תחייתו המהוססת של המרכז האבוד


נעמה סובול יצאה למסע בזמן בשלושה מרכזים של העיר חיפה, מצוידת בכמה שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זיכרון נוסטלגי? מה הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה? מאמר מגיליון “חיפה. מרחב מעורב“, דצמבר 2013

“לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון” (ולטר בנימין, “המשוטט”)

בכל עיר, קטנה כגדולה, יש אזור שאליו מתנקזים כל הלהט, התשוקה, הסקרנות והמעשים המיתרגמים לפעילות אורבאנית אם הם מגיעים ליעדם בשלום.
זה יכול מרכז מסחרי קטן עם חנות הספרים המיוחדת ההיא שאפשר למצוא בה ספר ממש נדיר של צ’ארלס דיקנס והיא היחידה שמביאה ספרי שירה. ואולי יהיה בו גם בית-אוכל קטן – פיצה, פלאפל או בורקס – שאליו יגיעו צעירי העיר ויהפכו אותו למוקד הפגישות שלהם בימי שישי בערב. בבקרים יישב בו הפרלמנט הקבוע של מבוגרי העיר שעוד נשאר להם הרבה מה לומר על פוליטיקה וכדורגל, אבל לא רק. תהיה שם גם חנות הבגדים הזו שבעליה מביאים בגדים מאנגליה או מצרפת בייבוא אישי ומוכרים במחירים שמאפשרים להם לנשום בסוף החודש וללקוחות ליהנות מתחושת התחדשות בלי להתרושש.

ובערים גדולות יותר אנחנו מדברים על שכונה או כמה רחובות שבהם קורה כמעט הכל: הקרנות סרטים שכולם נוהרים אליהם בבית-הקולנוע המרכזי. מסיבות רחוב בחגים. היכל התרבות או התיאטרון העירוני שמתקיימות בו הצגות כמה פעמים בשבוע. הספרייה העירונית שמלאה תמיד בתלמידי בית-ספר ונשים בגילי הפנאי. אפילו הקניון העירוני הקטן, זה שנבנה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, יהיה שם, משתלב בחיי המסחר המקומיים בלי להפריע להם יתר על המידה.

הפינה שבה היער והנהר נפגשים
מרכז העיר הוא הפינה הזו שבה היער והנהר נפגשים. זה המקום שאליו מתנקזות החיות כדי לשתות. אין להן ברירה אלא לפגוש זו בזו. זהו מקור החיים של היער. ממנו הן מתפזרות לכל רחבי היער. Watering Hole, כך נקראת הפינה הזו, ויש לה שני פירושים. הראשון הוא פשוטו כמשמעו – אגן או בור מלא במים. הפירוש השני הוא מקום התקהלות חברתי, בר או סלון, שמוגשים בו משקאות. במציאות של ימינו אלה יכולים להיות גם פאב או בית-קפה.

בחיפה התקיימו, עד שנות ה-80-90 של המאה הקודמת, שלושה מרכזים היסטוריים: מרכז הכרמל, הדר והעיר התחתית. העיר התחתית היתה מרכז מסחרי-כלכלי ולא תרבותי, ולכן אתרכז בהדר ובמרכז הכרמל. בעיר התחתית נפגוש במפתיע בסוף המאמר.

המבנה הטופוגרפי של חיפה גורם לכך שהקשר בין השכונות לחלקי העיר האחרים אינו בלתי אמצעי כמו בערים אחרות. התרחבותה של חיפה, שנעשתה לצדדים, והשכונות החדשות, המקיפות את המרכזים ההיסטוריים כמו קליפות בצל, גורמות לכך שאנשים צריכים להגיע באופן יזום לחלקי העיר השונים, לרבות מרכזיה. זו אולי אחת הסיבות לכך ששלושת מרכזיה של חיפה הלכו ודעכו בהדרגה מתחילת שנות ה-80 ועד עתה.

יצאתי למסע אחורה בזמן מצוידת בכמה שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זיכרון נוסטלגי? מה הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה?

הדר – אם אתה לא שם אתה לא קיים
בחיפה של שנות ה-50, ה-60 ואפילו ה-70 לא היה שום ספק שהמקום שבו הכל קורה ואם אתה לא שם אתה לא קיים הוא שכונת הדר הכרמל.
קצת היסטוריה: השכונה הוקמה על-ידי האדריכל ריכרד קאופמן ב-1922. היא התחילה מעשרה בתים והפכה בהדרגה לאחת השכונות הגדולות ביותר בחיפה. היא הגיעה לשיאה בשנות ה-60 וה-70, ובתחילת שנות ה-80 החלה לשקוע בעקבות נטישת תושבים ודעיכת חיי המסחר בה.

כשעברתי לחיפה בשלהי 1989 עוד הספקתי לשוטט בהדר ולראות אותה מתפוררת לאטה. פה ושם עוד היה אפשר לראות שרידים של תהילת עולם שחלפה. אני זוכרת את מדרחוב נורדאו, שאם באתם אליו מכיוון בלפור יכולתם לחלוף על פני הסניף החיפאי של קפולסקי, הרשת שסימלה יותר מכל את שנות ה-80. כמה בלוקים משם פעל אחד הפאבים הכי הזויים ונכונים לתקופתם בחיפה, פאב סוף-העולם. המוזיקה היתה אז גל-חדש, האוכל שהוגש היה פלטת מטוגנים וטוסטים, והאלכוהול, ובכן, הוא היה אותו אלכוהול. אם המשכתם עוד קצת יכולתם לראות באמצע המדרחוב את הסניף החיפאי המיתולוגי של האוזן-השלישית, שבו קניתי ומכרתי והחלפתי שוב את מיטב האוסף המוזיקלי שלי ושמעתי באוזניות אלבומים מופלאים שעיצבו את חיי. 

אם ירדתם קצת אחר-כך במדרגות לכיוון רחוב הרצל בסמטה הקטנה הקרויה רחוב חיים, הגעתם לקפה אלכסנדרה – מוסד חיפאי עם קליינטורה קבועה שסיפורו לא נשמע עד היום, אבל אין ספק שיהדהד יום אחד במרחבי השכחה החיפאית. הוא שינה את אופיו ממש בשנה האחרונה למסעדת בשרים מזרחית. כל השנים היה זה המקדש העתיק היותר לתרבות הקמפית-קיטשית-גייזית, שהתקשט בספות ומנורות וחפצי חן בסגנון רוקוקו. המקום הגיש אוכל אירופי מוקפד כמו פסטות ברטבים קלאסיים, שניצל וינאי, מוקרמים למיניהם ומיני פאי מפירות שונים.

אם החלטתם לחזור למדרחוב ולהמשיך לכיוון ארלוזורוב, בוודאי תוכלו לבקר בגן בנימין, שזוכה לתחייה מחודשת זהירה אחרי שעמד בשממונו שנים רבות. הגן, גדול וירוק, היה מרכז חברתי לבעלי כלבים ולרווקים העליזים והתוססים של שנות ה-60 וה-70 בחיפה. 

מעליו עומד תיאטרון חיפה, שידע עליות ומורדות עם השנים. בשיאו הועלו בו הצגות רפרטואר של טובי המחזאים בכיכובם של טובי השחקנים. תיאטרון חיפה היה הנסיוני והמתקדם ביותר. הוא היה התיאטרון שבו העז חנוך לוין למרוד בשיטה הישנה ולהציג מחזות כמו “מלכת אמבטיה” עם תיקי דיין האלמותית. 

ממש בצד, ליד התיאטרון, עומדת מבוישת וקצת בודדה הספרייה העירונית (פבזנר). אולם הקריאה הגדול, עם הדממה הרועמת שבו, נתן לי תמיד את התחושה שאני ילדה קטנה שיש לה עוד המון מה ללמוד. והיו גם אירועי ערב בספרייה, תאמינו או לא, שיזם המנהל הנמרץ שלה, עמיקם יסעור. לעתים הם עדיין מתקיימים, אך לא זוכים לפרסום רב, לצערי. 

בחלק התחתון של הדר היו בזארים של בגדים וכלי בית, כמו היום פחות או יותר. היו גם בית-הקרנות שזכה לסוג של תחייה מחודשת שעליה ניתן להתווכח ומגדל הנביאים, שהיה בתחילת דרכו קניון הומה, אך ננטש והפך לפיל לבן. כיום הוא מארח את רשת הסופרמרקטים מאי-מרקט ואנשים מגיעים אליו בעיקר מהסיבה הזו. 

והיה ההוטנטוט. בהעדר הגדרה טובה יותר, היה אפשר לקרוא לו בית-קפה–גלריה, אבל הוא היה כל-כך הרבה יותר מזה. דורית מנטל, בעלת המקום, היתה אמנית פעילה במגוון תחומים, חברת מועצה לשעבר בסיעת הירוקים ופעילה אקטיביסטית באינספור עמותות. היא הקימה מקום שהקדים את זמנו וכלל הופעות, תערוכות ובעיקר שימש בית ונקודת מפגש לזקנים וצעירים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים, סטרייטים ולהט”בים, מוזיקאים וציירים, מסטולים וסאחים, אלכוהוליסטים ונגמלים, אנשי רוח ומעש, וכמובן גם בטלנים מקצועיים. הוגש שם אוכל קסום מהול בגעגועים וברומנטיקה ופסנתרנים הנעימו את שהייתם של המבקרים. שם יצא לי לפגוש אישיות מיוחדת במינה מאיטליה, שרק ברגעים אלה אני מבינה כמה השפעתה עלי היתה כבירה.

מרכז הכרמל – נוגסים בהמבורגר וחולמים על תהילת עולם 

הקדמה היסטורית: הבתים הראשונים שנבנו במרכז הכרמל היו בתי-הארחה, והם קמו בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. שאר הבתים נבנו בשנות ה-30. רוב התושבים היו יהודים ממוצא גרמני שרכשו את הנכסים מהטמפלרים. מרכז הכרמל הוא תבנית נוף מולדתי. ביליתי שם את כל נעורי ואני מכירה אותו ככף ידי.

בשנותי הראשונות בחיפה היתה לי ולמשפחתי “מסעדת בית” שאליה נהגנו ללכת בכל אירוע חגיגי שהצדיק אכילה בחוץ. קראו למסעדה פינג’אן, והיא שכנה בפסאז’ שמאחורי הטאבון ז”ל. היו בה המג’דרה הכי טובה בעולם, קובה מצוין ופלאפל חם ופריך. גם החומוס לא היה רע. מסעדה מזרחית מהסוג הטוב שהיום די נעלם. 

כשרציתי לבלות עם חברי מתקופת החטיבה, היינו הולכים לסניף הבורגראנץ’ היחיד שהיה אז בחיפה. הוא עוצב בסגנון של מסעדת בוקרים בהרי הרוקי’ס. עץ בכל מקום, כולל השולחנות שהיו מעץ מלא. והיתה גם מכונת שירים שניגנה שירי שנות ה-60. היינו נוגסים בהמבורגר או בנקניקייה וחולמים על תהילת עולם. 

לא רחוק משם עומד (עד היום) הסינמטק. התוודעתי אליו בתיכון, כשאנשיו יזמו ביקור בכיתתי והציעו לנו מחיר מוזל במיוחד. עוד באותו היום, יחד עם חברים, הלכנו ועשינו מנוי וראינו שני סרטים ברצף. את הסרט הראשון מביניהם, “שמש בוגדנית”, לא אשכח לעולם. הסרט הזה פתח לי צוהר לעולם “הסרטים הזרים”, מושג אמריקאי קצת מוזר לסרטים איכותיים ומעמיקים. לשם גם הלכתי לערבי “רוקולנוע” – מוסד מיתולוגי משל עצמו שעדיין חי ובועט. זכור לי ערב מיוחד בנושא להקת הביטלס בהנחייתו של ח”כ לשעבר מודי זנדברג, לפני הקריירה הפוליטית שלו.

סמוך לסניף מקדונלד’ס שכנה מסעדה איטלקית בשם לה-איטליאנו. זה היה עסק קטן, משפחתי ומסביר פנים. הבעלים היו איטלקים במוצאם והכינו אוכל פשוט ואיכותי. המפות על השולחנות היו משובצות בלבן ואדום – בדיוק כמו בפיאצה קטנה באיטליה. פסטה בולונז ופיצה עם בייקון, פטריות ובצל היו המנות הקבועות שלי.

משם התפצלה הדרך לטיילת לואי או גן האם. בגן האם ישבו החבר’ה המגניבים, שילוב של פריקים-פאנקיסטים. מי שלא ראה מעודו בחור עם ג’ינס ליווייס קרוע ומולבן באקונומיקה, חולצה משובצת ואייליינר שחור ומודגש בעיניים – כנראה לא ראה את אביב גפן בתחילת דרכו.

 היו גם אלה שלבשו נעלי ד”ר מרטינס ואוברול קורדרוי שגדול עליהם בכמה מידות. מה הלך שם? רק המדשאה יכולה לספר. מדי פעם להקות צעירות ניגנו בקונכייה ועשו שמח. עיר הנוער היתה מתקיימת שם כדרך קבע עם מיטב הזמרים והלהקות. שם ראיתי את שלום חנוך לראשונה.

בטיילת לואי נהגנו לשבת בחבורות או בזוגות ולהשקיף על נוף המפרץ, שנפרש בשיא יופיו בשעות הערב, בשקיעה ולאחריה. היה זה מקום אידיאלי לנאהבים מתבודדים. כמה מאות מטרים משם, מצד ימין, שכן פאב המצפור. לגן שמעליו היינו הולכים בתקופת התיכון כדי לראות את הזיקוקים של יום-העצמאות וגם כדי לשמוע את צפירות האוניות בערב ראש השנה האזרחית החדשה. לפעמים נכנסנו למצפור עצמו והזמנו כוס משקה קל וצלחת צ’יפס ובילינו שם שעה קלה בשיחה על הא ודא.

אם בשיחות עסקינן, הסניף הראשון והמקורי של רשת קפה גרג, לפני שהפכה לתמנון ששולח את זרועותיו בכל רחבי הארץ, נפתח לו בשנות ה-90 ליד הסנדביץ’-בר המיתולוגי, שעדיין עובד. הוא היה כוך קטנטן וחמים שלא הגיש דבר פרט למשקאות חמים שטחנו במקום מפולי קפה ואבקת קקאו מבושלת, חליטות תה נדירות ועוגיות שנאפו כל בוקר. מאוחר יותר נוספו סנדביצ’ים צנועים. המשקאות הקלים היו מעטים אך ייחודיים, ומשקה הבית שלי היה משקה שירלי טמפל על בסיס קולה וסירופ גרנדין. זה היה מקום עם מוזיקה נפלאה שעבד עד השעות המאוד קטנות של הלילה. לעתים קרובות יצאתי ממנו בשלוש-ארבע לפנות בוקר לאחר שיחת נפש סוערת ומרתקת עם ידיד זה או אחר.

פוסט מורטם, סיפור מתעתע
אני לא יכולה לשים את האצבע על הזמן המדויק, אבל מתישהו אחרי סיום השירות הצבאי שלי החלה הנסיגה. היא היתה מהירה מאוד בהדר והדרגתית מאוד במרכז הכרמל.

הדר כמו ננטשה ביום אחד. אולי היתה זו פתיחת הגרנד-קניון ב-1999. אולי היתה זו מרכזיית המפרץ שנפתחה בשנת 2002 ואולי עבודות השיפוץ הבלתי נגמרות בהדר, שאיש אינו זוכר מתי החלו. האנשים חדלו מלהגיע להדר, ואלו שהתגוררו בה עזבו לאזורים נחשבים יותר. הדר התעטפה ברחובות ריקים לחלוטין לאחר רדת החשיכה, ורק אוכלוסייה מוחלשת – נרקומנים, זונות ועובדים זרים – הסתובבה בה בשעות אלו. וכאשר אין אוכלוסייה מתפקדת וקבועה במקום, אין בו גם דרישה לתרבות. מקומות התרבות המעטים שהיו בהדר הגיעו לסוף דרכם ונסגרו.

מרכז הכרמל הוא סיפור מתעתע יותר. עדיין יש בו איים קטנים של פעילות, כגון הסינמטק והאודיטוריום, שבו מתקיימים קונצרטים. תיירים באים לראות את גני הבהאים, שהכניסה אליהם היא מתחת לטיילת לואי. פסטיבל הסרטים שנערך מדי שנה בסוכות נותן אשליה של אזור תוסס, אך הניגוד בין ימי הפסטיבל לימים שלפניו ואחריו הוא כה גדול, עד שלעתים אני נמנעת מלהגיע לפסטיבל עצמו, כי איני יכולה לשאת אותו. 

במקרה של מרכז הכרמל ההרגשה שלי היא שהאוכלוסייה ש”עשתה” אותו היתה הצעירים החיפאים, האמנים בתחילת דרכם, המשוררים החולמים והמורדים. סצינת גן האם עברה בהדרגה בשנות ה-90 לרחבת הסינמטק והתפוגגה באטיות בתהליך שנמשך בערך עשור. בשלב כלשהו הילדים התבגרו ועזבו את העיר. חיפה – כעיר מזדקנת – מתקשה ליצור דור המשך ראוי שישוב ויאכלס את המקום.

העתיד שייך לעיר התחתית
בשנה-שנתיים האחרונות אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של חיי התרבות והאמנות בחיפה. זו אינה תרבות הגמלאים שמאפיינת כל-כך את חיפה, כגון פתיחות מכובדות במוזיאוני חיפה הממוסדים, מועדון הסרט הטוב בסינמטק שמלא בראשים מלבינים וקונצרטים עמוסים בקשישים. אלו חיי תרבות ואמנות מהסוג הצעיר בנפשו, הלא ממוסד והמורד.

אלו בדרך כלל יוזמות של אנשים פרטיים שכמה מהם אמנים ויוצרים תל-אביבים שהגיעו בגלל המחירים הסבירים ונשארו כי התאהבו בעיר, ואחרים חיפאים שהחליטו לקום ולעשות מעשה. נפתחו שלל גלריות, פאבים, מועדונים ובתי-אוכל שהמשותף להם הוא שהם עסקים קטנים ומחוברים מאוד לאזור שבו הם נמצאים. כל זה קורה דווקא בעיר התחתית, מקום מפתיע מאוד, היות ששימש כל השנים כמרכז עסקי-כלכלי ולא תרבותי. דווקא הריק וחוסר המשקעים הרגשיים שאיפיינו את העיר התחתית איפשרו את התנאים להיווצרות כל הטוב הזה.

ומה עם הדר ומרכז הכרמל, אתם שואלים?
יש מקום לתקווה. הדר הפכה למעונם של סטודנטים, אקטיביסטים חברתיים ואקולוגיים ואמנים מחתרתיים. רחוב מסדה וסביבתו פורחים ומשגשגים ומתנ”ס טבריה 15 לא מפסיק להתמלא באירועים ובאנשים. עם תום השיפוצים ניתן לזהות התחלה של פריחה מהוססת גם בחלקה התחתון של הדר. 

ומרכז הכרמל? ידידי הבורגני התלונן לא מכבר על חבר’ה צעירים שמנגנים לו בגיטרה מתחת לחלון. אתם יודעים, כמו התלונות שנשמעו מהשכנים בשנות ה-70 וה-80 בימים הטובים ההם, בגן האם.

נעמה סובול היא בעלת הבלוג “תרבות אכילה“, שמסקר אירועי תרבות ואוכל בחיפה. כמו כן מנהלת את דף הפייסבוק “אירועי השבוע האמיתיים בחיפה” עם שני עמיתים נוספים. לקחה על עצמה את השליחות להפריך את הטענה שמשעמם בחיפה.