התנגדות ערה

‫האם אין באמת אמנות פוליטית? זו שאלה מצויינת. אני חושב שהתשובה עליה מאד שונה ממה שגדעון עפרת היה יכול לצפות אילו התגשמו ציפיותיו לאמנות כזאת על פי הקווים שהוא מתווה במאמרו ״החרפה״. עפרת שואל כיצד נביט בעיני ילדינו כשישאלו אותנו איפה היינו ומה עשינו בזמן שהתקיים הכיבוש.‬

אני מאמין שיהיה קשה לתת תשובות לילדנו, אבל לא בגלל שלא נעשו נסיונות, לא מכיוון שאין יותר זיהוי בין אמנות=שמאל, כפי שנטען במאמר, אלא כי המאבק על העתיד הוא במידה רבה גם מאבק על ההווה, שלנו, ולא נראה באופן כל כך וודאי שבכלל נגיע לאותו עתיד שבו נעמוד למשפט ההסטוריה מול הדורות הבאים. האמנות הישראלית רוחשת בפעילות פוליטית. זו לא פוליטיקה מהזן של שנות ה-70, אלא פוליטיקה שנמצאת בתוך הקשר רחב יותר של חיי היום יום – לווא דווקא מתוך בחירה שתהיה כזאת. אסתפק רק בבחינה של השנים שאחרי מחאת האוהלים ב-2011 – נקודת ציון שמסמנת את ההבנה הרחבה ביחס למצב של הדור. בשונה משנות ה-70 וה-80, הפוליטיקה המדינית מקיפה רק חלק קטן מתחומי החיים, והתארגנויות אמנותיות כבר לא נעשות במועדון החבר של קיבוץ עין שמר. שינוי מערך הכוחות בחברה הישראלית הצריך, וגם יצר, שינוי באופי הפעולות האמנותיות, ואפילו בארגז הכלים שעומד לרשות אמניות ואמנים שמעוניינים להגיב למציאות שסובבת אותם.

אמנות בינלאומית, ולא נשכח גם את השפעת הרשת על אמנות בישראל ובעולם, מעצבת אופני פעולה שלא כוללים מפגנים ופעולות כמו אלו שתפסו את מרכז העשייה האמנותית-פוליטית של שנות ה-70 וה-80. ויש גם עוד הבדל שאני תופש כחשוב – במועדון האמנים הפוליטיים שעפרת מנה חברים גברים בלבד: יגאל תומרקין, משה גרשוני, אביטל גבע, פנחס כהן גן, יחזקאל ירדני, אבישי אייל, לארי אברמסון, מיקי קרצמן, דוד טרטקובר. את הפרוייקטים שארחיב עליהם, יוזמות ויוצרות בעיקר נשים. השינוי באופי הפעילות גם מפנה מקום לשחקניות חדשות על המגרש הפוליטי באמנות. אמנה רק כמה דוגמאות בולטות ועכשוויות, יש עוד רבות. שינוי מערך הכוחות התרבותי הוא רחב וכולל את אופן הפעולה של ההון והחברה האנושית כולה, אך אם נתמקד רגע, אפשר לתמצת מהשנים האחרונות את השינוי באופני המחאה המוכרים לשני שינויים בסיסיים: הראשון הוא השתלטות על מרחבים פיזיים והכלת שינויים במערכות החוקים הפנימיות של אותו מקום לזמן קצוב, מה שמכונה ״מרחבי שינוי זמניים״, והשני הוא ביצירות קהילות תומכות לטווח הארוך, כלכליות ומעשיות, שיכולות להתממש במרחבים כאשר נוצרת ההזדמנות.

ולא רק באמנות הפלסטית, התרבות כולה מלאה במופעים של התנגדות ערה. אם להתחיל בשירה, למשל, רק ב-2011 יצא שירון המהפיכה שמאגד משוררות ומשוררים, צעירים וותיקים. כך נכתב בערב-רב: ״יוצרי השירון הם יוזמי אסופות השירה “אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית” שיצאה ב-1 במאי 2007, ו”לצאת: אסופה נגד המלחמה בעזה”. בשנים האחרונות, נלחמה השירה לקדם מאבקים חברתיים ברחבי הארץ. יחד עם צאת אדומה יצאו לצעוד ברחובות תל אביב פועלי בניין ופועלות חקלאות והשנה העמידו העובדים הסוציאליים את המאבק למען צדק חברתי בראש סדר היום הציבורי״.

משוררים ומשוררות ממשיכים על בסיס קבוע לארגן אירועים של שירת מחאה, במרחבים ציבוריים ובכלל, ומאגדים את עבודתם ברשת ובדפוס. השירה לא יוצאת חייבת. וגם לא האמנות הפלסטית. אמנם בתי הספר לאמנות אינם מהווים את חוד החנית של המהפיכה, אך אולי זה קשור לעובדה שגם שם, רוב הצוות מקבל מכתבי פיטורין כל קיץ ונאבק על מציאת מקום לעבוד בו, בלי שום זכויות, שנה אחרי שנה. לא הייתי מצפה שרוח מהפכנית תנשוב במסדרונות של מוסדות דכאניים. מחוץ לבתי הספר, לעומת זאת, הרוח ערה.

במשך השנים האחרונות, מנהלות מעין אמיר ורותי סלע את פרויקט Exterritory המרתק, שמנסה באופן אקטיבי מאד, ופוליטי מאד, לנסח דרכים חדשות לפתרונות טריטוריאליים: ״האג׳נדה המרכזית של פרויקט Exterriotry הוא להיות מסגרת פתוחה עבור מחשבה שמטרתה חקירה של מושג האקס-טריטוריה ואקס-טריטוריאליות, דרך תחומים שונים של ידע. אנו מקוות שמושג לא יציב, זורם ודינמי זה יהפוך לזרז וכלי לחשיבה ביקורתית על אפליה תרבותית-גיאוגרפית, בו בזמן שיקיים פוטנציאל להצבת מסגרות של אוטונומיה (זמנית) של ייצור ידע והחלפתו״ (תרגום שלי, מתוך אתר הפרויקט).

התארגנות שכמעט כל קהילת האמנות משתתפת בה באופן פעיל ומאד לא מסחרי, היא תערוכות מכירה למען ארגוני זכויות כמו ״לחם ושושנים״ של מע״ן או ״פלסטר״ של רופאים לזכויות אדם, שמגייסות מדי שנה את מיטב האמניות והאמנים, צעירים וותיקים.

ולא רק מחוץ לממסד. במוזיאון פתח תקווה, האוצרת הילה כהן-שניידרמן הציגה את תערוכתו של איתי זיו ״חדר מצב״: ״הקמתו בגלריה לאמנות [של חדר המצב] היא פעולה המגיבה למצב ציבורי, והינה תולדה ‘טבעית – הכרחית’ להתמודדות עם המציאות הישראלית השרויה באופן כרוני על סיפה של קטסטרופה, המתחזקת מצב חירום תמידי״,  נכתב בטקסט המלווה את התערוכה. או התערוכה ״איראן״ של ארי ליבסקר, רועי צ׳יקי ארד ויהושע סימון בחללית, שהתקיימה במרץ 2012: ״‫התערוכה “איראן” היא תמרור עצור זרחני רגע לפני המלחמה עם איראן״ (מתוך הטקסט לתערוכה).

במרכז לאמנות עכשווית, האוצרת חן תמיר קיימה סדרה של שני דיונים על דרכים ליצירת שינויים במציאות הפוליטית, בהשתתפות אמנים רבים, ועם פאנל של האוצרת לאה אביר ונואה צימבליסט. באותו דיון לא היה צריך ללכת רחוק כדי להזכר באמנות פוליטית מקומית, בין אם של מאיר טאטי שהלך ללמוד לירות באקדח כעבודת וידאו, או פרנסיס אליס שהוזמן לצייר את הקו הירוק והציג את פעולתו במוזיאון ישראל בשנת 2005. אחת ממטרות הדיון המוצהרות, היתה לייצר סט של עקרונות מנחים לאמנות פוליטית מקומית, שעוסקת גם בהקשרים הרחבים יותר של עשייה כזאת בארץ ובעולם.

בית הגפן בחיפה, באוצרות יעלה חזות, מקיים אירועים בין תרבותיים ותערוכות שלא מתחמקות מנושאים טעונים ביחסים של ערבים-יהודים, למשל תערוכתו של עבד עאבדי על הגירוש מחיפה: ״פה אני לא יכולה רק לגור בתוך הבית שלי, ללכת לעבודה ולחזור מהעבודה, לא להסתכל ימינה ושמאלה, לקרוא את העיתון, ולהגיד שהכל בסדר. אני מתמודדת עם המשמעויות של הקונפליקט כל הזמן גם ברמה האישית״ (מתוך ראיון עם חזות שהתפרסם כאן, בערב רב).

במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון מתנהל פרויקט ג׳סי כהן – פעולה ממסדית שמתערבת ומעורבת בקהילה. בשיתוף האוצרת גילי קרז׳בסקי, פרויקט ג׳סי כהן כבר חוצה גבולות ומשמש כמודל לחיקוי גם בארצות אחרות שמנהלות מרכזים אמנותיים בתוך שכונות מוחלשות. במקום הוצגה לאחרונה גם תערוכתו של רון עמיר, שפתח תערוכה בשלושה מוקדים מקבילים רק לפני חודש – אחד מהם בבית הספר של הכפר ג׳סר אל זרקא עצמו. התערוכות של עמיר מציגות עבודה נרחבת ורבת שנים בתוך הקהילה בכפר ג׳סר אל זרקא. עמיר לא מתעד את הקהילה את המיקום הכפר, הוא מציע להם שותפות: ״ככל שהפרויקט התפתח הוא נעשה מורכב יותר, כשהמצולמים מפסיקים להיות גורמים פסיביים והופכים לשותפים בבחירה, בתכנון והעיצוב, וגם בבעלות על התוצר” (מתוך ראיון עם יונתן אמיר שהתפרסם בערב-רב).

בארטפורט שהו הצמד ״סטודיו ציבורי״ של הקולנוענית אל פלנדרס (Elle Flanders) והארכיטקטית טמירה סאוואצקי (Tamira Sawatzky), החיות בטורנטו, וכעת מוצג הפרויקט שלהן: ״בקר בפלסטין: שנה את נקודת מבטך״ הוא סוכנות נסיעות שהושקה ע״י סטודיו ציבורי והיתה פעילה באפריל ומאי 2014. באמצעות תהליך מחקר מורכב, האמניות פיתחו סדרה של סיורים לגדה המערבית שהיו פתוחים למבקרים שהביעו עניין: מאמנים ואוצרים ועד למהנדסים״.

ספרה של טל דקל ״נשים והגירה: אמנות ומגדר בעידן טרנס לאומי״ מציע לדון בנושאים של הגירה והגבולות התרבותיים של ישראל היא מציעה אופציה מעשית לדון על התרבות בה אנו חיים, דרך מבט על אמנותן של אמניות מהגרות. אני מצטרף לקריאתה של ד״ר קציעה עלון בספר, כפי שפורסמה במאמרה ״הביתן שלא יהיה״: ״האם האמניות שבהן עוסק ספרה של דקל “ייצוגיות מספיק” כדי לחשוב על שליחתן כנציגות ישראל לבינאלה? מובן שלא. הלוא בין דפי הספר הזה מסתתר “הביתן שלא יהיה”. בין דפי הספר הזה מסתתרות משאלות כמוסות: ראשית, לשנות את עולם האמנות, ושנית, לשנות את העולם״.

גם הדיון הפנימי על מצב האמנות לא נעדר מאפיינים של שיחה של שחרור מכבלים ומושגים, רק מהשנה האחרונה – ״פול גז בניוטרל״, תערוכה קבוצתית באוצרותה של נוגה דוידסון גלריה רו-ארט, פרויקט ״דיאספרה״ של ליאור וילנצ׳יק והתערוכה ״אמניות בעבודה״ של אנאבל אברהם ונטלי בר-און בגלריה p8, או ״מתים מבפנים״, תערוכה קבוצתית באוצרות הדס רשף בגלריה בנימין. בניגוד למה שניתן לחשוב, לא מדובר על טקס אבלות לנעורים שאבדו ואינם, או געגועים לתקופה ומקום אחרים. מדובר על ייצור עקבי של מודלים, אופני פעולה וחשיבה משחררים, התארגנות פנים אמנותית ארוכת טווח ועשייה פוליטית שלא נמנעת מעמדה.