״צילום זה בעצם טקס שמתכוננים לו ביחד״

במשך 12 שנים ביקר הצלם רון עמיר בכפר ג’סר אל-זרקא הסמוך לכביש החוף. 12 שנים של תיעוד עקבי ומגוון, שנוצר מקשרי ידידות ועבודה עם תושבי המקום. בשבת יפתח חלקה הראשון של תערוכה משולשת באוצרות גלעד מלצר, שמסכמת את הפרויקט. התערוכה, שחלקיה יפתחו שבוע אחרי שבוע, תוצג במקביל במוזיאון חיפה, במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון ובביה”ס התיכון בכפר, כשכל חלק ישא אופי קצת שונה. בחיפה יוצג גוף תצלומים גדולים, שצולמו במצלמות בפורמט גדול ובינוני, עם תאורה מקצועית וכיו”ב כפי שמקובל בצילום מקצועי. בחולון תוצג עבודת וידיאו ועבודת הקרנה של מאות דימויים שעמיר צילם לבקשת התושבים, ושבניגוד לתצלומים הגלריסטיים נועדו למטרות פרקטיות ויומיומיות כמו שמאות, תיעוד משפחתי וכיו”ב, ובכפר יציג עמיר עבודות לצד עבודות של תלמידי תיכון שלמדו אצלו צילום במשך 4 שנות עבודה במקום במסגרת פרויקט “אמן-מורה”.

רון עמיר – באדר, 2006

עמיר הגיע לראשונה לכפר (ג’סר, כמו שהוא ותושבי המקום מכנים אותו בקיצור), בשנת 1996 כשעבד במשק של קיבוץ מעגן מיכאל, אולם רק כעבור 6 שנים החל לצלם בו, במסגרת לימודיו במדרשה לאמנות בית ברל. “בהתחלה הגעתי לחוף הים וביקשתי ממשפחות שבילו בו להצטלם”, הוא מספר. “זה עדיין היה מרוחק כי לא הכרתי את האנשים, שחלקם אינם תושבי הכפר ובאו רק כדי להתרחץ בים. אח”כ כשחיפשתי את המצולמים כדי לתת להם עותק, התחילו להיווצר קשרים שיצרו את החלקים המאוחרים יותר של הפרויקט שהפך לעבודת הגמר שלי בסוף הלימודים”.

מאז עברו 11 שנים. אני לא מכיר עוד פרויקט אמנות מקומי שעוסק במקום קטן במשך כ”כ הרבה זמן.
“בסיום הלימודים היה רגע של התלבטות אם אני ממשיך דברים שעשיתי או מחפש משהו חדש, והתחלתי להבין את החשיבות של ליבת הפרויקט שמבוסס על משך וחזרה, כשיורדת קליפה של היכרות ראשונית וכל מני הנחות שאתה מגיע איתן זזות הצידה. לא תכננתי מראש להישאר כ”כ הרבה זמן, אבל דברים הובילו אחד לשני והפרויקט גדל ונעשה מורכב יותר. המשך שלו נורא חשוב, כי הוא עוזר לנטרל או להגדיר מחדש יחסי כוח שצילום מבוסס עליהם בד”כ. אם בהתחלה היה ברור שאני הצלם שעומד מאחורי המצלמה ומעצב את הפריים, ככל שהפרויקט התפתח הוא נעשה מורכב יותר, כשהמצולמים מפסיקים להיות גורמים פסיביים והופכים לשותפים בבחירה, בתכנון והעיצוב, וגם בבעלות על התוצר”.

תן דוגמא.
“יש בתערוכה תצלום שנקרא “אינתיד’אר ונעים” שמתאר זוג בבגדי כלולות. זו תמונת נישואין שצולמה ביוזמת הגבר. החתונה עצמה היתה קטנה ומהירה והיא לא תועדה, אבל הוא רצה שבכל זאת תהיה לו ולאשתו תמונה למזכרת. אז הוא הזמין את הצילום והם קבעו כיצד יעשה, ובמקרה הזה אני פשוט עמדתי לשירותם. דוגמא אחרת היא סדרת תצלומי נוף של הכפר וסביבתו. אלו תצלומים שצולמו מגגות הבתים בכפר, והם בעצם מראים את המקום מהזווית ההפוכה לזו שנוסעי כביש החוף רגילים אליה. במקום להתבונן מבחוץ פנימה, הם מתבוננים מבפנים החוצה. לצלם מהגג הפרטי של מישהו זה לא משהו שאפשר לעשות סתם ככה. צריך קשר, שותפות ואמון כדי שתוכל לעשות דבר כזה, וזה משהו שנוצר רק לאורך זמן”.

רון עמיר – מסעד ומשפחתו, 2012

עמיר בן 41, יליד קיבוץ יחיעם שבגליל המערבי ומתגורר כיום בת”א. לצד חלקים מעבודתו בג’סר הוא הציג בשנים האחרונות גם תערוכת תצלומים שתיעדה פועלי בנייה שב”חים. גם שם הקפיד על עקרונות עבודה המבוססים על פעולה היכרות ממושכת, כשליווה את הפועלים במשך שנה וחצי כשעבדו והתגוררו באתר בנייה בכפר-סבא. כפועל יוצא מהעבודה המשותפת, התצלומים חרגו מהבעה מרוחקת של רגשות כאמפתיה או חמלה, ואיפשרו למושאיהם לעצב את זכרונם החזותי במו ידיהם. הם הציגו את תנאי החיים הבלתי-נסבלים של הפועלים הלא-חוקיים, כמו גם את רגעי היופי, השמחה וההשראה שלהם, וזאת מבלי להפוך אותם לניצבים במחזה שעלילתו מתוזמרת ע״י במאי סמכותי.

כשעמיר מתאר את התצלומים הוא מתבטא בזהירות, מודע לפוטנציאל הנפיץ של עבודתו, ובשלב מסויים אף אומר שלו היה קורא בעיתון חלק מהדברים שהוא אומר, יכול להיות שהיה נרתע. “שלא יראה כאילו אני בא להתכייף עליהם”, הוא אומר, אך גם נרתע מדימוי של ״חייל בצבא הישע שבא להציל אותם״. “כשאני עומד בלילה בקומה גבוהה של בניין בבנייה, עם כל הציוד הכבד והפלאשים והכבלים, אני בעצם קצת תלוי במצולמים, וזה יוצר מעמד שונה של הצילום שמשפיע גם על התוצאה”.

איך קורה שקיבוצניק לשעבר יוצר פרויקטים משותפים דווקא עם פלסטינים? מעניין אותך לעבוד עם קבוצות אחרות באוכלוסייה בישראל?
“זה אולי ישמע מוזר, אבל ברמה כלשהי יש לפלסטינים ולי רקע דומה ושפה משותפת שאין לי עם חלקים מהחברה היהודית או עם מהגרי עבודה, ואולי זה מה שמעודד את ההיכרות”.

ועדיין, אתה אמן ישראלי והם פועלי בניין פלסטינים, אתה מצלם והם מצולמים. יחסי הכוחות נתונים וברורים בין אם תרצה ובין אם לא.
“הרבה פעמים מפגשים כאלה נוצרים עם תחושת אשמה שיוצרת הימנעות, וההימנעות מחיכוך ומפגש ממשיכה לתחזק את ההפרדה שאנחנו חיים בה. אבל משהו בעבודה הממושכת לא יכול להשאיר אותך בתפקידים כתובים מראש. גם אתה חשוף, ומתגלה בחולשות שלך, מי אתה ומה אתה, וזה נכון לכל הצדדים. בדיון על העבודות מג’סר שנערך בעמותת “זוכרות”, קולנוען פלסטיני מפורדיס האשים אותי שאני עושה תצלומים של נשיונל גיאוגרפיק. זה לא נכון לא מבחינה צילומית-אמנותית ולא מבחינת סוג הפעולה, ומעניין שדווקא תושבי ג’סר הם אלו שהתנגדו לביקורת הזו וסיפרו על השותפות שלהם בפרויקט. הרבה פעמים הדיונים האלה נשארים בתחום השדה האמנותי והאקדמי, והרגע שבו התושבים עצמם נכנסו לדיון היה רגע נוקב”.

רון עמיר – יוסוף, 2002

ד”ר ורד מימון שכותבת בקטלוג התערוכה, מתייחסת לעוצמה האסתטית והגיוון הסגנוני והססגוני של התצלומים, ובעקבות התיאורטיקן ז’ק רנסייר היא מוצאת את כוחם “לא בעובדת היותו צלם של דלות ושל ‘אומללי העולם’, אלא דווקא בהתעקשות שלהם על העושר”. עד כמה שהפרשנות הזו מפתה ומפוכחת ביחס לכוחה של האמנות ולמגבלותיה, היא גם מעוררת אי נוחות מעצם נסיונה להסתפק במועט אך להציג זאת כמרובה.
“כיוון שהתהליך מאד מרכזי בעבודה, עם הדגש על המשך והתפתחות איטית מתוך שותפות, הצילום הופך לגורם מחבר ומעצים שמאפשר לקהילה להתבונן על עצמה, לחגוג, לשמר את עצמה, וגם סתם להיעזר בצילום ככלי שימושי. נוצר פה מכלול שגדול יותר מצילום כזה או אחר וממה שאני נתתי או איפשרתי באופן אישי, וזה בניגוד לתיעוד עיתונאי מהיר, שבו הצלם מגיע למשימה ברורה במטרה לחזור עם מסקנות שהוסקו מראש”.

אפרופו כלי שימושי, אלו תצלומים בפורמטים שונים שצולמו במצלמות שונות. לא ממש טיפולוגיה ע”פ כללי הז’אנר.
“נכון, וגם זה חלק מהפירוק של היחסים המקובלים בצילום כזה. הפרויקט עומד על שתי רגליים – אמנותית-גלריסטית ושימושית-יומיומית – שאף אחת מהן לא יכולה לעמוד יציב בלי השנייה. אז הדימויים ה”שימושיים” צולמו במצלמה דיגיטלית פשוטה, כי זה היה זמין ונוח ובכל מקרה לא צריך דימויים באיכות הדפסה גבוהה, ועבודות עם מוטיבציה אמנותית צולמו בפורמט בינוני וגדול. צילום נתפס לפעמים כמאיים ומסורבל, במיוחד כשאתה בא עם כל הציוד והפלאשים והכבלים, אבל זה בעצם מין טקס שמתכוננים לו ביחד, ואני מוצא בו מעמד מרגש שמכבד את הצדדים המעורבים בו”.

רון עמיר – רוואר, אמין, מחמד, פוואז ועומר, 2010 (מתוך התערוכה ״שהות״, סדנאות האמנים, 2012)

הפרויקט נולד בתקופת האינתיפאדה השנייה, והמשיך דרך שנות מלחמת לבנון השנייה ומבצעי עופרת יצוקה ועמוד ענן בעזה. אלו אירועים שטלטלו את החברה הפלסטינית, אך בתצלומים הם לא מורגשים כלל.
“הנושא הפוליטי לא עלה כמעט אף פעם בשיחות ביננו, אלא אם כן אני העלתי אותו. אנשים עסוקים בחיי המשפחה והקהילה, וככה הם גם בוחרים לתעד את עצמם. אני חושב שזה קשור לאופי של המקום, שמנסה לשרוד ולהימנע מעימותים. זה לא סתם שג’סר הוא הישוב הפלסטיני היחיד לאורך מישור החוף שנשאר על האדמה שלו ב-48, כשישובים שניסו להתנגד גורשו בכוח או נאלצו לברוח. באיזורים עירוניים, משכילים ומבוססים יותר, מתעסקים בשאלות פוליטיות הרבה יותר. בג’סר מנסים לעבור עוד יום”.

רון עמיר – ג׳סר אל-זרקא
אוצר: גלעד מלצר
מוזיאון חיפה לאמנות – פתיחה ב-8.3
המרכז לאמנות דיגיטלית, ג’סי כהן, חולון, פתיחה ב-15.3
תיכון מקיף ג’סר אל-זרקא – פתיחה ב-22.3

פורסם בנוסח דומה ב״טיים אאוט״