוא מתנתק מאדמתו המקורית”.

התערוכה “השיפוץ” מוצגת בגלריה החדש-והרע, רח’ כיאט 1, חיפה. נעילה: 30.11.14