עוד לפני שאני זורקת את התיק על הרגליים שלה החבושות שרק האצבעות שלהן גלויות מתחת לשמיכה, אני מבחינה בשלושה כתמי אקונומיקה על החולצה שלה. שירותים, איפה כאן השירותים, אני אומרת בקול עליז, וכל החדר הומה, הזקנה במיטה הצמודה לקיר מחרחרת, שמה, שמה, הזקנה פחות מהמיטה ליד החלון אומרת, חכי, חכי, והיא עצמה אומרת, “הנה הנה מאמי, בדלת מאחורי”.
- אברהם קאן, “אחווה”, גלריה צדיק
פתיחה: חמישי, 18.09.14, ב-20:00
נעילה: 25.10.14
גיאורגיה, המשפחה המעורבת, השירות בחיל הים הרוסי, העלייה לארץ ללא אביו, העבודה כמאבטח מועדוני חשפנות והישיבה בכלא במשך 12 שנה על לא עוול בכפו – כל אלה הופכים במשיחות המכחול של אברהם קאן לחיים של שמחה ואור. קאן מושפע מציורי הקיר ומהאיקונות הגיאורגיות המעטרות את הכנסיות הביזנטיות מימי הביניים: בפנים המאורכות, בבגדים ובקווי המתאר המוזהבים. בתערוכת ציורים נאיביים מעניק קאן פשר מאיר עיניים לצירוף חירות, שוויון ואחווה.
גלריה צדיק, רח’ שמעון הצדיק 16, יפו. שני עד חמישי, 10:00–17:00;
שישי, 10:00–14:00. לפרטים: 077-4956981
עד שאני מגיעה אל הדלת כבר צצה אחת המנקות במדים לבנים ופותחת אותה לכבודי. בפנים חלל גדול שיכול להכיל כיסא גלגלים, ומדף הפלסטיק שמתחת לראי כורע תחת בקבוקי שמפו וסבונים שונים, כל אשה והריח שהביאה מהבית. לקיר שעון מגב מכוסה ריר שחור. אין חלון. האסלה נקייה. קולות החדר לא מגיעים לכאן.
- “בין חיפה ליריחו”, הערים ההיסטוריות בצילומיו של זאב אלכסנדרוביץ’ (1932–1935)
מוזיאון העיר, חיפה
אוצרת: עינבר דרור-לקס
פתיחה: מוצ”ש, 27.9.14, ב-20:00
נעילה: 1.3.14
זאב אלכסנדרוביץ’ (קרקוב, 1905, תל-אביב, 1992) הגיע לראשונה כתייר לפלשתינה ב-1932.
הוא צילם בה מאות תצלומים וחזר לבקר בשנים 1934–1935. בתקופת זמן קצרה זו יצר גוף
עבודות מרשים ומקיף. ב-1936, לאחר שנישא ללאה שלוּש, הפסיק לצלם כמעט לגמרי והסתפק
בצילום של בני משפחה קרובים. 11 שנה לאחר מותו נמצאו בביתו בתל-אביב, בדרך
מקרה, אלפי תשלילים מגולגלים בקופסאות פח במזוודת עור ישנה ומרופטת.
התערוכה במוזיאון העיר מוקדשת לתיאור האוכלוסייה המקומית בחיפה, ירושלים, יפו, יריחו וטבריה.
מוזיאון העיר, שד’ בן-גוריון 11, המושבה הגרמנית, חיפה.
ראשון, שני, שלישי ורביעי, 10:00–16:00, חמישי, 16:00–19:00, שישי, 10:00–13:00, שבת, 10:00–15:00.
בתצלום: זאב אלכסנדרוביץ’, “לוח מודעות”, ירושלים, 1935-1932
אני שוטפת ידיים לאט. אז פה היא חיה בשבועות האחרונים. כאן היא מלטפת באצבעות סבון את הקרסוליים השבורים, “ככה, למעלה ולמטה, עד שנשאר ביד עור יבש וכמה תפרים שהתפוררו, ממש מתפוררים ביד”, היא אומרת וצוחקת את צחוק הילדה שלה, המתפלא תמיד כשדברים טובים קורים, קטנים וטובים כמו צלקת שמגלידה תחת הידיים שלה.
- זאב אלכסנדרוביץ’, “מטוס ימי בקו לונדון-בומביי נוחת על הכינרת”, טבריה, 1932–1935
ואז היא מספרת על הכאבים. אחד אחד הם עולים כמו מפלצות ידידותיות, אינטימיות, “הנה, זוכרת שאמרתי לך על השחי? תעשי לי טובה תסתכלי, פה אני מרגישה שק שחור מלא מים צהובים תלוי עד לרצפה, מושך את הציצי איתו, תסתכלי טוב, מה את רואה?”. לא רואים כלום, אני עונה. “וכאן”, היא מרימה את שרוול היד השנייה, “כאן נדלקות כל רגע שריפות, כמו שגפרור נדלק לך פתאום בין האצבעות, הנה, כאן, כאן וכאן, וגם כאן, מה רואים?”. כלום, אני אומרת בצער. “ובאצבעות של הרגליים נמלים רצות בלי הפסקה, תסתכלי שאין נמק”. אני מסתכלת: האצבעות שאני מכירה היטב: גדולות, חזקות, צחות, עם ציפורניים עבות עשויות היטב, צבועות לכה ורודה, “אל תגידי ורודה, את יודעת שאני שונאת ורוד, זה לילך, תגידי לילך”. שום נמק, אני מבשרת.
- “על הסכנה שבסיפורים בלתי מסופרים”, תערוכה קבוצתית
גלריה לאמנות בית-הגפן, חיפה
משתתפים: ליאלי קחאויש, יבגניה נוביקוב, אמיר פול
אוצרת: ליאן סייד
נעילה: 1.11.14
הסיפור שמעסיק אותנו הוא זה שמסופר, בקול ענות חלושה, באמנות חזותית עכשווית. אותה
נוכחות מוטלת-בספק של סיפורים באמנות עכשווית מקורה בעובדה שבאמנות מה שמסופר, במיוחד
באמצעות עלילות ונארטיבים, נתפס כקץ – לא של הסיפור, כי אם של האמנות עצמה. התערוכה
בוחנת את המילוליות כתכונה, על השלכותיה והיבטיה באמנות חזותית, ומבקשת להראות כי לא
כל מה שנמסר כסיפור הוא בהכרח מילולי, ובאותה נשימה, שהבלתי-מסופר עשוי להיות מסוכן
לא פחות.
גלריה לאמנות בית-הגפן, מרכז תרבות ערבי-יהודי, רחוב הגפן 2, חיפה.
ראשון–חמישי, 08:30–16:00, שישי-שבת, 10:00–14:00.
בתצלום: אמיר פולק, “סיפורה העצוב של יה-יה”, 2014
יש לך כתמים של אקונומיקה בחולצה. “מה את אומרת”, היא מרימה את הקול, “זאת חולצה שאני אוהבת”. היא בלויה ויש לה כתמים, אני חוזרת. היא ממששת את הבד. “איפה יש כתמים. לא יכול להיות. זאת חולצה חדשה”. לא חדשה ולא בטיח, אני אומרת בשקט, משגיחה על הקול שלי שיישאר שמח. היא מסירה אותה מעליה באנחה, מקפלת אותה בקפדנות, מרחרחת אותה, “למה לזרוק, לא לזרוק, היא טובה, טובה”, היא אומרת וטומנת את החולצה ברווח שבין המיטה לקיר, “לכי תביאי לי אחרת, הארון שלי ליד הקיר, אל תעשי שם בלגן, קומי קומי, מספיק להסתכל”. איך את יודעת שאני מסתכלת, אני צוחקת וקמה. “אני עיוורת, לא חירשת, ואת המבטים שלך לא צריך לראות”, היא עונה.
- שיח גלריה בתערוכת היחיד של סיגל פרימור,
“לבנדה 56”
גלריה שלוש לאמנות עכשווית
שישי, 19.9.14, ב-12:00
נעילה: 12.10.14
בתערוכה מוצגת סביבה פיסולית מרובדת סאונד.
במרכז הגלריה מרפסת שבורה, שהיא למעשה העתק
מדויק של חלק מקומה בבית האונייה ברח’ לבנדה 56,
השוכן מעל צומת לה-גרדייה, בפינה הצפון-מזרחית
של שכונת נווה-שאנן בתל-אביב. הבניין נחשב לאחד
מ-4,000 בתי באוהאוס בסגנון בינלאומי שנבנו בעיר.
הסתירה בין משאלת הבאוהאוס האוטופיסטית לבין
גילומה בלבנט המקומי ובשכונות הדרומיות של
תל-אביב יכולה להיקרא כנקודת מוצא לתערוכה.
גלריה שלוש לאמנות עכשווית, רח’ מזא”ה 7,
תל-אביב. שני עד חמישי, 11:00–19:00, שישי,
10:00–14:00, שבת, 11:00–14:00.
לפרטים: 03-6200068
יש לך עור של ילדה, אני אומרת. וזה נכון: קמוט וקרוס ומרובב כתמי זקנה, ועדיין רך ותינוקי כמו שזכרתי. “די די”, היא מהסה אותי והבעה של מורת רוח מעווה את שפתיה. אחר-כך היא לובשת לאט, במאמץ, את החולצה הנקייה שהבאתי. ואוכלת מישמש מיובש. ומפקידה בידי את פניה שאנקה מהן את שאריות הצבע לשיער שנותרו על צדעיה, עיניה פקוחות לגמרי, מכוסות דוק.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
