הבטן הרכה של דג התריסנית

היחסים בין בעלי-חיים לבני-אדם הם שערורייה, קובע דרור בורשטיין ב”תמונות של בשר”, ספר דק ובו רשמים מהתבוננות ביצירות אמנות שמרכזן בעלי-חיים (ראו גם: יובל אביבי, “תמונה שהיא פצע גלוי”). הספר הוא מסה אתית שהמושג המרכזי בה הוא השערורייה. השערורייה היא שיבוש סדר העולם, קריעת דברים ממקומם והצבתם שלא במקומם, ושיאה בגירושם של יצורים נושמים מממלכת החי.

היבט מרכזי של השערורייה נחשף בספר תוך ניתוח מאלף של הציור “דג התריסנית”, שצויר בשנת 1726 על-ידי ז’אן בטיסט סימאון שארדן. דג התריסנית, שמוכר אולי יותר בתור חתול-ים, מצויר תלוי במרכז התמונה. הדג, שבחייו הטבעיים שוחה צמוד לקרקעית הים, מוצג מצד בטנו. הדג הזה “לא נועד להיראות, ובוודאי שלא מצדו התחתון”. עבור כל יתר הבריות, זה דג עם גב בלבד. הציור עצמו הופך אלים כשהוא מציג בצורה בוטה, פורנוגרפית אולי, את הבטן הרכה של דג התריסנית.

כריכת הספר

עוד הפרת סדר, הפעם בציור של ג’וזפה רקו משנת 1675: גופת ברווז מונחת על מדף עץ שמתחתיו דגים מתים. הרבדים הללו משכפלים את סדר החיים הטבעי של החיות הללו רק כדי להרוס אותו. באותה התמונה אפרוחים מנקרים גרגירים לצד תרנגולים בוגרים, ספק מתים. “ביטול משמעות החיים […] הוא הדבר הנורא בציור הזה”. מהטקסט של בורשטיין עולה שהוא אינו מכחיש הבדלים בין חיה לחיה ובכלל זה בין חיה לאדם. אבל כל שוני מתגמד לנוכח ההבדל הגדול והאיום בין החיים למתים.

השיבוש נמצא בציור נוסף של דגים מתים, ה”שוחים” בשמן בקופסת קרטון שעיקוליה מדמים גדת נהר בציור של ישראל הרשברג משנת 1992. ובכלל, דגים, מין מוזנח למדי בתיאוריה ובאתיקה של בעלי-החיים, זוכים אצל בורשטיין לניתוח מרענן ופרובוקטיבי. זהו העוול החמור מכולם: הדגים חיים מעבר למסך של שתיקה, ולכן קל יותר להרוס אותם. “טבח האילמים”, בורשטיין קורא לזה, ומסביר שאין מתאים מהמדיום של הציור, השותק מעיקרו, כדי להביע צעקה זו. השערורייתיות במוות של בעלי-החיים נעוצה בכך שקשה להנכיח את ההרג או לרשום התנגדות; חיה אחר חיה הן אינן מותירות זיכרון, קורסות לתהום אלימות איומה ששקט כבד מכסה עליה.

התנאי להפרת סדר הוא כמובן סדר קדום, עליון או תחתון, שביחס אליו יש שיבוש. זו תפיסה אופטימית, כי סדר מופר ניתן לתקן, הוא מחכה להתיישב על מקומו. מחשבתו של בורשטיין, על כן, אינה רדיקלית, מפני שהיא אינה תובעת ביטול וארגון מחדש. ומהו הסדר הנכון של הדברים, בטרם השערורייה? בורשטיין אינו מרחיב כאן, ובמובן הפשוט ביותר זהו עולם שבו דגים שוחים מתחת למים ואפרוחים מתחממים תחת כנף אמם. יש להניח שיש לכך רבדים נוספים ושבורשטיין שואב מתורות סיניות שהוא מרחף על פניהן בחלקים האחרונים של הספר. אבל הדעת גם מושכת ליצירה מקומית, להגותה של חביבה פדיה בספרה “בעין החתול”, שם רעיונות קבליים של שבר ותיקון מאירים את הפינות האפלות שבהן נפגשים בני-אדם ובעלי-חיים. פדיה ובורשטיין כותבים פילוסופיה עברית עכשווית על בעלי-חיים, והיא חדשנית ומתוחכמת יותר מהרבה דברים אחרים שקורים בתחום.

אמנות עבור בורשטיין היא כלי מושחז לביקורת חברתית, אך ביכולתה גם לבטא את החיים הראויים. אחת מההנאות הגדולות שבקריאת הספר היא שבורשטיין משכיל לארוג יחדיו את העיוות ואת התיקון. פרק העוסק בציורי כלבים מראה לנו כיצד זה מן האפשר. הוא מנגיד ציורים שבהם כלבים משורטטים ככלי נוי בבתי עשירים לציור, למשל, של גוסטב קורבה משנת 1842, שבו גוף הכלב וגוף האדם האוחז בו מתמזגים זה בזה. בורשטיין מנתח את ציורו של פרנסיסקו גויא, “הכלב”, בצורה כה יפה, עד שקשה לעשות פרפרזה על דבריו בלי לחטוא להם. הכלב מציץ, חושש אך מלא תעוזה, בתוך מרחב לא מזוהה. הוא כמעט חסר משקל, אך מצליח לסדוק את העולם בחוטמו.

אלון קדם – Peeking, 2009

מה יקרה אם הכלב יפנה וילך, ואל מרבצו החם יסתנן איש? את הניסוי עורך אלון קדם בציורו “Peeking” משנת 2009. בציור זה קו האופק הוא מאוזן ויציב, ולכן הדרמה שקטה. פניו של גבר מציצות. זו דמות ברורה והיא מרכז המקום, אך יחד עם זאת הפה חתוך, נעלם, נטמע-נטבע בתוך משטח תכול חלק. המבט אמנם ישיר אל המתבונן, אך הוא מעורפל בצבעים גסים, משובש משהו.

בכותבו על הכלב של גויה, שמפורש גם כדיוקן הצייר, בורשטיין מציע ש”הצייר-הכלב הזה מבקש רק דבר אחד: שייתנו לו להרים ראש ולהתבונן, בתמימות ובצניעות, בעולם”. עבור קדם, הצייר-האדם הוא בדמות כלבו התם של גויה, אך הוא גם דג שפיו נמחק בנחשול חונק או בחומה, ישות אילמת וחצויה שאינה מסוגלת להפיק עדות. אתה תולה בי יותר מדי תקוות, מזהיר הצייר. פי מלא מים.