להרגיש אור אחר

פגשתי את אורי גרשוני בתערוכתו  החדשה “האור של אתמול”, שהוצגה בחודש שעבר בגלרייה שלוש בתל-אביב. דרך חלונותיו הגדולים של החדר, בוקעת בעוצמה השמש של תחילת הקיץ ומאירה את החלל ואת תצלומיו של גרשוני. לא בכדי התערוכה מתחילה עם דימוי של חלון, של האור הפנים והמבט המתבונן החוצה. אני משוחח עם מורה, חבר. אני מודה על כך.

אורי גרשוני. צילום: אריאל רייכמן

מי זה במבי?
במבי הוא בחור גרמני שפגשתי במועדון בברלין. הוא צולם בביתו כשנה לפני המסע לכפר לקוק שבאנגליה.

מאיפה השם במבי?
זה שם החיבה שלו. יש לו אהבה פטישיסטית לעופרים. כל הבית שלו מלא בובות במבי. זו הזדהות השלכתית.

מה טיב היחסים שלך עם ברלין?
הייתי בברלין כמה פעמים בביקורים ארוכים. הביקורים החלו כהצצה תיירותית אבל מהר מאוד המקום הפך לסביבת מגורים ועבודה. המבט החטוף התחלף בהתבוננות.

התערוכה ‘השמש של אתמול’ מתייחסת למסע שעברת במקום אחר, באנגליה. מדובר על מסע פיזי ממשי, לביתו של פוקס טלבוט.
המסע הוא חיצוני ופנימי כאחד, אולם הדחף הראשוני קרא לצאת למרחבי העולם, להמצא באופן גופני וחושי במקום אחר, חדש. יכולתי לנהל את הדיון הפילוסופי והרגשי עם מה שהעסיק אותי (מחשבות על סוף, סופיות, אובדן, כליה ולידה מחדש), גם פה, במרחב הפרטי הקרוב בת”א. יכולתי לשחזר כאן את המאה ה-19. אבל כמו הצלמים הראשונים במאה ה-19 שהמאוויים שלהם היו קשורים בדיווח על הנסתר מן העין, רציתי לאפשר למצלמה ולי לגלות עולמות רחוקים, להביא רשמים דרך העיניים שלי. רציתי לראות את בית האחוזה של טלבוט, את הנופים הכפריים שחוויתי עד אז רק באופן מתווך, דרך צילומיו של טלבוט שהכרתי כאיקונים של תולדות הצילום ואהבתי כל כך. רציתי להרגיש אור אחר.

יש תחושה של אורח מיסתורי. הצופה מסתמן כאורח במקום בו לא כל אחד יכול להיכנס אליו. אתה מדווח לנו על המקום של הצילום. הפחד שלך או אולי יותר מכך של הצופה, שעוד רגע האור ייעלם והצילום יהפך בלתי אפשרי.
היתה בי אמונה וביטחון ביכולת שלי ושלנו עדיין להתרגש. המסע היה כרוך במחשבה כמעט ניהליסטית, בהטלת ספק באיזה רובד תאורטי שחושב על עולם רווי בדימויים, מיוצג עד זרא, באופן שכל צעד חדש הוא רק פסיעה בהטבעה של קודמו וכל קול הוא רק הדהוד, דה ז’ה וו. למרות כל זה ידעתי שיש גחל לוהט שרציתי להבעיר בעזרתו אש גדולה – האמונה  בספציפיות של מפגש של אדם עם העולם שיכולה לייצר התרגשות. אני מאוד אוהב בצילום את היכולת שלו לחיות בכמה עולמות: צילום אמנות, חובבים, משפחה, מסחרי ותיירות. אני מחפש את החיכוך בין העולמות. גם ללקוק כמו לברלין יצאתי כמו תייר, נסעתי לטייל.

אורי גרשוני – חלון מסורג, 2010

ללא מחויבות.
כן, ללא ידיעה מוקדמת. רציתי לפגוש בזרות, להכיר את הלא מוכר, לחפש ואולי גם לגלות. כל המסע מקורו במוטיבציה מופרכת, אני נוסע לפגוש את טלבוט בציפייה למפגש אך גם בהכרה של אכזבה מובנית, של עקרות, הרי טלבוט לא יבוא למפגש עימי. רוחות הרפאים, הן שליוו אותי במסעי ולעיתים הייתה תחושה שהן גשמיות, ממשיות, הייתי מחויב להן.

יש תחושה מאוד חזקה של כנות וראשוניות בצילומים. למרות המניפולציה אני מאמין לצילום – לך.
אפשרתי לעצמי לחוות את העולם סביבי באמת ברמה הראשונית, לשחרר תכתיבים של מודעות מגבילה. לא רציתי לבוא עם פרה-קונספציות. לדוגמה, בעבר כמעט ולא צילמתי נופים כלל, והמפגש עם הטבע היה מעורר. הרגשתי לפעמים כמו צלם נשיונל-גאוגרפיק שמתפעל מכל אגל טל שצנח על קורי עכביש. בסופו של דבר התהליך הצילומי רווי בפרדוקסים  פנימיים: בהיבט החומרי, הפיזי, הוספתי סוג של פילטר על המצלמה ובו זמנית, במימד הרוחני, יש תהליך של הפשטה, של הסרת פילטרים.

תוכל להרחיב קצת ברמה הטכנית על אופן הצילום, על הפילטר אליו אתה מתייחס?
צילמתי בעזרת כלי היברידי שייצרתי לצורך התערוכה. טרם הנסיעה לא היתה ידיעה שכך אני אצלם. הסבתי מצלמה דיגיטלית מתקדמת למצלמת נקב. רציתי כלי צילומי שיהייה בקורלציה לרצון להפנות את המבט קדימה ואחורה בו זמנית. שיהייה בו מן העתיד והעבר גם יחד: מההיעדר החומרי של הקובץ הדיגיטלי אבל גם מהשתברות הסינגולרית והמפתיעה של קרני האור דרך הנקב שיצרתי. התוצאה מייצרת מרחב חזותי מתעתע ואשלייתי.

אורי גרשוני – מר קרונגל (במבי), 2009

ללא ידיעה מוקדמת יש תחושה מבלבלת של תהליך פיתוח כימיקלי ביתי או לחילופין הוספה של פילטר בפוטושופ.
נכון, מה שנראה בצילומים כתוצאה של התערבות כימיקלית הוא רק איזה קוד, צופן שנרשם וקודד באופן דיגיטלי. בעבודות אני מנסה לתהות על היות הצילום חסר גוף. הצילום הוא השתקפות של דבר, לא הדבר עצמו. הציור, לעומתו, נושא עימו את הגוף של עצמו. היה לי געגוע לגוף. התערוכה טורפת את עצמה. יש תחושה שהצלם התבוסס בכימיכלים, נגע בחומר, אבל זו אשלייה. תחושת התעתוע, חוסר היכולת להבחין בין אמת ובדיה, בין ממשות ודימוי, בין חומר לרוח, מלווה אותי מאז היותי ילד. זה קשור בביוגרפיה שלי, במקום בו גדלתי, במשפחה של אמנים ויצרני דימויים. במקרה שלי, משפחת האמנות הייתה גם משפחתי הביולוגית, תורשה התחלפה במורשת. אבי מולידי הוא גם אב רוחני להרבה אמנים ישראלים אחרים, לדור שלם. בעבורי עולם הדימויים היה ממשי יותר מהמציאות. אפשר היה לגעת בו כמו בבשר חי. אני נוסע לאנגליה בכדי לאמץ לי אב שאיננו, את הגוף הנעדר אני רוצה לחבק, לגעת בבשר שמזמן כבר נרקב ונעלם.

אם הזכרת את אבא, אפשר לאמר שהפעולה שלך היא סוג של התרסה אל מול אביך. אתה בעצם אומר שאתה נוגע ולא נוגע.
לאורך כל העשייה שלי נוכח הדיאלוג שלי עם אבי. אני חושב על הבחירה שלי במדיום הצילום כסוג של התרסה כנגד המקום שמייצג אבא שלי,  קריאת תיגר על האאורה של הציור שמקורה במגע היד היחידני של הצייר. רציתי להתרחק מהחומר ומסוג של אקספרסיה שהוא מציע, רציתי לקרר. יש משהו בתכונות האינהרנטיות של הצילום שמאפשר לצנן את הפאתוס הזה. עם הזמן אני מבין יותר ויותר שהשאיפה להתרחק, לבדל את עצמי, היא תמונת מראה של הכמיהה להתקרב, להידמות. בתחילה בחרתי במדיום הצילום כאלטרנטיבה לציור ואילו פה אני אוסף את הציור אל בין כותלי ביתו של הצילום. אני מזמן את המימד הפיקטוריאלי אל תוך הצילום אבל בו זמנית  מתעקש על צילום ללא חומר, רוח רפאים של ציור.  את הליבה הרותחת אני רוצה לצנן אבל אז שואף לבעור בעוצמה, אני ניזון מאור אבל חי בצל, אני מתרחק בכדי להתקרב מחדש, וחוזר חלילה.