למה לא כל יום שבת

מרב שין בן-אלון משוחחת עם הצלמת נורית ירדן, שמעלה עבודות שלה לפייסבוק, על ההבדל בין גלריה לרשת חברתית, על המעבר מצילום מבוים לשוטטות ועל הסדרה “פרחים לשבת” שהיא מצלמת בכל סוף שבוע. מעקב מס’ 5

במשך שנים ביימת את התצלומים שלך במרפסת האור שבבית שלך. את מרגישה שפרויקט פייסבוק הוציא אותך החוצה או שהצילום בחוץ התחיל קודם לכן?
“התחלתי לצלם בחוץ, בסביבה הקרובה, בעקבות הצילומים שצילמתי במחסומים. עניין אותי להסתכל על מה שלא רציתי לראות במשך השנים בשכונה שלי”.

כשאני מביטה בתצלומים שהעלית לפייסבוק בשנה האחרונה, אני מרגישה שאני מתבוננת בתהליך שהתכנים שלו משתנים; אני רואה דרך העבודות שלך את העין של האמנית שמסתכלת על הדבר הכי פרוזאי ורואה בו סיפור. יש לי תחושה שזה מאפיין אמנים שפועלים בעיר ושמנצלים את התנועה שלהם ממקום למקום כמרחב של הקשבה.
“התחלתי לצלם לפייסבוק מתוך שיטוט מקרי, ועם הזמן זה הפך להיות מהלך מכוון. החלק של השיטוט נעשה משמעותי והתחלתי לפנות זמן מיוחד כדי לצאת לשוטט ולצלם. זה לא מבט מקרי בדרך שלי לאיזה מקום וגם לא רק דברים יומיומיים, זה חיפוש אחרי דימוי שיש בו גם מבט אירוני וביקורתי”.

קרה שיצאת לשיטוט וחזרת בלי חומר?
“כן. לא תמיד הכל מעניין”.

את שומרת דברים טובים לתערוכה?
“לא. לא שמרתי בצד. תצלום שטוב בעיניי אני מעלה. לפני שנה סיימתי לעבוד על תערוכה וחיכיתי שהיא תוצג. בזמן הזה, לא התחלתי לעבוד על תערוכה חדשה וכל מה שצילמתי עלה לפייסבוק”.

את נותנת לפעמים כותרות שמעגנות את הדימוי בהקשר של מרחב ושל זמן. בדרך כלל את קוראת לתצלום “ליד הבית” ולפעמים את מציינת שם של רחוב.
“כשהתחלתי לצלם את האזור שלי גיליתי עד כמה הוא בבואה למצב שלנו – הכל ‘כמעט’ ו’בערך’. המון טיוח. יש הרבה דברים שאפשר לבחור לא לראות אם לא רוצים. בשנתיים האחרונות אני מסתכלת מחדש על השכונה שלי, ומתבוננת דווקא בדברים שמהם התעלמתי. בגלל זה למשל, הים לא נמצא בצילומים שלי”.

יש נושאים שהתפתחו מתוך דיאלוג עם חומרים שאמנים אחרים מעלים לפייסבוק?
“אני מאוד אוהבת את הדיאלוג שקורה ברשת. הושפעתי מהפרויקט של צבי אלחייני, שהעלה דימויים מהארכיון שלו על התפתחות הארכיטקטורה בארץ. דרך הדימויים שלו התחלתי לראות חללים ומרחבים בעיר באופן אחר. אני מאמינה שככה מתחיל להיווצר גוף ידע שנבנה מהרבה דיסציפלינות יחד. בעקבות זה התחלתי להסתכל על חזיתות של בניינים, על פסאז’ים ועל כניסות לבתים, שהובילו אותי לשים לב ל’אוצרות חדרי מדרגות’ ולצלם את הדרך שבה דיירים מקשטים את המרחב המשותף. התופעה קיימת גם בבניין שלי ואף פעם ולא התייחסתי אליה. התצלומים האלה עוררו דיון על נושא קישוט חדרי המדרגות וזה נתן במה לעוד חלל תצוגה אלטרנטיבי, שנמצא בשוליים. תוך כדי הצילומים של הסדרות סביב הבית נולדו עוד סדרות ותמות שהפכו למעניינות עבורי”.

מה המשמעות של היותך צלמת שמעלה עבודות חיות, בתהליך, ברשת חברתית שמוצפת בדימויים של חובבים?
“עבורי פייסבוק הוא סוג של תחליף לסטודיו, ולכן מותר להעלות אליו גם דברים בבדיקה, שהם אולי לא הכי טובים. זה מאפשר לקהל הצופים להכיר את תהליכי העבודה ואת השפה שלי. הוא סוג של מעבדה עבורי. ריבוי הדימויים לא מטריד אותי, להפך – הריבוי עוזר לזהות מה עובד באמת”.

את עובדת לפי נושאים, וכשאת מעלה תצלום חשוב לך לשייך אותו לסדרה או למהלך. יש חוקיות חדשה שנוצרת כתוצאה מהתצוגה במרחב של הרשת החברתית?
“אני עובדת בסדרות, זאת צורת העבודה שלי. דווקא בפייסבוק זה הרבה יותר פרום – יש הרבה סדרות אבל הן מתערבבות זו בזו. התהליך עצמו דומה לתמות שאני עובדת עליהן ביצירה שלי: משחקי ילדים, נושאים פוליטיים והסביבה שאני גרה בה. אין לי את התחושה של רצינות יתר שיש לתצוגה בגלריה. פייסבוק מאפשר חופש שגורם לי להעז לשים דברים שלא הייתי מעזה להציג בגלריה, כמו נושא ההשתקפויות בחלונות ראווה שהוא נושא טחון ולעוס”.

“פרחים לשבת” היא אחת הסדרות מהסוג הזה. לקחת נושא בנאלי בהגדרה של פייסבוק ובמרחב שלו והוא הפך לאחת הסדרות המרגשות והפופולריות ביותר שלך. איך את מסבירה את זה?
“במהלך השבוע אני מעלה חומרים אירוניים וביקורתיים, והיה לי צורך להעלות משהו שירכך את זה. החלטתי שביום שישי אעלה משהו אחר. מעולם לא צילמתי פרחים ולעתים רחוקות אני קונה פרחים לשבת. עם הזמן הסדרה הזו, שהתחילה כאתנחתה צדדית, יצרה את המסגרת למה שאני עושה בפייסבוק. אני מעלה אותה כבר חמישה חודשים והקהל הולך וגדל. בכל מקום שואלים אותי על הסדרה הזו ומחכים לה”.

בגלל ממד הזמן שיש במרחב של הרשת החברתית, הווירטואלי הפך לממשי. יש לזה כוח כיוון שהקהל מקבל את הדימוי בזמן אמת ובהקדשה לזמן המיוחד – “לשבת”. יותר מכך, יש תחושה שאת חולקת משהו מאוד אישי ושאת משתמשת בפייסבוק כמרחב של שיתוף, נטול ציניות.
“אני נהנית לחפש כל פעם את הפרחים ויוצאת כל שבוע לשיטוט מיוחד כדי למצוא אותם. באופן מפתיע זה הפך לאחד הדברים היחידים שהם קבועים בחיים שלי”.

נשמע שהמרחב הזה הפך עבורך לא רק לחלל תצוגה אלטרנטיבי אלא גם לצורת חשיבה חדשה. מה ההבדל בין המרחב הזה לעומת חללי התצוגה הקונבנציונליים?
“אני חושבת שפייסבוק היה בהתחלה מרחב לא מוגדר ששימש אותי להתנסויות בלתי מחייבות. עכשיו אני יותר ברורה לגבי מה שאני בודקת. זו בעיניי מעין גלריה אלטרנטיבית שבה לא עולה כסף להציג ולא עושה כסף לצפות. אני אוהבת את החופש הזה, שמתאפשר לי יותר מאז שעזבתי את הגלריה שעבדתי איתה. הפער הכלכלי בין התצוגה בפייסבוק לבין עלות תערוכה – כמו זו שאני מציגה עכשיו בגלריה – הוא בלתי נתפס. דווקא בגלל זה חשוב לי מאוד לא להעלות לפייסבוק חומרים שקשורים למשהו מסחרי ולכסף. אני לא מפרסמת סדנאות או מכירות, אלא רק דימויים ותערוכות שאני מציגה.

תערוכתה של נורית ירדן, “במרחק הליכה”, מוצגת בגלריה קונטמפוררי עד 27.4

קישור לאתר של נורית ירדן: http://www.nurityarden.com/Heb/