אמא שלך ציור מגושם

נטלי לוין: אז מה זה “עינוגי דכדוכים“?

שרון פדידה: שם גאוני של שי, אני חושב שהוא יודע לתת כותרות שמצליחות לתמצת מצב אנושי בצורה מאוד מדויקת.

שי יחזקאלי: אני גם רוצה לפרגן לשרון, הוא נהג יפה כל הדרך לחיפה.

שרון: איזה חמוד. באמת?

שי: לא, האמת היא שלא משהו.

שרון: לא נהגתי יפה?

שי: נהגת יפה מאוד, רק היית צריך לסתום את הפה ולא להתבכיין כל הדרך.

שרון: אה, נכון, כי החלטתי שזאת התערוכה האחרונה שלי.

שי: הוא אומר את זה כל תערוכה.

שרון: נכון, כל תערוכה זאת התערוכה האחרונה שלי, אבל הפעם החלטתי שזה סופי.

שי: כן הוא וכוורת, הוא בעצם דני סנדרסון של עולם האמנות.

התערוכה היא בעצם נקודת מפגש של שניכם, המבוססת על תקשורת נוירוטית בלתי אפשרית. איך בכל זאת העסק קרה?

שרון: אהבה גדולה.

שי: האמת שהסתכלתי על עבודות של שרון, שהעלה כל יום רישומים לפייסבוק, והתלהבתי מאוד. בצעד לא אופייני לי סימסתי לו, “יו, בוא נעשה תערוכה יחד”. עברו שתי דקות והתחרטתי, חשבתי שאולי בעצם יש משהו קרוב מדי, כמעט אילוסטרטיבי בקרבה הזו מבחינת התוכן והנושאים, אבל אז הוא ענה לי, “יאללה סבבה”, וכבר לא היתה דרך חזרה.

שרון: את קולטת?

שי: מה לעשות? אני מאוד פוחד בדרך כלל לעבוד עם אנשים אחרים.

שרון: ואז הוא בא אלי לסטודיו, ראה אצלי את שני הבלוקים עם הרישומים והתבאס, אמר שחשב שזה יותר גדול, הוא היה בטוח שמדובר בציורי קיר ענקיים ואז הוא רואה מחברת כזאת. הצחיק אותי שהוא התבאס.

שי: איזה שקרן, לא התבאסתי.

ואתם חברים כבר הרבה זמן?

שרון: כן התחלנו מללכת לשתות מלא יחד, אבל אף פעם לא קשר מאורגן ממש, למרות שיש גם שיחות נפש.

שי: גם שיחות נפש, פשוט זה בעיקר אני מדבר רוב הזמן.

אי-אפשר שלא לחוש בפער בין השפה הגרפית ברישומים של שרון לבין הציור המגושם-מופשט של שי.

שי: אמא שלך ציור מגושם.

אבל מצד שני, זה כמו שתי שפות כדי להגיד אותו הדבר. שניכם מתעסקים בגבריות מתפוררת, רחמים עצמיים וחרדה, ועדיין עושים את כל זה באירוניה.

שרון: אני מתעסק בגבריות מתפוררת? אלוהים ישמור!

שי: היא התכוונה שהגבריות שלך מתפוררת.

שרון: טוב, זה נכון.

שי: צחוקים איתך, אבל זה נכון. יש פער של שפה, אבל בעיני מה שמעניין זה שהביטוי הצורני והסגנוני של כל אחד מאיתנו בעצם סוג של מתחזה למוטיבציה רגשית. הקו של שרון הוא די קר ומדויק, ואצלי הקו הוא די רכרוכי ורועד, כאילו אקספרסיבי.

שרון: תיאור חמוד.

אולי במופשט של שי יש משהו שמסתכל יותר על עולם האמנות ומגיב אליו, ובעבודות של שרון יש משהו שמסתכל על איזו מציאות ופחות מתחשבן עם מסורת ציורית למשל?

שי: אולי, אבל בסופו של דבר אנחנו שואבים השראה מאותם מקורות. כך או כך, אני הבנתי שחשוב לי להרגיש חירות מהטקסט המלווה, לדבר על שברון לב ועל דיכאון בלי לרפרר לקריסטבות, לומר את הכאב כמו איך שהכאב מדבר, כמו איך שהוא מנסח את עצמו.

כלומר, לקחו לי, עשו לי, כואב לי?

שי: כן, ולזה אין לכאורה מקום באמנות עכשווית, רגש אמוציונלי תמיד נתפס פתטי, ויש פתטי טוב בעיני, כשהוא לא מתקיים תחת איזה פחד.

שרון: וואוו איזה שיר!

שי: מה??

שרון: אתה לא שומע שיר מעולה ברקע?

אני ושי מנסים להקשיב רחוק מאיזה בית בוקע שיר במזרחית.

שרון: ואוו זה הכי מתאים לי עכשיו, זהבה בן, סלמאת, שיר על חייל שהולך לקרב, זה היה מושלם עכשיו.

שי, אתה לא מתרגש?

שי: כל עשור אני בערך מנסה להקשיב לזוהר ארגוב ואני לא מבין מה הקטע.

שרון: תתחיל עם עומר אדם.

אז מה אמרנו על רגשות?

שי: אמרתי שאני מרגיש שיש מקום שנגזל מאמנות עכשווית, וזה המקום שמדברים על רגשות באופן אקספרסיבי ולא מנוסח.

שרון: מסכים, אני זה הכי נגעת-נסעת. אין אצלי תכנון, אין כלום, אני לא עובד בשכבות נניח, נופל נופל, אם לא – אז ממשיכים. זה האקספרסיבי שלי.

שי: אתה מבין אבל שמצד שני יש משהו מאוד מוקפד במה שקורה אצלך ברישומים? הקו שלך מאוד יציב ואפילו קר.

שרון: כן, אבל זה הפוך ממה שאני מרגיש. לי היה ממש כיף לעבוד יחד, היו לי יומיים ממש כיפיים בחיפה, וזה בשבילי החוויה של תערוכה. התוצאה של הדברים כפי שהם נמצאים דבר ליד דבר פחות מעניינת אותי, אבל המפגש עצמו של שנינו, כלומר לשים את עצמך ליד מישהו, לי באופן אישי זה משחרר ועושה טוב כשהדברים באים בטבעיות.

שי: זה באמת די נדיר סוג כזה של עבודה לא ממוסדת. וזה הרבה יותר כיף וזה לא מובן מאליו לעבוד בלי יחסי כוחות, כמעט לקראת אידיאל משותף, החופש לבחור איך ומה, שזה מאוד שונה מהמצב הרגיל של הצבות של תערוכות בדרך כלל.

כמעט כמו לעשות מוזיקה יחד, כשכל אחד נותן את הטון ומוביל, שזה מאוד שונה מעבודה על ציור בדרך כלל, שהיא יותר מצב של אמן מסוגר מול עצמו באיזה מרחב אוטיסטי.

שי: נכון שאני רוב הזמן מתפקד במקום האוטיסטי של האמנות, אבל אני חווה אחרת את העניין של אמנות פלסטית מלהקה, המדיום של ציור הוא מדיום שאתה בודד בעולם, גם במובן של העשייה וגם של הפוליטיקה של האמנות. במקרה עם שרון זה לא שהתחלנו פתאום לצייר יחד, כל אחד עדיין התבוסס במיצים שלו ובג’יפה שלו.

שרון: היי, אל תקרא לי ג’יפה.

שי: אבל הרי בסופו של דבר אני לא ידעתי עד הרגע האחרון מה שרון יביא.

שרון: גם אני לא ידעתי מה אני מביא, אבל עזרת לי לבחור בדקה האחרונה.

שי: כן, באתי אליו לסטודיו והוא אמר שהוא מביא איתו רק מאוורר.

אז לא כל אמנות רוצה להיות מוזיקה?

שי: אני מכיר את המשפט הזה, אבל אני פחות רומנטי ממך בגישה שלי למוזיקה. אם את מתעקשת להשוות אז אפשר להגיד שניסינו לדבר על רגשות כמו בשיר פופ, ומהבחינה הזאת החיבור עם שרון מאוד נכון.

שרון אבל כן רומנטיקן.

שי: נכון, אבל עדיין יש אירוניה בעבודות שלו.

שרון, מה אתה אומר?

שרון: על איך מוזיקה יכולה להתקשר למשהו שעשינו? לא יודע. אני פשוט מאוד סמכתי על שי, זה לא בא ממקום של איזה ביטול או של תפיסת אמנות, זה יותר ברמה אישית, הרגשתי שאני סומך על העבודות שלו יותר מעל העבודות שלי. אני מת עליו.

שי: מזל שלא ידעתי את זה. כי אם ידעתי שסומכים רק עלי הייתי נלחץ.

נטלי לוין אצרה את תערוכתם של שי יחזקאלי ושרון פדידה “עינוגי דכדוכים” בגלריית החדש-והרע, רח’ כיאט 1, העיר התחתית, חיפה. התערוכה תהיה פתוחה מה-12 בספטמבר ועד ה-18 באוקטובר 2013. שעות פתיחה: שלישי, חמישי, 11:00–14:00, 21:00–17:00. בחגים שעות הפתיחה משתנות, ניתן לעקוב דרך עמוד הפייסבוק של החדש-והרע.