אריה אשורי או אירופי?

חציית אגם קונסטנס (Constance) לעבר גרמניה התקרבה לסיומה. הספינה החלה להתקרב לעבר האי שעליו שוכנת העיר העתיקה של לינדאו (Lindau). מימין עוד נראו הפסגות המושלגות של האלפים האוסטריים והאופק החל מצמיח מגדלי כנסיות, צריחי חומות, משולשים מדורגים של גגות ונמל מלא תרנים. בקצה שובר הגלים התגלה לפתע פסל אריה יושב על אחוריו, זנבו מקופל סביבו, שתי רגליו הקדמיות זקופות והוא שואג לעבר האגם ורכסי ההרים.

זוהי “אנדרטת האריה”, הנקראת גם “סמל הגאווה של בוואריה”. האנדרטה בנויה משני חלקים: פסל אריה חצוב מגוש של סלע בווארי אפור-ירקרק בעל עורקים לבנים, ובסיס עשוי אבן קונגלומרט אפורה. לפסל עצמו גימור מלוטש ולבסיס גימור מחוספס. דמות האריה היא נטורליסטית-נאו קלאסית, בעלת פרופורציות של אריה בוגר; האבן הקשה והחציבה המהוקצעת אפשרו הדגשת הפרטים, הפרדת הרגליים הקדמיות הזקופות מהגוף ואחת מהשנייה, הבלטת הרעמה השעירה, הלסתות הפעורות בשאגה לפנים והניבים המאיימים.

אנדרטה זו, מ-1853, שיצר הפסל הגרמני יוהאן פון הלביג (Johann von Halbig), מזכירה מאוד מבחינת הנושא, הקומפוזיציה ואפילו בגובהה (6 מ’) את “האריה השואג” בתל חי. לא ידוע אם הפסל אברהם מלניקוב, אשר יצר את האנדרטה בתל חי, ראה את הפסל בלינדאו, הכיר את עבודותיו של פון הלביג או הושפע ממונומנטים ציבוריים אחרים המשלבים אריות בערי מרכז אירופה. רוב מבקרי האמנות הישראלית לא עסקו מעולם בהשפעה אירופית על אנדרטת תל חי; להפך – רובם תמימי דעים שמלניקוב הושפע מאמנות המזרח הקדום, ושלפסל סגנון פיגורטיבי בהשראת תבליטים אשוריים. אך אולי הדמיון הרב בין האריה של תל חי לאריה של לינדאו רומז לכך שהאריה מתל חי קרוב גם הוא באיזשהו אופן למסורת הפיסול האירופית?

מבט אחורנית, אל התרבות האשורית

אין ספק שעיבוד פרטי רגלי האריה ופרטי רעמתו בולטים ביותר באנדרטת תל חי וקושרים אותה לפיסול האשורי: התבוננות בפסלי האריות האשוריים המונומנטליים, כגון פסלי האריות בעלי הכנפיים וראש אדם מהארמון שבעיר כָּלַח (Kalah) בעיראק, האריה הענקי ששמר על המקדש של אישתר או תבליטי “ציד האריות המלכותי” מהארמון בעיר נינוה, אף היא בעיראק – מראה שמלניקוב השתדל לשמור על פרופורציות נטורליסטיות בין חלקי גוף האריה, אך נתן לעצמו חופש אמנותי רב, בעיקר בסגנון עיבודם.

סלסולי רעמת האריה של מלניקוב אינם דומים לאף דוגמת סיתות מרעמות האריות האשוריים, אך הם וריאציה מינימליסטית לסלסולי השיער וזקן המלכים והלוחמים בתבליטים האשוריים. אם נבחן מקרוב את תבליטו של המלך אשורנסירפל השני (884-859 לפנה”ס), נראה ששערו הגלי גולש בקבוצות בנות שלושה-ארבעה פסים דקיקים המסתיימות בתלתל דמוי הספרה 6. לא ידוע אם מלניקוב בחר לאחד כל קבוצת שיער לפס רחב בשל קושי טכני לפסל אותה באבן קונגלומרט השיש שבה עבד, או שמא עשה זאת בגלל שיקול אסתטי – דקיקות הפסים בתבליט האשורי תיראה רק בקושי לצופים שיעמדו למרגלות האנדרטה, ותיעלם לגמרי מעיניהם של צופים שיעמדו במרחק קטן ממנה. ייתכן שהיה בבחירת אופנת שיער המלכים האשורי כמודל לרעמה רצון להקנות לאריה מוטיב של מלכוּת מזרחית או מלכוּת עברית קדומה.

מלניקוב יצר אקלקטיות וסגנון אישי מובחן, תוך התייחסות למקורות אשוריים בשילוב נטייה להפשטה בפרטים ובקומפוזיציה הכללית של הפסל. ככל שמתעמקים באופי הפיסול בתרבות האשורית, נראה שמבחינה צורנית, מלניקוב הושפע מאוד מפיסול התבליטים, ובהם “ציד האריות המלכותי”, שהיה פולחן אכזרי אשר נועד להדגיש את יכולתו של המלך האשורי להגן על עמו מפני אויב חיצוני, כולל חיות טרף שהיוו סכנה ממשית באזורים הכפריים.

הטקס התרחש בזירה שהורכבה ממאות חיילים מחזיקי מגינים וכידונים, אשר עמדו במעגל צמודים זה לזה. אל תוך הזירה היו עבדי המלך משחררים אריות ולביאות שהיו תוקפים ומותקפים על ידי המלך ושומרי ראשו, שנעו בזירה על מרכבה בליווי פרשים מזוינים. תבליטי האבן מדגימים את סצנות ההתכתשות ואת החיות הנאבקות ומתות.

בכל אוסף המוזיאון הבריטי, בין עשרות התנוחות של האריות והלביאות מהפולחן הזה, יש רק שלושה תבליטי אריות יושבים. זאת תנוחה נדירה בפיסול האשורי בכללותו, ולרוב מדובר בתיאור אריה פצוע ושותת דם, המרכין ראשו בכאב. מלניקוב לא יכול היה להרשות לאריה שלו להתמוטט מכאב, ובפניו עמדה בעיה תמטית ופיסולית: הוא התבקש לתת ביטוי באבן “לפסל שצריך לסמל את מסירת נפש החללים בהגינם על הגליל העליון ואת עקשנות ‘היישוב’ בהגנתו על עמדתו בא”י” (סעיף 6 מתוך מסמך התחרות ליצירת האנדרטה, 1928). הוא יישר את קו הגב של האריה הפצוע והמכופף מהתבליט האשורי לקו גב של אריה מלא חיים, ממש כמו בפסל של פון הלביג מלינדאו, ובחר לפסל ראש מזדקר כלפי מעלה, שלא מופיע בפיסול האשורי המסוגנן המונומנטלי ואף לא בפיסול הנטורליסטי של “ציד האריות המלכותי”.

תנוחה זו ייחודית למלניקוב, והיא מזכירה תנוחות דומות באמנות האירופית, המבטאות כאב וסבל יוצאי דופן באמצעות הרמת הראש ומתיחת הצוואר. אמנם תנוחה זאת תורמת לעוצמה ולייחודיות שיש לפסל זה, אך למעשה אריות אינם יכולים להזקיר ראשם כה גבוה בזמן שהם יושבים על החלק האחורי ורגליהם האחוריות מקופלות והקדמיות זקופות. תנוחה זו אופיינית יותר לזאבים בלילות ירח מלא, בלוויית יללה מחרידה. מלניקוב החיל אותה על אריה שמייצג את “רוח הישוב”, במטרה לקבל את האקספרסיביות הכפולה שאותה רצה להביע: ראש האריה המזדקר לשמים בתל חי מושך אחריו את כל הגוף ותורם לתחושת “היללה-שאגה” שבאה לבטא את הקינה והסבל על אובדן חללי תל חי ואת הנכונות והתקווה להמשיך הלאה.

המבט קדימה, פיסול אירופי מודרני (בן זמנו של מלניקוב)

אין תיעוד של סקיצות, תצלומים או מודלים להתפתחות היצירה בשלב שקדם להגשה לתחרות על פיסול אנדרטת תל חי. על מנת להבין את הלך מחשבתו של מלניקוב, אנסה לפרק את מרכיבי העבודה הגמורה:
נראה לי שמלניקוב התחיל כפסל אירופי-מערבי, אשר שאב השראה מעבודות שקדמו לזמנו, כמו האריה של פון הלביג בנמל העיר לינדאו. הבחירה באריה כנושא לעבודה אינה מפתיעה – אמנים תמיד העריצו את מלך החיות בזכות יופיו ותפארתו, והאריה נוכח בפיסול ובקישוט לאורך ההיסטוריה. אצל מלניקוב, הבחירה באריה קיבלה חיזוק מהיותו אחד מסמלי “הגדודים העבריים”, שיוסף טרומפלדור היה מהוגיו ומלניקוב היה ממגויסיו. מלניקוב עצמו קרא לאנדרטה “גור אריה יהודה”. לא ידוע אם מלניקוב הכיר מקרוב את פסלי האריות היושבים מאבן בכנסיות ערי האימפריה הוונציאנית, אבל כאמן, הוא בוודאי הכיר את סגנון התקופה ובוודאי ראה את פסלי אריות הפליז בארון הקודש, שתוכננו על ידי זאב רבן ומאיר גור אריה ואת “כיסא אליהו” עם זוג האריות כמשענות לידיים שעיצב זאב רבן.

כמו אמנים אירופאים מובילים מסוף המאה ה-19 ומתחילת ה-20 (פול גוגן, הנרי מור), מלניקוב שאב השראה מהאמנויות הקדומות הלא אירופיות וחיפש אחר דרך לבטא את הממד הלאומי, הארצישראלי. בדומה לפסל האנגלי הנרי מור – אשר באמצעות האוסף של המוזיאון הבריטי ומוזיאון הלובר בפריז הגיע לפיסול המקסיקני שסגנונו נראה לו “נכון ואמיתי” יותר מהאחרים, הגיע מלניקוב בחיפושיו לאמנויות המזרח הקדום, והושפע, כאמור, מהפיסול האשורי המונומנטלי, וכן מ”ציד האריות המלכותי” המלא במתח ובריאליזם. ההתגבשות של הרעיונות השונים לפסל בתל חי התרחשה כנראה בעת שהותו במצרים, בזמן שהכין סקיצות פיסוליות מהתבוננות באריות בפעולה.

השפעה אשורית-אירופית בבסיס האנדרטה

בסיס האנדרטה בתל חי הוא נושא מעניין לכשעצמו, אשר זכה למעט תשומת לב ממבקרי האמנות. במבט ראשון הוא נראה כממשיך את מסורת ההפרדה בין הפסל לבסיס, האופיינית לאנדרטות מזרחיות ואירופיות, שנמשכה עד תחילת המאה ה-20, אך בהתבוננות נוספת בולטים השינויים: באנדרטת תל חי אין אפשרות להפריד מבחינה ויזואלית-תפיסתית בין הפסל והבסיס, כיוון שהם הפכו לישות אחת. לטענתי, מלניקוב הלך בעקבות הפסל הרומני המפורסם בן זמנו קונסטנטין ברנקוזי, אשר טען כי על הבסיס להיות חלק מהפסל, אחרת יש לוותר עליו לחלוטין.

בסיס הפסל בתל חי מורכב מארבע שכבות, העשויות מאותה אבן שממנו עשוי הפסל – קונגלומרט שיש מלוטש. השכבה השנייה וחלק מהשלישית נסוגות פנימה בהדרגה, אולי כרמז לאובליסקים האשוריים שמסתיימים בקצה עליון מדורג. ההתרשמות הוויזואלית ממכלול היצירה היא של תנועה אלכסונית-דינמית כלפי מעלה, המתחילה מארבע פינות השכבות התחתונות ומגיעה לשיאה בתנוחת ההזדקרות של ראש האריה הפעור.

הכפילות שטמונה בפסל שבתל חי – אירופיות מסורתית ומודרנית לצד אשורית אקלקטית – מעניקה ליצירה ייחודיות שאיננה קלה להבנה. ההפשטה, הצמצום והדימויים שבחר מלניקוב, מקשים על ההתקשרות המיידית לעבודה אבל נותנים לפסל הבעה וסמליות יוצאות דופן. בעיניי, המבט המשולב אל עבר “המזרח” האידיאולוגי, אשר אליו הפנה מלניקוב את האריה, לצד רמת הגולן, רכס החרמון המושלג והאנדרטה המוארים בקרני השמש, מבטא את העוצמה המרבית של היצירה.