איך אירוע היסטורי הופך לצורה פלסטית

אנדרטה לחטיבת הנגב פלמ”ח, באר שבע

בשנת 1962 פנה אלי מיכה פרי והציע לי לתכנן אנדרטת זיכרון ללוחמי חטיבת הנגב של הפלמ”ח. רציתי ליצור מקום שאנשים יאהבו לבוא אליו על מנת  להיות שם, על מנת לגלות את המקום ודרכו את הנוף ואת עצמם – לחוות חוויה סביבתית (המושג אמנות סביבתית לא היה קיים עדיין, גם לא המונח Site Specific.) ביקשתי ליצור מקום שילדים ישחקו בו ושהזיכרון יימהל בחיים. ביקשתי ליצור סביבה לשלום ולא רק לזיכרון.

את עלילות חטיבת הנגב, מבלימת המתקפה המצרית על הנגב ועד הירידה לאום רשרש, היא אילת של היום, בה הונף דגל הדיו, הכרתי היטב. רבים מחבריי היו לוחמים בחטיבה. בשיחות שהיו לי איתם סיפר לי מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג, שהחטיבה הוקמה לפני פרוץ מלחמת העצמאות כדי להגן על נקודות ההתיישבות בנגב וכדי לשמור על קו המים שהיה עבורם קו החיים. עוזי נרקיס, שהיה מפקד הגדוד השביעי של חטיבת הנגב, הציע לי לבנות מצפור שהמבקרים יעפילו אליו  ויחוו בגופם את הנוף.

דני קרוון, אנדרטת הנגב (1962 – 1968), באר שבע. צילום: גואל דרורי

התבוננתי בגבעות שמסביב היורדות אל הוואדיות, בחנתי את המבטים אל הנוף המתפרס, למדתי את כל קיפולי הקרקע, האבנים, השיחים, בניתי עשרות מודלים מפלסטלינה ומחומרים קשיחים כשפסליו של אלברטו ג’אקומטי משמשים לי השראה. בשלב הראשון האנדרטה תוכננה למישור שטוח. כשהוחלף המיקום היה עליי להסביר לחברי הוועדה להקמת האנדרטה שעליי לשנות עתה את התכנון הראשוני שלי ולהתאימו לגבעות.

כך צמחו הצורות = המבנים, קו המים מצפון לדרום = קו החיים, המוביל אל כיפת הזיכרון החצויה, אל האש, אל הזיכרון. צורה קמורה, צורה אנכית – גליל = מגדל חרור, כמו מגדלי המואזין, מגדלי המים, מגדלי שמירה ותצפית המסמנים מקום בנוף. מבנה דמוי פירמידה המזכיר יריעת אוהל או דיונה. השוחות, תעלות הקשר, חרכי הירי, החפירות והסוללות.

לא הייתה בכך הגשמת קונספט כלשהו או עיצוב רעיון. רציתי לכלוא את האור, את השמש,  כמו בתרבויות הקדומות, בפירמידות. רציתי לשמוע את המים הזורמים, לרשום במים. כשבאה הרוח והציעה לי לשתף אותה בנשיפתה לתוך הצינורות = חלילים, נעניתי לה כדי שתשמיע את מנגינתה כנגינת חליל בדואי, כקול נהי. בבטון הטרי והגס = החול, הטבעתי עקבות, שרבוטים וכתב. ואת הצאלים, השיטה השוככנית האופיינית למדבר, לנגב, נטעתי שם.

כל האלמנטים כולם היו לחומר של אמנות.

פסל שהוא מקום שייך למקום, אך ורק למקום המסוים, כשם שהוא שייך גם למראות המדבר והעיר שהוא ממסגר, לקיפולי הקרקע המאפיינים אותו. הוא אינו פסל אובייקט המתאים לכל מקום ולפעמים לשום מקום.

כשהקהל עלה על הפסל, חברי הוועדה להקמת האנדרטה נדהמו וחשבו שקדושת היצירה נפגעה. הסברתי להם שלכך התכוונתי. היו ששאלו: האם זה פסל? האם זאת אדריכלות? האם פסל אחד יכול להיות מורכב מצורות רבות? עדיין היה מוקדם להעריך יצירה מסוג זה. אמן יוצר ואחר כך נכתבות תיאוריות ונבחרים שמות לזרמים אמנותיים.

דני קרוון, אנדרטת הנגב (1962 – 1968), באר שבע. צילום: גואל דרורי

בתחילת שנות השבעים הגדיר מבקר האמנות אמנון ברזל את אנדרטת חטיבת הנגב כ”פסל כפר” העשוי מחומרים של טבע וזיכרונות, והצייר אריה ארוך ראה בפסל הפיכת אירוע היסטורי לצורה פלסטית. אז לא ידעתי מה אני עושה, לא היו לי תיאוריות. עשיתי את מה שהרגשתי. פסל שאפשר לטפס עליו, לדרוך עליו, לגעת, לשמוע, להריח, לראות. פסל המשתף את כל החושים בחוויה ומביים את תנועת המבקרים בו, פסל קרקע. פסל שהוא סביבה העשויה מחומרים של טבע וזיכרונות.

שם, על הגבעה המשקיפה על העיר באר שבע, בתחילת שנות השישים, נוצרה השפה הפיסולית שלי, האלף בית שלי. זאת השפה שפיתחתי ובה יצרתי ובה אני ממשיך ליצור את פסליי הסביבתיים עד היום.

דני קרוון, 2014

הטקסט מתפרסם במדריך התערוכה “חמישים שנים לאנדרטת הנגב / חמישים שנים לפיסול הציבורי של דני קרוון” שתוצג במוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע, 30 באוקטובר 2014 – 31 בינואר 2015
אוצרת: עדי אנגלמן