ההצעה הטובה ביותר

בימים אלה מוקרן בבתי-הקולנוע בארץ סרטו החדש של הבמאי האיטלקי ג’וזפה טורנטורה, “ההצעה הטובה ביותר”. הסרט מגולל את סיפורו של וירג’יל אולדמן, מנהל בית מכירות פומביות של יצירות אמנות הסוחר בעתיקות, ציורים, רהיטים וחפצי אמנות שונים מתחום ה”Old Masters”. אולדמן מוצג כמומחה גדול, איש מקצוע מן הרמה הגבוהה ביותר, המזהה אמנים ומקורות במבט חטוף ומבחין בקלות בין יצירת אמנות מקורית למזויפת.

באחת הסצינות מעריך אולדמן עבור לקוחותיו ציור עתיק כציור מזויף שהוכן על-ידי ציירת איטלקייה שהתמחתה בזיופים מן המאה ה-16. אולדמן מעריך את שוויו של הציור בכמה עשרות אלפי דולרים. בסצינה מאוחרת יותר אולדמן נוזף בשותף סמוי שלו, הקונה למענו יצירות אמנות במכירות שהוא מנהל, על כך שלא הצליח לקנות את הציור המזויף. אולדמן מגלה כי העריך את שוויו של הציור בהערכת-חסר משמעותית, שכן הוא אינו זיוף, ובעצם שוויו האמיתי גדול מאות מונים ולכן “חייב להיות שלו עצמו”.

מעצם המעשה עולה רמאותו של בעלים ומנהל של בית מכירות פומביות מכובד. והרי הוא נחשב אוטוריטה בתחום ומומחה גדול ושמו המקצועי הולך לפניו. האם מעשים כאלה מתקיימים גם במציאות?

מאז הפכה האמנות לערוץ השקעות ומחירי יצירות האמנות האמירו, הפך עולם המכירות פומביות של חפצי אמנות לעולם המצית את דמיונם של רבים. האירועים הנוצצים והמרגשים המושכים את השתתפותם של בעלי המעמד גבוה והסלבריטאים והנוכחות בחדר המכירה כאשר עבודה של אמן מפורסם נמכרת בעשרות מיליוני דולרים מעוררים התרגשות רבה בקרב רבים משוחרי עולם האמנות.

יש לזכור כי בתי מכירות אלה הפכו להיות הבמה המרכזית לסחר בחפצי אמנות. בזכות הפומביות שלהם הם גם קובעי המגמות ומחירי השוק, ולכן בעיקר על פיהן יישק דבר.

רופא כללי או רופאים מומחים

בעולם פועלים בתי מכירות פומביות רבים העוסקים באמנות, כמה מהם בני מאות שנים. ההבדלים ביניהם נובעים משמות המומחים העובדים עבורם, עצם היותם בינלאומיים ויכולתם להגיע לקהל רחב ככל האפשר. מכירות עבר גבוהות והמוניטין שלהם הם שמביאים אליהם לקוחות ולא אל מתחריהם.

מבחינה משפטית, יש נושאים רבים מאוד הנוגעים למסחר במכירה פומבית: חוזה מורכב בין בית המכירות למוכר ובין בית המכירות לקונה, אחריותו של בית המכירות, הלוואות כספיות, שמירה על סודיות, אחריות של שימור העבודות, שינוע העבודות, אחריות מקצועית בנוגע להערכת שווי היצירה, אחריות בנוגע לעבודות מזויפות, עבודות גנובות, עבודות שהוחרמו בתקופת מלחמת העולם השנייה ועוד.

בשל המורכבות המשפטית שסחר שכזה טומן בחובו, הוא ייצר עד היום מספר רב של תביעות משפטיות שהוגשו לבתי-משפט שונים בעולם. מקרה מעניין שהגיע לבית-המשפט הבריטי עסק במכירה של שתי עבודות על-ידי בית מכירות קטן ומקומי בשם Messenger May Baverstock בשנת 1985. בקטלוג המכירה תוארו שתי העבודות כ”אנגליות, כלבי ציד סמוך לחוף ים סלעי, זוג, שמן על נייר”. מחיר המינימום שנקבע למכירתן היה 40 פאונד.

לשמחת כל הצדדים, הן נמכרו ב-840 פאונד, אולם לאחר חמישה חודשים בלבד נמכרו העבודות על-ידי בית המכירות סותביס כעבודות של האמן ג’ורג’ סטבס במחיר של 88 אלף פאונד. לקסמור מיי, המוכרת המקורית, כעסה מאוד והחליטה לתבוע את בית-המכירות בגין ההפרשים במחיר שהושג במכירות השונות.

בית-המשפט קבע כי אכן תפקידם של בתי המכירות לתת חוות דעת מדויקת באשר לשווי יצירה ולטכס עצות מתאימות ונכונות. יחד עם זאת, נקבע כי יש להבדיל בין בית מכירות לבית מכירות, וכי יש כאלה היכולים להתהדר בתואר הדומה ל”רופא כללי” וכאלה שהם “רופאים מומחים”. במקרה זה, בית המכירות הקטן והמקומי הינו כ”רופא כללי”, שאמנם טעה בעצתו, אך לא עשה זאת מתוך רשלנות.

בית-המשפט קבע כי בית המכירות הפרובינציאלי עשה את המצופה ממנו בכל הקשור למומחיות ולטיפול בעבודות, ולפיכך אינו חייב פיצוי כלשהו ללקוחה. אין ספק כי אם בית מכירות פומביות בינלאומי בעל שם היה טועה טעות גסה כל-כך בהערכת שווי, בית-המשפט היה פוסק אחרת.

יצירה “שרופה”

מקרה אחר עוסק בבית מכירות פומביות גדול ומכובד. בשנת 1981 פנתה חברת השקעות באמנות מפנמה בשם קריסטלינה לבית המכירות כריסטיס בניו-יורק במטרה למכור דרכה כמה יצירות אימפרסיוניסטיות חשובות. נציגי החברה נפגשו עם נשיא כריסטיס, מומחה לאמנות אימפרסיוניסטית. בהתאם להמלצתו הוחלט על מכירה פומבית של שמונה יצירות (ביניהן עבודות של ואן-גוך, גוגן, דגה ומונה) עם הכנסות צפויות מינימליות בסך של שמונה מיליון ו-500 אלף דולר ותוך שמירה על אנונימיות המוכר.

המכירה, שנקבעה למאי 1981, לוותה בפרסום גדול. הופץ קטלוג צבעוני ונעשו נסיונות מוקדמים למציאת קונים. אולם במכירה הפומבית עצמה קרה “אסון”: רק עבודה אחת מבין השמונה נמכרה. שאר העבודות לא עברו את מחיר המינימום שנקבע על-ידי כריסטיס למכירה.

המשמעות של אי-מכירת עבודות במכירה פומבית היא הרסנית לעבודה, שבעצם הופכת ל”שרופה” בשוק האמנות. קשה מאוד יהיה למכור אותה לאחר מכן במחיר ראוי. כריסטיס ניסו להקטין את האסון ופירסמו בתקשורת ששלוש עבודות נמכרו. לטענתם, הם עשו זאת לטובת חברת קריסטלינה ולטובת שוק האמנות בכלל.

במאי 1982 הגישה קריסטלינה תביעה כנגד כריסטיס לפיצוי כספי גדול (27 מיליון ומאתיים אלף דולר) בטענה של הפרת חוזה, אי-אחריות מקצועית, אי-העברת אינפורמציה חשובה ללקוח והפרת אמון.

התביעה נגמרה בפשרה: נשיא כריסטיס התפטר מתפקידו, וכריסטיס שילמה פיצוי בסך 80 אלף דולר. אבל אמון הציבור בבתי המכירות הפומביות נפגע. שאלות רבות הועלו בנוגע לזהות הקונה (ואם באמת יש קונה או שהיה זה אינטרס של בית המכירות לזייף מכירה), מחיר המינימום שנקבע והאינטרסים השונים בקביעתו, זהות האדם שניהל את המכירה ואם אכן קיבל אישור מהקונה להעלות את המחיר או שהעלה אותו על דעת עצמו, וכן שאלות בנוגע לטיבם של אותם כוחות שמעלים מחירים של יצירות והאינטרסים שמאחוריהם (בעלי גלריות המייצגים את האמנים ולא קונים “אמיתיים”, למשל).

שאלות רבות אלה נותרו ללא מענה, ואין לנו אלא לקוות כי מקרים דומים לא יישנו.

הכותבת היא עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת, ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים. לפרטים: nurit@artlaw.co.il