“‘הקיום נמצא במקום אחר’. במלים אלה חתם אנדרה ברטון את המניפסט הסוריאליסטי הראשון (1924). המקום האחר הוא קיום שבו הרוח מכילה את החלום ואת המציאות גם יחד. כיצד מתבטאת כפילוּת זו בציור? כיצד פועל הדמיון החזותי של שני ציירים סוריאליסטיים, חואן מירו ומקס ארנסט, הנמנעים מכבלי המציאות אך בה בעת אינם נשאבים אל מרחבי המופשט?
“בשנות ה-30 למאה ה-20, לאחר שהצהיר על כוונתו ‘לרצוח את הציור’, השתקע מירו ברישום ובקולאז’ים שבהם התנסחו השפה והתחביר שלו. בתקופה מאוחרת יותר סיפר שתהליך העבודה שלו מתחיל תמיד בהכפפת ניירותיו למקרה, על-ידי קימוטם או הרטבתם במים כדי שיתוו בהם את הצורות הראשוניות. בהמשך התהליך נשזרים על הדף ייצוגים מוכרים ומוסכמים של אדמה, ים, שמים, איש, אשה וילד – כאִזכורים לקרקע המציאות שעליה מרחפים אירועים של חלום ודמיון.
“בשונה ממירו, מקס ארנסט נמנע משפת צורות מזוהה ואף הגדיר את הימנעותו כאי-מציאת עצמו, לדבריו, ‘צייר הולך לאיבוד כשהוא מוצא את עצמו’. בתערוכה מוצג אלבומו של מקס ארנסט ‘ידיעת הטבע’ (1926), שבו שועתקו בטכניקת הקולוטיפ הצילומית 34 הפרוטאז’ים הראשונים שיצר מרצפת העץ חרוצת העקבות של חדרו. ‘בזכות שרשרת סוגסטיות וגלגולי צורה שצפו ועלו מאליהם כמו בהזיה היפנוטית, […] לבשו הרישומים אופי של תמונות דייקניות במידה שלא תיאמן’ (מקס ארנסט, ‘תולדות ידיעת הטבע’)” (מתוך ההודעה לעיתונות).
“דיוקנותיו של ליאוניד בלקלב מאשרים את נוכחות הדמות במקביל להיפסדותה, כחתימה האומרת ‘הנני’ ו’אינני’ בה בעת. מאמץ להגבהה עצמית של הראש, בשעה שהעיניים מושפלות אל הראי שמנגד וחושפות במרומז את פגיעותה ופגימותה העצמית […] בלקלב מצייר באינטימיזם המהול בחוויה דתית של אמן מאמין. ביושר ובגבורה אין הוא חדל מלבקש את דעת עצמו, תוך גירוש שדיו. סיגופי עצמו וצליבתו העצמית היהודית הופכים את דרכו האמנותית לדתית בעומקה. ליאוניד הוא צייר המשוחרר מלחצי העכשוויות ואופנותיה, כאשר השיג והשיח שלו אינו עם חידושי הלשון, אלא עם נשמתו ועם כלא גופו, כצייר המוזג אסתטיקה באתיקה והמתיך חומר-צלם עם רוח, באמצעות טבילתם ברגש הכאוב של היוצר. מרחב קיום פגום של הענשה עצמית וצמצום עצמי בדרך לישועה” (גדעון עפרת).
הורפי הוא אמן פריזאי – מקעקע, מאייר ואחד מאמני הגרפיטי המשפיעים היום. בילה שנים ברחוב, צייר בכל העולם וכיסה את קירות פריז, עם השפעות של אנימציה מתחילת המאה, גרפיטי אמריקאי משנות ה-70 ושדים יפניים. בשנים האחרונות הוא מחלק את זמנו בין גרפיטי לבין תערוכות בגלריות ומוזיאונים. בביקורו הראשון בארץ יצייר הורפי על בניין הקרטל ויציג אינסטליישן מיוחד לשלושה לילות בלבד.
http://www.maycontainfilth.com/
http://horfee.tumblr.com/
https://www.youtube.com/watch?v=ABy7qj-PMuM
תערוכת יחיד, הראשונה בישראל, לאמן המולטימדיה והסאונד הגרמני קארסטן ניקולאי. בתערוכה מציג ניקולאי שלושה גופי עבודה שנושאם הוא החישה (בגרמנית: Abtastung).
עבודת ההצבה (334m/s (2007 מכוונת להמחיש באופן חזותי את מהירות הקול, שהיא כ-334 מטר לשנייה. הצתה של שני צינורות פרספקס שקופים, המלאים בגז פרופאן, מייצרת תגובת שרשרת. להבה נוצרת בקצה אחד של הצינור ומתקדמת בתאוצה מתמדת לאורכו. כאשר הלהבה חוצה את הצינור ומכה בקצהו השני של הצינור, בשל יחס הגז-חמצן שבצינור, נוצרת התלקחות מהירה, שאותה ניתן לשמוע כבום על-קולי.
שתי סדרות מהשנה האחרונה, “abtastung frequenz” ו”abtastung wellenform” (2014), מציגות עבודות סקנוגרמה של האמן. בדומה לפוטוגרמה המסורתית, המבוצעת על גבי נייר צילום כימי, הסקנוגרמה היא תוצר החשיפה הישירה לאור, במקרה זה, אל מול מנגנון הסורק הדיגיטלי. הדימוי נוצר באמצעות הזזה בו-זמנית של מנגנון הסורק ושל מקור האור שמולו. מתוך כך מתקבל מערך ייחודי של קווים פרבוליים, שבו האקראיות וכן המפרט הטכני של מנגנון הסורק משחקים תפקיד מרכזי. (מתוך ההודעה לעיתונות)
הווידיאו Future Past Perfect pt. 01, Sononda, מ-2010, הוא חלק ראשון מתוך מכלול סרטים קצרים העוקב, באופן הולך ונבנה, אחר נקודות עניין בעבודתו של ניקולאי. על אף שהמראות של Sononda עשויים להיתפס כסינתטיים, העבודה צולמה בתנאים טבעיים, והיא עוקבת אחר איכויותיו הפיסוליות של האור הנופל על פני מִתארים שונים של אבן”.
(מתוך ההודעה לעיתונות)
yayinzol@gmail.com