מישהו שונא את מרכז העיר חיפה


”אני אוהב מקומות קיצוניים, סוחפים, עם אמירה וזהות אמיתית. חיפה היא פשרה”. מאמר מגיליון “חיפה. מרחב מעורב“, דצמבר 2013



יש כאלה שאוהבים מאוד את ירושלים או שונאים אותה מאוד. עוד לא פגשתי אדם ששונא מאוד את חיפה. היחס לחיפה מושתת על הבניות חברתיות-תרבותיות, מעין מיתוסים שתוקעים אותה במקום ולא מאפשרים לה לזוז מטר אחד כדי להיות שנואה קצת או נחשקת הרבה.

חיפה עיר יפה, זה נתון שקשה להתווכח איתו. היופי שלה אפילו מעורר קנאה – יופי פגיע, שברירי, יחסית למקומות המכוערים הרבים שהארץ הזו מבורכת בהם. אלא שההשלכות החיוביות והבלתי מותנות הללו אינן גורמות לה בהכרח להיות עיר מעניינת, להפך – הן הבעיה שלה. כששונאים מאוד עיר גדולה מסוימת או כשאוהבים אותה, או ליתר דיוק מאוהבים בה, זה בהחלט מעיד על היותה עיר מעניינת. אך כשמרגישים “נחמד כזה” בעיר שעושה מאמץ כביר להיות עיר גדולה ומשפיעה, אזי העיר פשוט אינה מעניינת.

שואבים כל פואטיקה אפשרית
חיפה היא עיר נעורי ומיניותי. עברתי אליה בגיל 18 וברחתי ממנה כמה פעמים, כשהייתי בן 25, 31 ו-34. למה ברחתי? לא יודע. אני יודע שזו תמיד היתה בריחה-בריחה, בריחה ממשית. או מפני שאני מסובך ותובעני מדי או מפני שהעיר חלולה מדי. 

הנסיעה הלילית סמוך לשערי העיר מדרום או מצפון-מזרח חושפת לעיני המבקר הטרי עיר מבטיחה שלאו דווקא מקיימת. ייתכן שאני לא אוהב פשרות או מצבים גבוליים, ובהחלט לא ברירות מחדל. אני אוהב מקומות קיצוניים, סוחפים, עם אמירה וזהות אמיתית. חיפה היא פשרה. מקום שעוברים לגור בו לזמן-מה בין שני מקומות מרתקים, או בין מקום ממש פרימיטיבי לעיר גדולה ותוססת ברחבי העולם.

המרקם האורבאני הייחודי שאיפיין את חיפה, ושמאפיין כל עיר מרתקת בעולם, התכנס לבלי חזור בקניונים שחוסמים אותה מכל כיוון, דרום, צפון-מזרח (המפרץ) ולב הכרמל, שם שוכן הגרנד קניון, שהפך למרכז העיר החדש ולמעוז הבינוניות, הבורגנות והפונקציונלי. זאת, במקום המרכזים הישנים – הדר ועוד.

לא צריכים להיות חוקרים בתיאוריות המרחב כדי להבין עד כמה שואבים הקניונים בצורתם הנוכחית כל משמעות וכל פואטיקה אפשרית מכל חנות, בית-קפה או מסעדה. הקניון הוא היפוכה המוחלט של אפשרות אורבאנית ורוחנית בתוך העיר, בתוך כל עיר. 

חיפה התאפיינה בשלושה מרכזים שחוברו ברשת של מדרגות, מהיפות והמרגשות בארץ ואפילו בים התיכון, מה שיצר רצף במרקם האורבאני והמשכיות; חוויה של עיר אמיתית לא רק לתושבים, אלא גם למבקרים. מישהו בחיפה היה כנראה נגד מרכז לעיר, שכן במהלך שני העשורים האחרונים התחולל הרס שיטתי של מרכז הדר, ונדמה כי כל פרויקט שאפתני שנעשה בשכונה המקסימה והנדירה הזאת רק מוסיף הרס להרס הקיים.

סטס קורולוב – דיוקן עצמי. שמן על עץ, 80/1220 ס”מ, 2011

תודעה כוזבת של יצירה וכינון סגנונות
השכונה האורבאנית עם העבר המפואר והאלגנטי הפכה להיות שוק רמלה-לוד חסר כל צורה ומקום מפגש של האומללות והכיעור בכל צורותיו. העממיות של רחוב החלוץ עברה לרחוב הרצל, והאחרון משותק. היופי והפואטיקה של מדרחוב נורדאו הוחלפו בריקנות כואבת ואי-פונקציונליות.

העיר התחתית, שהיתה אמורה להיות עיר נמל אמיתית, נראית אחרי חמש בערב כעיר רפאים מפחידה, כאילו תושביה זה עתה נטשו אותה. גם רחוב יפו – אחד הרחובות היפים בעיר – אינו מצליח להתרומם. לפרקים הוא מנסה להיות זוהר ונוצץ, אך עד מהרה חוזר לאפלה שמאפיינת אותו רוב הזמן, ובמיוחד בשעות הערב. ניכר שחיפה הממסדית שונאת את חיפה ההיסטורית והתרבותית, מה שגורם למרכז החיפאי להיראות כאילו הוא סובל מאנמיה כרונית או אלצהיימר במקרה הטוב.

מה לעשות כאשר לפי חוקי העולם האורבאני, הנפש והרוח של העיר נוצרות במרכז ההיסטורי שלה? האמנות, השירה, אפילו הסקס המזדמן, התשוקות למיניהן, היצר, השוליים הסו קולד חברתיים ותרבותיים, הרעיונות, המוזיקה ובעיקר אופייה של העיר, כל עיר – כל זה מיוצר במרכז שיש לו רצף טריטוריאלי ורגשי. 

יש כאלה שיטענו שהעיר התחתית שוקקת פאבים בלילה, ושרחובות בן-גוריון במושבה הגרמנית ומסדה בהדר ממלאים את החלל. זה נכון, אך לא תמיד אפשר למלא את החללים באלכוהול, במיוחד לאלה שאינם אלכוהוליסטים במיוחד, כשמה שמפריד בין פאב ופאב הוא תחושה עמוקה של אובדן, בעיקר לילי. וכמו שרחובות יפו והבנקים וכיאט מתעוררים לשעתיים ואחר-כך מתחרטים, כך גם במושבה ובמיוחד בשדרות בן-גוריון, עד שאתה קולט שאינך נמצא באמת בשדרות קניות ובילוי מסוגננות באמת, השדרות נגמרות והן מובילות לשום מקום.

ברחוב מסדה הבעיה יותר מורכבת, וגם מרתקת: הרחוב מתיימר להיות שינקין החיפאי, אך ממערב ומזרח הוא מנותק מכל רצף אורבאני כלשהו. לי יש תמיד תחושה שאנשי הרחוב וסביבתו ה”בוהמיינים” חיים במעין תודעה כוזבת של יצירה וכינון סגנונות בעיר שלא מפסיקה ליצור אמנות. ויש כאלה שמשוכנעים בזה עד כלות נפשם.



עיר של ערבים “נחמדים”
חיפה לא רק סובלת מהעדר מרכז אורבאני חי שינקז אליו את כל צורות החיים בעיר, היא גם סובלת מחיפושה המתמיד אחרי תפקיד, אחרי פונקציה או סמליות מסוימת, שכן גם בתודעה הפלסטינית וגם בתודעה הישראלית היא תמיד היתה העיר השלישית אחרי ירושלים ויאפא/תל-אביב, מה שהקשה עליה להגדיר את עצמה או להיות מוגדרת בצורה ברורה וחדה. מה גם שהיא עיר חדשה יחסית, שהתפתחה מכפר דייגים קטן, בזכות פרויקטים ענקיים שהקימו שלטונות הכיבוש למיניהם והגירת עבודה ערבית ועלייה יהודית בתחילת המאה.

שלומית באומן – מתוך הפרויקט “אזל”, יציקת חומר קרמי מקומי לתבנית. גובה: 32 ס”מ. 2013

העיר לא הספיקה להגיע לבשלות מודרנית ערבית רב-תרבותית מאחר שהתהליך נקטע בתחילתו ב-1948 על-ידי ציוניזציה של העיר, בלי שהזיכרון יושלם, מה שיצר מנגנון רומנטיזציה בלתי נסבל ולא מבוסס של חיפה. די במשפט של חוקר ההיסטוריה של העיר ד”ר ג’וני מנסור, שטוען (ואפשר להתווכח איתו) כי “חיפה לפני 1948 התחרתה בעיר כמו ביירות”, כדי להבין עד כמה ההבניות התרבותיות עוטפות את העיר הזו באובדן תמידי ומעצימות את הרומנטיזציה שלה בתרבות הפלסטינית, ולפיה היא “כלת הים” שהלכה לאיבוד.
 
לעומת ההבניה הפלסטינית שלפיה חיפה היתה מטרופולין תוסס אך ערבי-פלסטיני טהור שנלקח לנו מבין הידיים (מה שלדעתי נכון בחלקו), לפי הראייה הישראלית חיפה היא אי של שפיות בים גועש – עיר של ערבים “נחמדים” או ערבים “לייט” כאלה או אחרים, “כמונו”, במרחב מזרח-תיכוני עוין ופרימיטיבי ובלתי אפשרי, ומובן שכל היהודים בחיפה שפויים, בתנאי כמובן שהם רוב שולט. כך נבנית חיפה כסמל ומעוז של פלורליזם ציוני דכאני.

בחיפה שורר דו-קיום אגדתי שאפשר למלא איתו בקבוקים ולמכור לתיירים הלא רבים בעיר. בחיפה יש הנשים הכי יפות בגלובוס והאופנה הכי מזעזעת באגן הים התיכון. בחיפה סוגרים בשבע (לא נכון: הדר והעיר התחתית נקברות בחמש והקניונים נשארים פתוחים עד עשר). בחיפה יש הפלאפל הכי טעים (לא נכון: בעפולה הפלאפל יותר טעים, תלוי כמובן מאיזו זווית). חיפה עיר משפחתית. חיפה עיר סטודנטיאלית. חיפה עיר פועלים. חיפה עיר מעמד בינוני. חיפה עיר של פתיחות. חיפה עיר אטומה. חיפה עיר חילונית. חיפה עיר מתחרדת. חיפה עיר המהנדסים. חיפה עיר ההייטק. חיפה עיר מזדקנת. חיפה היא אשה בת 55.

יש ערים שהרעיונות שמבנים אותן הופכים אותן למרתקות וצבעוניות, כי הרעיונות מתחברים איכשהו בצורה מקורית ומפתיעה למציאות. הרעיונות שמבנים את חיפה מן הבחינה התרבותית רבים, אך לא שלמים, לא בשלים, אין הרמוניה ביניהם, הם ילדותיים. כשבאים לחוות אותם במציאות, נוכחים באמת קמצנית למדי והרבה הרבה אכזבה.

בשנים האחרונות מורגש גל של מעבר מהמרחב הכפרי הערבי לעיר חיפה, במיוחד של אמנים, אקדמאים ובני מעמד בינוני משכילים שמאסו במבנה החברתי ששולט בחייהם ושאינם רואים באופק שום התפתחות אורבאנית ביישובם. כולי תקווה שהשינוי הזה (שבינתיים אינו מתבטא באופן סטטיסטי) ירים את העיר היקרה הזאת ויהפוך אותה מאוסף רעיונות חלולים לעיר נמל מרתקת ורב-תרבותית אמיתית.

ראג’י בטחיש הוא סופר ופעיל תרבות קווירי, יליד נצרת, 1970. פרסם שמונה ספרים בערבית ואחד בעברית, כותב לפעמים באתרים ישראליים של תרבות רדיקלית, וביניהם “העוקץ” ו”ארץ האמורי“, בעיקר על מיניות ומרחב אורבני.