שחיטה כשרה

לפני שבועיים החלה להסתובב ברשת הכותרת “שיא חדש במידת סדום ועמורה בתל אביב”, שפורסמה באתר “הימין האמיתי” והתייחסה לתערוכתו של האמן אסי משולם שנפתחה באותו שבוע בגלריה “החנות” ברחוב העליה בדרום העיר. “נסעתי בתל אביב ופתאום חשכו עיניי”, כותב מגיב באתר המכונה “הבוס הגדול”. “ממולי בחלון ראווה של חנות, מול כל העוברים ושבים, ניצב דמות של חזיר. (…) כשהסתכלתי על המייצג כדי להבין מה קורה שם, הבנתי שלא מדובר במשהו תמים או משהו שמטרתו לפגוע ברגשות הציבור, אלה מדובר באנטישמיות סמויה” (השגיאות במקור, י.א). משולם, שרק פתח את התערוכה כמה ימים קודם לכן, השתעשע מן הידיעה בתחילה, אולם לא חלפו ימים רבים והדיווח ברשת התחלף בספק איום וספק ניסיון הצתה, כשאלמוני שפך בנזין בכניסה לגלריה והשאיר במקום ג’ריקן מלא למחצה. בעקבות המעשה הוחלט להוריד את התערוכה.
“אני עומד מאחורי מה שעשיתי” אומר משולם בראיון שנערך יומיים לאחר הפירוק. “ברור שצריכה להיות איזושהי רגישות ובמאה שערים סביר להניח שלא הייתי שם פסל של חזיר. עבר לי בראש שיש מצב שהשמשה תחטוף איזו אבן, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ברמת סיכון חיי אדם. מספיק שמישהו היה זורק סיגריה וזה היה נדלק”.

אסי משולם – מראה חלון הראווה של גלריה “החנות” במבט מבחוץ. צילום: הילית כדורי

ידעת שזו עבודה פרובוקטיבית.
“עד היום העבודות שלי הוצגו רק בגלריות ומוזיאונים ואנשים לא נתקלו בהן סתם. המעבר לחלון הראווה והמפגש עם הרחוב דווקא היה מעניין, כי פגשתי המון אנשים בזמן העבודה על התערוכה, דיברתי עם רבים ובחיי שאף אחד לא שאל אותי למה חזיר ולמה מנורה. יש לפסל נוכחות מין פגאנית כזו, והרבה מאד אפריקאים שמסתובבים בשכונה נעצרו, התעניינו, הצטלמו עם הפסל. כמעט כל מי שעבר שם עצר והסתכל”.

התערוכה “בעל הלו”ע” כללה פסל של דמות מפלצתית, ספק חזיר או פרה וספק אדם, לצד אובייקטים נוספים שהוצגו בחלונות הראווה של גלריה “החנות” המוארים גם בלילות. התערוכה ממשיכה את עיסוקו של משולם בטקסים, פולחן ואמונות דתיות, והניב עד כה פסלים, ציורים ורישומים וכן שלושה ספרים שחיבר עבור מה שהוא מכנה “מסדר הטומאה” – מעין כת חצי פיקטיבית העוסקת בבחינת גבולות דתיים ותרבותיים. על מקור השם “בעל הלו”ע” מספר משולם כי “ביהדות “בעל” הוא תואר כבוד, כמו שמחבר ספר הסולם מכונה “בעל הסולם”. רציתי ללכת על משהו כזה והיות שכתבתי לפני שנתיים את הספר “לקסיקון העיקרים” השתמשתי בזה באופן שמרמז גם לעבודה זרה (בעל) וגם לגופניות (לוע)”.

חשבת להשאיר את התערוכה ולא להתקפל?
האינסטינקט הראשוני שלי היה להשאיר אותה ואם זה היה מקום פרטי שלי לא הייתי מוריד, אבל מכיוון שאמא של בעל הנכס גרה מעל הוא נלחץ וביקש להוריד. כיבדתי את זה למרות שהתבאסתי. זו לא היתה רק תערוכה. הזמנתי אורחים במיוחד כדי שבכל שבת יערך דיון שירחיב את העיסוק במסדר הטומאה ויעלה כל מני שאלות על שפה, דת, תיאולוגיה, אמנות ופטישיזציה.

אפשר לקיים את הדיון בנפרד?
מבחינתי אין היררכיה בין הטקסט לעבודה החזותית. הדברים נבלעים אחד בשני ואין לי עניין לעשות אותם במנותק. חבל, אני חושב שגם אלה ששפכו את הבנזין היו יכולים למצוא עניין בדבר כזה. אולי אני מגזים בקרדיט שאני נותן להם, אבל נראה לי שבשיחה אפשר היה להזיז דברים ולא לקבל את הפרשנות המאד חד-ממדית שניתנה לעבודה לפחות מצד “מבקר האמנות” של אתר הימין האמיתי. אולי זו סתם פנטזיה על עולם טוב יותר, אבל לעבודה שלי יש רקע עשיר במפגשים ויצא לי לדבר המון עם אנשים דתיים ואפילו חרדים שגם הם מתעסקים בנושאים כמו קדושה וטומאה, בלי שהם יראו פה ישר חוסר כבוד ופגיעה ברגשות.

אסי משולם – מתוך התערוכה “בעל הלו”ע” בגלריה החנות. צילום: הילית כדורי

משולם, בן 37, נולד וגדל בחיפה, שם גם למד אמנות במסלול דו-חוגי עם ארכיאולוגיה. כיום הוא מתגורר בסטודיו שלו באיזור רחוב המסגר בת”א. הוא מספר שלא בא מבית דתי, אך הוריו לקחו אותו הרבה לבית הכנסת ומבחינה זו “העיסוק האינטלקטואלי קשור גם בעיסוק בביוגרפיה. אני זוכר מגיל מאד צעיר את האמביוולנטיות לגבי מושג האל ופתרונות שסידרתי לעצמי בראש וקשורים לאב, לדחף לבגוד ולחרדה מהשלכות הבגידה”.
ובכל זאת יש הבדל גדול בין העבודות שלך להתעניינות המחודשת ביהדות בחברה החילונית הכללית. אתה לא מחפש זהות אבודה או מחודשת.
זה ממש לא מגיע ממקום של חיפוש זהות אלא מביקורת של הדיכוטומיה בין קדושה לטומאה. אנחנו בנויים לחלוקות של כן ולא, טוב ורע, שחור ולבן, קדוש וטמא, אבל אלו תפיסות מיתיות ולא משהו שקיים באמת. בעיני זה חלק ממבנה הכוח של הדת, שאני מנסה לפרק. לעבודה קוראים “מסדר הטומאה” כי מסדר מביע סדר וטומאה נמצאת מחוץ לסדר, כך שמצד אחד אני מתמקד בהתנגדות ופריצת הגבול, ומצד שני מחייב ומניח אותו. בגלל המבנה הדיאלקטי האחד לא יכול להתקיים בלי השני ואני מנסה לשחק עם האמביוולנטיות ולהיות בין לבין”.

בעבודות מוקדמות שהציג לפני עשר שנים, השתמש משולם בתצלומי פניו וגופו ששובשו באמצעים דיגיטליים, באופן שיצר דמויות ספק אנושיות וספק חייתיות או מפלצתיות. כשאני מזכיר שגם שם כבר התקיים המתח שבין הכשר לסוטה הוא עונה ש”החריגה – הגוף שמחריג את עצמו – וגם החריגה מהתרבותי והאנושי בחזרה אל הפראי ובדיקת הגבול ביניהם, העסיקו אותי תמיד. מאז זה פשוט הפך למרובד יותר.

אתה מציג את עצמך כמי שייסד דת?
אני לא מציג את עצמי ככה, אבל אם שואלים אותי אם זו דת אני אומר שכן”, הוא מחייך. “אני לגמרי חי ומאמין בזה, אבל מאד משתדל שזה יתחמק כל הזמן מהגדרה ספציפית. יש פה אירוניה הכרחית, אבל לא ציניות. זו לא פרודיה על דת אלא מהלך אמנותי, פילוסופי ותיאולוגי שחוצה את הגבול בין האמנות לחיים. ניסיון ההצתה רק הוציא אותו עוד צעד בכיוון הזה.

זו לא פרודיה על דת, אבל גם לא בדיוק כינון של דת חדשה.
לא במובן המקובל. אני גם לא יוצא ואוסף מאמינים, אבל כן יוצאת מפה קריאה שבעיני היא מאד רלוונטית והכרחית לפיתוח של מבט אחר על המציאות. יש הרבה מקבילות בין פעולת האמן לבין מה שאני כותב בטקסטים, ומבחינתי ההתעלקות על מבנה של דת כדי להפקיע את הדיון מהשפה של האמנות היא מהלך חשוב.
למה?
זו דרך חיים שמובילה לצמצום הצייתנות שלנו למינימום האפשרי. לגן עדן אנחנו יכולים לחזור רק מאחורה, דרך הידיעה של איפה אנחנו ממוקמים ביחס לטבע וביחס לתרבות. איפה המושגים קדושה וטומאה ממוקמים ביחס לממשות. להרוג אלוהים אחד זו לא חוכמה. צריך להרוג את כולם.
ולאשש אותם.
ברור שכשאתה הורג אתה גם מאשש אותם, אבל אלוהים לא צריך להיות קיים באופן ממשי כדי שהנוכחות שלו תורגש ותשפיע. אני מאד נמשך למיתוסים ולעוצמות של התיאולוגיה, וכשמצד אחד אתה נמשך לזה ומצד שני לא מאמין בזה באופן פשטני, אתה מוצא דרך לקיים את הדברים באופן מושכל ולתת להם היגיון רציונליסטי. אגב, זה תמיד היה נכון. בעולם המחשבה היהודית נכתבו טקסטים מדהימים ורדיקאליים לתקופתם. אתה קורא את הרמב”ם וחושב שצריך המון אומץ כדי לעשות את מה שהוא עשה ואם הוא היה חי היום הוא בטח היה אתאיסט. אני חושב שבני אדם תמיד יחפשו טקסים ומיתוסים. זו מטרתו של פולחן ובגלל זה הוא חלק מהותי מהתרבות שלנו. גם לאלה שטוענים שהם אתאיסטים יש רגעים לגמרי טקסיים, ולכן מה שאני עושה הוא לנסות לרוקן את הפולחן מהאמונה בממשות של מה שעומד מאחוריו ולדבר אותו כמרכיב סמלי, כקליפה, כחלק מהגוף.

תסביר.
זו חוויה לגמרי גופנית. אין נשגב, הכל יוצא מהבשר וחוזר אליו. הנשגב הוא הטעות.
לחם ויין או בשר של ממש?
בשר. לחם ויין זו הדרך לעשות לבשר סובלימציה, וכשאתה מבין שזה בא מהגוף, מהבשר, אתה לא צריך את הסובלימציה יותר.
אז אתה נשאר עם האכזריות והבשר נטו, בלי מטאפורה?
אני מציע להסתכל על האכזריות בלי המיתוס שמעניק לה את המשמעות. אחרי שנסתכל על זה ככה נוכל לקחת את זה למקום הסמלי, הסובלימטיבי, ונקבל חוויה טקסית בלי להאמין ברוחות רפאים.

אסי משולם – מתוך התערוכה “בעל הלו”ע” בגלריה החנות. צילום: הילית כדורי

איך מייצרים את החוויה בלי להקריב את התרנגולת, בלי שיהיה שם גוף של ממש?
מבחינתי העבודה בסטודיו היא עבודה פולחנית וההטבעה של הגוף שלי לגמרי נוכחת בעבודות. מאד חשוב לי לעבוד עם הידיים ועם חומרים מיידיים, לא כאלה שלוקח להם זמן לקבל צורה. אני עובד כמעט כמו חונט במצרים העתיקה ומאד אוהב להתלכלך תוך כדי עבודה. החוויה חייבת להיות חושנית, בלי מסכות וכפפות ובלי פוליאסטר. הטקסטורות והגשמיות והחומר שנשאר חשוף מטביעות באופן אוטומטי את הגוף בעבודה. יש להן משמעות סמלית מאד חזקה אבל אין להן אלוהים. הן לא מייצגות יישות לא קיימת, אלא לכל היותר את הגוויה שלה.

יש פה משהו קדמוני, אבל גם נבואיות אפוקליפטית.
זה לא עתידני כי האפוקליפסה כבר נמצאת פה. מי שניסה להצית את העבודה הרי נמצא בקונפליקט מיתי אמיתי של מלחמת דתות. לפעמים אני מרגיש כמו מי שיושב ביציע ומסתכל על תהליך היסטורי טראגי אבל מרתק. הוא יכול להביא למותי, אבל הוא מעניין ולפעמים משעשע.

והאמנות שלך מאחה את המציאות הזו או מייצרת בה שבר נוסף?
שאלה מסובכת. המוטיבציה ריפויית. אני לא מנסה לזרז את החורבן אלא לצמוח מתוך הפירוק. המטרה היא לאחות, אבל עם הכרה בעובדה שכל שבר הוא עצמאי. זה לא ניסיון להחזיר את הדברים אחורה אלא השלמה עם מה שיש והגדרה של בן-הכלאיים כדבר השלם. המפלצת הופכת להיות הדבר עצמו”.

פורסם בנוסח מקוצר ב”טיים אאוט”