האקסטרה-פריק

שראון פז, אוצר, מעצב התנסותי וראש החוג לניו-מדיה במוסררה. תן לנו רקע.

“סיקרן אותי תמיד איך אנשים חיים, מתנהלים, מחליטים החלטות, חושבים, מודעים. ולי פשוט יש רעיונות. כל הזמן קודחים לי במוח רעיונות. אין זמן של off, אני לא יכול לכבות. מחשבות, כיוונים, רעיונות, הזיות, כל מה שביניהם.

“הלכתי למכון הטכנולוגי בחולון. הייתי בר-מזל, ולמדתי במחלקה שנסגרה בתוך זמן קצר בשם ‘עיצוב ואמנות’. אף אחד עד היום לא יודע בדיוק מה זה אומר. לשמחתי יצא לי ללמוד בכמה מקומות שהם על התפר. בסופו של דבר מה שמשנה זה שהיא היתה מחלקה מאוד פתוחה בחשיבה שלה, בתפיסה שלה, ומאוד הוליסטית, מקיפה הכל. לא היה איזה פוקוס יותר מדי חד.

“זאת היתה מחלקה שמאפשרת לסטודנטים שלה לפעול ולחשוב באופן חופשי. היו לנו מרצים מכל מיני תחומים – פסלים וצורפים, מעצבי אופנה, מעצבי מוצר, ציירים. זה סוג המקום שבו אני פורח. עשיתי מה שרציתי, ועשיתי דברים הזויים לחלוטין, אפילו בתוך המקום הזה, המחלקה שהיתה הבית של ההזויים, הייתי האקסטרה-פריק”.

הסמן הקיצוני.

“כן. ואלו היו שנים מאוד כיפיות. לא ידעתי בדיוק מה אני, אז קבעתי לעצמי מין סט של חוקים, מגבלות שעל בסיסן אני עובד”.

מהן?

“אני עובד עם חומרים באופן שבו הם נמצאים. עץ הוא עץ, מתכת היא מתכת. לא צובע או מכסה. לא גורם למשהו להיראות כמו משהו שהוא לא. אני משתמש הרבה ברדי-מייד, בדברים כמו שהם, שיש לי פוקוס על איך אנשים משתמשים בהם, שהם מעוררי מחשבה, שהם יותר שואלים שאלות מאשר עונים תשובות, שהם לא בהכרח הכי נעימים ומלטפים, אלא להפך. הם מאתגרים, הם מקשים”.

חשוב לך לעשות רושם.

“זה לא רושם. אנחנו חיים את חיינו ויכולים פשוט לגלוש עליהם – אם אתה לא שם לב, אתה תוך שנייה נהיה זקן ומת. לכל אדם יש בין אפס לכמה רגעים בחיים שלו שקורה לו משהו. והרגעים האלו, בדרך כלל, הם רגעים שקורה משהו שהוא חריג באיזשהו אופן”.

חריג מהרצף.

“אתה יכול להגיד מהרצף, יכול להיות שהוא לא חריג באופן כללי, הוא חריג לך. הוא מצליח לגרום לך שנייה לעצור, להסתכל, להתבונן, להריח. לשמוע. לחשוב, להטיל ספק”.

זה משהו שחשוב לך לעשות, להפריע לאחרים?

“כן. להוציא אותם מהמהלך הטבעי והמובן מאליו של החיים שלהם. אני חושב שהתנסות זה האופן היחיד שבו אפשר לשאול שאלה פתוחה. למעצב מאוד חשוב שתהיה תשובה ברורה, שמישהו ישתמש בצורה מאוד מסוימת, ושיסתכל באופן מסוים או יחשוב באופן מסוים. לעומת זאת אמן, כביכול לא מעניין אותו כלום. הוא שואל את עצמו את השאלות והוא עונה עליהן. את אף אחד לא צריך לעניין מה הוא שואל או מה הוא עונה.

“אז אני מנסה ליצור סיטואציה שבה יש לי מידה של שליטה, אני קובע חוקי משחק, ובאיזשהו שלב אני משחרר את זה לעולם. מה שקורה מכאן והלאה זאת חידה שאני יכול בכלים מאוד מוגבלים לנסות לברר, אבל זה חלק מהקסם, שאני לא יודע מה יקרה מזה, מה אנשים יעשו מזה, או אפילו איך זה יהיה בשבילי. כל תהליך הוא תהליך עבודה והתנסות גם בשבילי. אני מתנסה, אני בודק, אני שואל שאלות, משתדל בעיקר לא להשתעמם. ואני מחויב באיזשהו אופן למשתמש שלי, שאני בעצמי אעבור בעצמי לפחות חלק, או יותר ממה שאני מצפה, או מקווה, שהוא יעבור”.

וההנחה שלך היא שאם זה עושה את זה לך, זה כנראה טוב.

“כן. זה תמיד סיכון. זה גם חלק מהכיף. כל דבר שאני עושה הוא סיכון. החוויה שלי כשפותחים תערוכה, היא שכאילו כולם רגועים, ואני זה שלחוץ עד הרגע האחרון, כי תמיד יש את השאלה האם זה יעבוד, גם טכנית וגם אם זה יעבוד עם אנשים. שיהיו מעורבים. זה לא מובן מאליו, כי מחנכים את כולנו להגיע לתערוכות ולהסתכל. היו תערוכות שהייתי צריך ממש להכריח אנשים לגעת, לשבת, לדחוף, לבעוט, להיות שותפים יותר. אנשים מפחדים”.

הפרויקטים שאתה עושה הם באמנות או בעיצוב?

“בחלוף הזמן, כשסיימתי את הסנדברג, המצאתי מונח שרק אחר-כך גיליתי שלא אני זה שהמציא אותו: experience design. היום זה מה שאני עושה. עיצוב התנסותי. מספרים לי שאני אמן, ואני מתעקש שאני מעצב. בתואר השני שלי בסנדברג הייתי מעצב בין האמנים, פה אני אמן בין מעצבים. בסופו של דבר זה לא נראה לי כל-כך רלבנטי”.

‫דיברת על חדשנות, על התנסות, על זה שאנשים צריכים לקחת סיכונים. אתה ראש המחלקה לניו-מדיה במוסררה. איך זה בא לידי ביטוי במחלקה שאתה מנהל?

“ניו-מדיה לא מתעסקת עם מדיה ספציפית, אלא בחדש, במתחדש, בדברים שמאתגרים אותנו טכנולוגית, חברתית, אמנותית, וגם באופנים שהאמנות והתרבות בכלל מציגות חידושים לעולם. אינטרנט, סלולרי, כניסה של מדיות חברתיות אל תוך העולם. המחלקה מתעסקת בחיבורים שבין עולמות תוכן שלא נעשו בעבר – תכנות פיזי, חיבורים בין וירטואלי לממשי, רובוטיקה, מיצבים אינטראקטיביים שמשתמשים באלקטרוניקה, בקינטיקה, דברים שהיום יש לנו אפשרות לעשות בלי מעבדות של מיליוני שקלים או באמצעים ביתיים ועם אפשרות ללמוד את הדברים באופן נגיש.

“בעצם האפשרויות הן בלתי מוגבלות. אמנים מטבעם הם הראשונים שמנסים דברים חדשים, שמסתקרנים, רוכשים מיומנויות שפעם לא היו נגישות להמונים. אז גם אצלנו – ברגע שנותנים לאמנים כלים אלקטרוניים כאלו, הם בודקים לאן אפשר לקחת את זה, איך אפשר לעוות ולהגמיש ולהרחיב את הגבולות של כל כלי שנמצא בידיים שלהם”.

אתה קורא לזה מעבדה.

“כן. לצד המחלקה בתוך בית-הספר, זאת בפועל ממש מעבדה פתוחה לקהל שמכילה בתוכה כלים. זה נקרא ‘ירושלאב’, והיא מאפשרת לאנשים לבוא ולהתנסות בכלים שאני מדבר עליהם. אפשר להתנסות בכלים כמו מדפסות תלת-מימד, מכונות חיתוך בלייזר, סנסורים מגוונים, וגם ללמוד אלקטרוניקה, פבריקציה דיגיטלית, תכנות בסיסי. בעצם אנחנו – צביקה מרקפלד, אוהד מיוחס וזיו בר-ברססט – שפועלים במקום, רוצים להנגיש את הכלים האלו לקהל רחב ככל שניתן, ואגב, לא רק לאמנים – למעצבים, ממציאים, וחובבי טכנולוגיה ואמנות.

“עשינו לאחרונה שיתוף פעולה יחד עם כנס שנקרא ‘BrainTech’, שעוסק בחיבור בין המוח לטכנולוגיה. אצרנו תערוכה לצד הכנס שהתקיים באוקטובר, ופרסמנו ‘קול קורא’ לציבור הרחב להציע פרויקטים שעושים חיבורים בין המוח לכל מיני אאוטפוטים. כלומר, מכונת EEG שמאפשרת לאנשים לשחק איתה – לצייר ציור בעזרת המוח, לעשות יצירת סאונד בעזרת המוח. נוצרו צוותים בינתחומיים, של אנשים שהם טכנולוגיים, וכאלו שהם יותר אמנותיים, וסביבם צמח פרויקט. יש משהו בזה שאני לא מחויב למדיה מסוימת. אולי בגלל זה ניו-מדיה הרבה פעמים מוצאת את עצמה עושה דברים שמתייחסים לציור, מתייחסים לצילום, מתייחסים למדיות אחרות. היא יותר רחבה, יותר אינטרדיסציפלינרית, או טרנס-דיסציפלינרית”.

זה לא מה שלמדת. לא למדת “ניו-מדיה”.

“זה לא משנה. ניו-מדיה זה מגרש משחקים אחד גדול. זה כיף. אני לא רואה את עצמי בחיים נצמד לדבר אחד ועושה רק אותו. עבודה עם טכנולוגיה זה מטא-חומר ומטא-חשיבה. זה להתעסק בחשיבה על חשיבה. המימוש הוא מגוון – עם הקבוצה שאני עובד איתה כרגע, Forrealteam, עם צביקה מרקפלד ותומר דניאל, אנחנו מנסים להמציא חיבורים חדשים בין העולם הוירטואלי למציאות הפיזית – יצא לנו לעשות תערוכות שהיו סלולריות, מיצבים שקשורים לתפיסה של מרחב, עד דברים שהיו לגמרי פיזיים.

“אני בעמדה כביכול הכי נוחה שהיתה לי אי-פעם, כי מה שאני מתעסק בו זה הרעיון הטהור והאסטרטגיה של איך להגיע אליו. מה אפשר לבקש יותר מזה? גם באוצרות זה ככה. אתה במטא-חשיבה על מרחב שאתה רוצה להזמין אליו אנשים, ואתה מאגד אל המרחב הזה אנשים שיעשו את הדבר שלהם. אתה מתעסק עם החיבור שלך למה שהם עושים. גם בפסטיבל ‘מוסררה מיקס’, שאני אוצר עם שרון הורודי, זה משהו שאני מאוד אוהב לעשות”.

מה זה “מוסררה מיקס”?

“זה פסטיבל שבית-הספר מפיק פעם בשנה, והוא מאוד חריג בנוף, אפילו בעולם, אני מרשה לעצמי להגיד, כי הוא גם מתקיים במרחב הציבורי, בתוך שכונת מוסררה וגם במרחב הגלריסטי של בית-הספר, ומערב את כל המדיות האפשריות: וידיאו, צילום, ניו-מדיה, אינטראקטיב, טכנולוגיה, אינסטליישן ופרפורמנס. הכל מתנהל במישמש הרמוני שבו החוץ והפנים, הפרטי והציבורי, האמנותי והלא-אמנותי, הלו-טק, ההיי-טק, הצופה והאמן או המשתמש, התושבים, המבקרים והאוצרים – הכל מתערבב”.

השאלה אם זה חיובי, או שזה גורם לבלבול.

“אני חושב שזה מייצר מרחב הרמוני. בשנה שעברה אחד התושבים בשכונת מוסררה השאיר את הדלת שלו פתוחה. הוא יצא מהמקלחת וראה שיש 30 אנשים בסלון שלו. למה? כי אנשים חשבו שקורה שם משהו של התערוכה. הראשון נכנס, והשני, ופתאום היו 30 איש שחיכו שמשהו יקרה. האיש יוצא מהמקלחת, קצת מבוהל, אבל הכל בסדר, כי זאת השנה ה-13 שהפסטיבל מתקיים בשכונה והוא מיד הבין מה קרה. הלוואי שהיינו חיים את החיים שלנו ככה – מסתובבים במרחב שקורים בו דברים. מרחב שבו אני יותר שם לב לדברים, או שאני מחפש למה לשים לב או במה להתבונן”.

תמיד קורים דברים. מה הופך את זה למשהו, לאירוע?

“עצם זה שאנחנו מצביעים על המרחב, שאנחנו תוחמים מרחב ומייצרים בו את התרחשויות, ואנשים באים ומצפים לזה. זה מקסים. מעבר לזה, אנחנו משתדלים להגיע למקומות שהם חדשים, נסיוניים, כאלו שבאופן מסורתי משויכים לעולם הגיקי.

“בהכללה, אמנות וטכנולוגיה לא נפגשות. קורים דברים מאוד מגניבים באמנות, הטכנולוגים הם נורא נלהבים ומגניבים ויצירתיים, אבל בעיני לא לוקחים את זה צעד אחד נוסף מ’איך לעשות ככה וככה’. וזה משהו מייקרי כזה. עולם האמנות, בסופו של דבר, תקוע עדיין בפנטזיות של הרנסנס. כל מה שנחשב מתודולוגי ושיטתי הוא כביכול לא מעולמנו. אנחנו פרועים, משוגעים וחסרי עכבות. זה כמובן לא נכון. מה שאני אוהב אצל מעצבים שעושים אמנות אלו הזליגות. עבודות שנעשו מתוך החיבור בין עיצוב לאמנות. זה חיבור טוב. קורים מזה דברים מעניינים. אני שואף להשאיר את המשתמשים או המבקרים עם השאלות האלו, שגם אני שואל את עצמי. שיישארו רלבנטיות בחיים שלהם. במיוחד כשזה נוגע להתעסקות שלי ב-misuse, שימוש לרעה”.

מה זה שימוש לרעה?

“אני טוען שהדרך אולי הכי טהורה לבדוק כמה מהדברים שאני מתעסק בהם היא בעזרת לקיחת המוסכמות שלנו, מה אנחנו נוהגים לעשות ולחשוב, לתפוס ולהשתמש בעולם שמסביבנו, ולהכניס בהן איזשהו אלמנט זדוני. זאת אומרת שכולנו נהנים לא לעשות מה שאומרים לנו. לפעמים זה לעשות דווקא, ולפעמים זה סתם לבדוק את האפשרויות של מה אפשר לעשות”.

היית רוצה שאנשים יתנסו יותר? לא מתנסים מספיק?

“ברור. העולם שלנו מאוד וירטואלי. צריך לזכור שאחד החסרונות שלנו בעולם הטכנולוגי זה שנדמה לנו שיש יכולת יצירתית, אבל בפועל זה לא ממש נכון. כשבונים תוכנה, אתה לוקח בחשבון את כל האופציות של מה יכול לקרות. שום דבר שתעשה הוא לא באמת משהו חדש, מישהו חשב על זה, אחרת זה לא היה יכול לקרות. לעומת זאת בעולם הפיזי, ככל שהכלי יותר פשוט, ככה יש יותר אופציות. מקל וקערה. מקל יכול להיות הכל, וקערה יכולה להיות הכל. אז אני הייתי שמח אם דברים כאלו יחזרו. בין אם דרך הטכנולוגיה, או בדרכים אחרות”.

זה התפקיד של האמנות היום? לספק התנסויות?

“כן. וזאת הדרך היחידה המעניינת לשאול שאלות”.