חלוצת הקאמבק הים-תיכוני

הגרעין הרעיוני של ת”א הוא בריחה מיפו צפונה – התרחקות מההוויה המקומית כדי להחליף אותה בקריקטורה של תרבות המערב. אחרי מאה שנים של בריחה, על ת”א להבין שהיא עדיין נמצאת באותו המקום, על חופי הים התיכון, וזהו לא רק מקור השראה נהדר אלא גם סינתזה טובה בין מקומיות לקוסמופוליטיות. מאמר מגיליון “עיר עולם”

יש דבר כזה כמו ערים ים תיכוניות. היו כאלה מאז שבני אדם באזור למדו להוריד לים סירות גדולות מספיק כדי לסחור עם ערים אחרות לאורך החוף. היום, נדיר שמישהו מתייחס לים התיכון כמרחב פוליטי או תרבותי העומד בפני עצמו, אלא אם כן מדברים על בישול. אבל ראוי היה שידברו. ביירות נחשבת לחלק מהעולם הערבי למשל, אבל במובנים רבים, יש לה יותר במשותף עם תל אביב מאשר עם דמשק או ריאד. וגם ת”א מזכירה בדברים רבים את ביירות יותר מאשר את ירושלים. זו תופעה שאפשר לראות סביב הים התיכון כולו. הערים בפנים הארץ נוטות להיות ייחודיות לתרבות המקומית. הערים בחוף דומות זו לזו ומחזיקות בתרבות משותפת שסימניה הן קוסמופוליטיות, פלורליזם ומסחר. בעיקר מסחר, והרבה ממנו.

אפשר לייחס כל מני דברים מעניינים לערים הים תיכוניות: אפשר להגיד שבהן נולדה התרבות המערבית, שאמנם קיבלה את הצורה המוכרת לנו היום בצפון מערב אירופה הקרה, אבל הבסיס שלה היה כאן, במזרח הים התיכון. המקום שלא רק היה ממוקדי התרבות והחשיבה המרכזיים בעולם לפחות במשך אלף וחמש מאות שנה, אלא מרכז תרבותי מיוחד בכך שליבו הוא לא כרך, מרכז שלטוני או מוקד דתי, אלא ים שמחבר בין תרבויות שונות ומשונות.

התרבות ההלניסטית ואחריה הרומית המציאו את הגרסאות הראשונות באזור זה של העולם של סובלנות דתית, כשגנבו אלים ואמונות אחת מהשנייה. כבר לפני אלפיים שנה הקדימה ילדי העשירים של רומא את אופנת ייבוא הדתות המזרחיות ועשו זאת ממצרים, שבה תרגמה הקהילה היהודית את התנ”ך ליוונית, שהפילוסופים שלה השפיעו על יהודה שייצאה את רעיון המונותאיזם, שהתגלגל מאוחר יותר לגרסה נוצרית שהמציאה את רעיון האוניברסליות והקוסמופוליטיות, ואחרי כיבוש אמריקה, בגרסתו הפרוטסטנטית, גם את הקפיטליזם.

גרסתה הראשונה של הגלובליזציה התפתחה, אם כן, באותן ערים רב-תרבותיות שעל חוף הים התיכון. עכשיו, אחרי סיבוב מסביב לכדור הארץ, היא גם חוזרת אליהן כשבאמתחתה הנכדה של הנכדה של עיר הנמל הים תיכונית – “עיר עולם” – קטגוריה סוציולוגית שלפיה ת”א היא עיר עולם בהתהוות. זה, כנראה, תוצר של יחסי ציבור יותר מאשר מציאות קונקרטית, כי  ת”א היא סיפור אחר.

כל כך התרגלנו לסיפור ייסוד ת”א עד שאנחנו בכלל לא מבינים כמה הוא מוזר. בואו נתעכב לרגע על העניין הזה של “ייסוד” ערים. אין הרבה ערים ש”נוסדו”, אם לא נחשיב כל מני אגדות בסגנון רמוס ורומולוס והזאבה. רוב הערים בעולם לא נוסדו אלא התפתחו מכמה כפרים שהתחברו, כמו רומא או לונדון, או מכפר אחד שתפח והתרחב ובלע מקומות ישוב בסביבה. דוגמא מקומית טובה היא ירושלים. העיר נוסדה ככפר קטן ליד מעיין, במשך ארבעת אלפים שנה גודלה כמעט לא עלה על קילומטר רבוע אחד ואז, מאמצע המאה התשע עשרה, תושביה התחילו להקים שכונות מחוץ לשטחה. מאה וחמישים שנים מאוחר יותר, ועם מקרה מוזר כשלעצמו בו שילשה העיר את גודלה, בלעה 28 כפרים פלסטינים והקימה שרשרת פרברים שגודל כל אחד מהם הוא כשל עיירת פיתוח שלמה, קיבלנו את ירושלים הענקית של היום.

ערים שמישהו פשוט החליט להקימן, שנוסדו ותוכננו מאפס, הן מועטות ולרוב גם לא מוצלחות במיוחד, אם ניקח כדוגמא את ברזיליה או ערד. עיר די מוצלחת דווקא שנוסדה עקב החלטה ותוכננה מן היסוד היא ת”א של רוסיה, הלא היא סנט פטרבורג. הצאר פיוטר הראשון החליט שמה שרוסיה הנחשלת צריכה זה ייבוא רציני של תרבות מערב אירופית מתקדמת, נתן הוראה, ובמחי יד (ומאות אלפי עובדי כפייה), הוקמה ב-1703 באזור של ביצות קפואות על חוף הים הבלטי עיר לתפארת.

היה אפשר לצפות שהתפתחותה של יפו תנוע במסלול דומה לזה שבו התפתחה ירושלים. הערים בערך בנות אותו הגיל, ובמאה התשע עשרה התחיל גם ביפו תהליך פרבור עם הקמת שכונות חדשות שאנחנו מכירים היום כנוה צדק, נוה שלום, שכונת שבזי וכרם התימנים. הייתה גם שכונת מונטיפיורי, שעל שמו נקראות כמה שכונות בירושלים מאותו הזמן, וגם שוק מחנה יהודה, שיש גם בירושלים והיה גם ביפו החדשה דאז. השכונות הישנות והיפות של דרום ת”א של היום הן בעצם המקבילות היפואיות לשכונות הישנות והיפות של מרכז ירושלים המערבית. גם בגורלם של הכפרים הפלסטינים שבתוך הקו הירוק יש דמיון, כמובן, אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

כל כך התרגלנו לסיפור ייסוד ת”א עד שאנחנו בכלל לא מבינים כמה הוא מוזר. אין הרבה ערים ש”נוסדו”. רובן התפתחו מכמה כפרים שהתחברו, כמו רומא או לונדון. ערים שמישהו פשוט החליט להקימן מאפס הן מועטות ולרוב גם לא מוצלחות במיוחד.

אני יכול לדמיין מציאות אלטרנטיבית שבה יפו היא עיר ים תיכונית עתיקה שגדלה והתפתחה למטרופולין. בליבה העיר העתיקה והשכונות הישנות והציוריות שסביבה, במעגל השני עיר בינלאומית מודרנית, בשוליים מרכזי ההיי-טק והפיננסים הפוסט-מודרניים ובחוץ פרברי השינה. אני יכול לדמיין עיר שיש לה היסטוריה, יופי ומסורת בינלאומית כמו בירושלים רק בלי הכובד והטירוף של ירושלים, עם ים, תעשייה, מסחר ותרבות כמו שצריך. עיר כזאת, סביר להניח, הייתה נכנסת לרשימת “ערי עולם” בהליכה. אבל זה לא מה שקרה.

יורד לו אדם מהאנייה שהביאה אותו מבלארוס. האיש, עקיבא אריה ויס, לא מעביר יום אחד שלם ביפו לפני שהוא משתתף בפגישה של תושבים יהודים ומציע להקים לא שכונה חדשה ביפו אלא עיר חדשה, נפרדת, שבה יתקיימו “חיים עבריים” ושתיבנה לפי המודל המערב אירופי המעודכן ביותר. זה כמו שמקימי נחלאות בירושלים היו מחליטים שנחלאות היא עיר חדשה ולא ירושלים. זה כמו שמקימי הארלם היו טוענים שזאת עיר חדשה לגמרי שבשום פנים אינה ניו-יורק. בכל זאת, כשמייסדים עיר חדשה תופסים קצת מרחק. ההחלטה שהשכונה החדשה של יפו, שיש לה רצף עם שכונות חדשות אחרות של יפו, אינה יפו אלא עיר חדשה, היא הכרזה: אנחנו לא יפו – אנחנו משהו אחר וחדש לגמרי. זאת הכרזה של בריחה ודחייה של יפו וכל מה שהיא מייצגת, והחלפתה ברעיון מיובא, זר לא רק להווייה המקומית אלא גם להוויה של מקימיה.

כי האנשים שהקימו את אחוזת בית שהפכה לת”א לא היו מערב אירופאים, הם היו ברובם אוסטן יודן מהאימפריה הרוסית. גם החיקוי של אירופה הוא רעיון רוסי מאוד כמו שראינו בסנט פטרבורג, אם כי המודל שהכתיב את צביונה של ת”א בסופו של דבר הוא פרובינציאלי הרבה יותר – אודסה שבאוקראינה, שכעיר של קהילות אירופאיות שונות ויהודים כמחצית מהאוכלוסיה אכן הייתה העיר הבינלאומית ביותר בסביבה, ומי שיתהלך בה לא יתקשה לראות את הדמיון הפיזי הבולט לתל אביב. אפשר להגיד, אם כן, שת”א נוסדה כחיקוי פרובינציאלי של חיקוי פרובינציאלי של מערב אירופה.

הגרעין הרעיוני של ת”א הוא בריחה מיפו צפונה – התרחקות מההוויה המקומית כדי להחליף אותה בקריקטורה של תרבות המערב. זה מה שת”א עשתה וממשיכה לעשות. העיר יצרה גבול פיזי ברור בינה לבין יפו ובנתה את עצמה צפונה עד שהתנגשה בהרצליה. משזה קרה, פנתה חזרה אל הדרום במטרה לשנותו ולהתאים אותו לסטנדרט החדש, בשיטה הידועה של הזנחה פושעת שמשמשת הצדקה לפינוי והרס והקמת מתחמי יוקרה לעשירים על ההריסות.

אנשי תכנון מציינים שת”א בנויה “עם הגב לים”. בניגוד לערים הים תיכוניות המסורתיות שבהן הרחובות מובילים לים ולנמל, הרחובות הראשיים של ת”א מקבילים לים. העיר הים תיכונית מוכוונת לייצא את מה שיש בפנים הארץ החוצה אל מעבר לים – ת”א מוכוונת להפיץ את מה שיש מעבר לים לפנים הארץ. העיר לקחה על עצמה תפקיד היסטורי: להיות שער הכניסה לארץ של תרבות מהעולם (בשפה הישראלית, “העולם” הוא כל מקום חוץ מכאן), ותפקיד זה הפך אותה למרכז התרבות המקומי. אנחנו הרי ארץ פרובינציאלית נחשלת והטרנדים המגניבים כולם מגיעים ממקום אחר. בין אם זה המבורגרים, רוק’נרול, קולנוע אלטרנטיבי, תרבות קווירית, שיטות מחאה או קפיטליזם חזירי, תל אביב תמיד הייתה הראשונה לקבל אותם.

האנשים שאימצו ראשונים את התרבות ה”עולמית” הפכו לברנז’ה שמחליטה מה הולך ומה לא. יחד עם התקשורת שמפיצה וההון שמשלם שהתמקמו גם הם בת”א, הפכו יבואני התרבות של פעם לממסד קובעי הטעם והריח של היום. מבחינת הפריפריה, שבאופן תמוה משהו כוללת את ירושלים וחיפה, ת”א היא בעיה. כבר עשורים, הכוחות היצירתיים מכל רחבי הארץ נדחפים, יותר מאשר נמשכים, לת”א. יוצרים שצומחים תחת הלחצים הרב-תרבותיים בירושלים, חיפה או שדרות מגלים במהרה שאין להם איפה להופיע או להציג, שהמבקרים לא יכתתו את רגליהם אליהם, שהתקשורת לא תדווח עליהם ושהכסף לא יזרום אליהם. אז הם עוקרים ממקומם לת”א ועובדים במלצרות בתקווה שהממסד יאמץ אותם לחיקו בתנאי, כמובן, שיקבלו את כללי המשחק. כמו חוזרים בתשובה, מצופה מהם לעמוד במקום שצדיקים גמורים אינם עומדים בו, להעלות על ראש שמחתם את האגדה על ת”א עיר התרבות והנאורות האחת והיחידה, ולהתגולל על דלותו התרבותית והפרימיטיביות האידיאולוגית של המקום ממנו באו ובו צמחו.

תל אביב הגיעה לשיאה כמרכז תרבות בשנות התשעים. זה היה הזמן בו הכה גל הגלובליזציה בישראל. טפטוף התרבות העולמית הפך לצונאמי וחופי ת”א היו, מטבע הדברים, הראשונים שהוצפו. אבל הגל חלף והמשיך הלאה והיום, תרבות עולמית יש בכל מקום. אף אחד כבר לא צריך את העיר הגדולה כדי להתעדכן בטרנדים העולמיים האחרונים כמו שאין צורך במסעדת קליפורניה כדי לאכול המבורגר. אפשר להתעדכן מהסמארטפון במק’דונלדס במרכז המסחרי של נתיבות באותה הקלות כמו משדרות רוטשילד. נשאלת השאלה, אם כך, מהו תפקידה ההיסטורי של ת”א בתקופה שלנו? הרי אין סיבה להניח ששום דבר לא ישתנה, ושבמציאות של גלובליזציה כעובדה מוגמרת, העיר תמלא את אותו התפקיד שמילאה בזמן שהיינו מבקשים מקרובינו המבקרים בחו”ל להביא לנו טובלרון, כי פה לא היה.

ת”א תמשיך להיות המטרופולין המרכזי עוד הרבה זמן בגלל הגיאוגרפיה, שהופכת אותה למרכז קטן וצפוף של אזור מאוכלס בשליש מאזרחי ישראל, ומעצם נוכחותו המאסיבית של הממסד וההון בה אבל הזמנים השתנו. היום, המקומות החשובים הם לא אלה שמייבאים טרנדים אלא אלו שיוצרים ומייצאים טרנדים, והמקומות האלה נוטים להיות “מקומיים” מאוד, או לפחות שילוב אפקטיבי של אותנטיות מקומית והוויה בינלאומית. טרנד המזון האיטי ששטף את עולם הקולינריה בעשור האחרון, זה שמסתמך על תוצרת מקומית, שמבטא תרבות מקומית וטעמים מקומיים, לא התחיל בשום מרכז קוסמופוליטי אלא בעיירה גרבה דל-קיאנטי שבטוסקנה, מקום שבו אין שום דבר לעשות אחרי שמונה בערב. היום, מוזיקאים מהבלקן או מהגליל פחות מנסים לחקות את המוזיקה של לונדון וניו-יורק, בעוד שהמוזיקאים של לונדון וניו-יורק מחפשים לעצמם סאונד מהפריפריה העולמית.

אם העיר הים תיכונית מוכוונת לייצא את מה שיש בפנים הארץ החוצה אל מעבר לים, ת”א מוכוונת להפיץ את מה שיש מעבר לים לפנים הארץ.

באקלים גלובאלי שמדגיש את הקוטב העולמי מחד ואת המקומי מאידך, ת”א צריכה לשאול את עצמה כמה שאלות על המשך דרכה. אני מסתכל על “ערי העולם” המובהקות ביותר: לונדון, פריז, ניו-יורק וטוקיו. אלו ערים שלצד הקוסמופוליטיות שלהן, לצד הנוכחות של טרנדים מכל העולם ואחותו בתוכן, מעוגנות היטב גם בהוויה המקומית בארצותיהן וגם מייצגות משהו מקומי עבור ארצות אחרות. אלו ערים שלא רק שואבות מכל העולם אלא גם מייצאות משהו לעולם. בת”א יכולה להיות מסעדה פריזאית. אבל מה משמעותה של מסעדה תל-אביבית בפריז? האם יש לת”א גם מה לתת לעולם ולא רק לקחת ממנו? האם יש לעיר משהו שהתרבות העולמית פשוט לא תהיה אותו הדבר בלעדיו?

זאת לא חובה, כמובן. אני לא בטוח שכל הערים שנחשבות “ערי עולם” תורמות לתרבות העולמית הוויה מקומית לצד היותן מרכז קוסמופוליטי. אז ת”א יכולה כנראה לעבור את המשוכה ולהיחשב כעיר עולם בעלת מספר נקודות מועט גם במצבה הנוכחי. אני גם בטוח שיש לזה יתרונות כלכליים שונים ועל כן זה מבורך. אך קשה להימנע מהמחשבה שהצורך של ת”א להיות ממותגת כ”עיר עולם”, שרחוק מלבוא לידי ביטוי רק בניסיון לקבל הכרה רשמית ככזו, אינו אלא עוד שלב בבריחה מההוויה המקומית. יכול להיות שזהו גם מהלך של אישור מחדש של זהותה הרעיונית של העיר דווקא משום שהיא מותקפת ומאותגרת. כי עבור ישראל, ת”א היא אכן “עיר עולם”, אבל ההקשרים אינם בהכרח של קידמה וחדשנות אלא של בדלנות והתנשאות.

חבריי התל אביבים, שרובם הגיעו אליה בשנות העשרים שלהם, מתקשים להבין את עוצמת הניכור והעוינות שת”א מעוררת במי שלא עזבו את מקומם בעקבות האגדה על העיר הקוסמופוליטית. כירושלמי למשל, אתה מחונך על ידי זרם המסרים ממרכזי התקשורת והתרבות בת”א לזלזל ואף לשנוא את העיר שלך. מילדות, ברור לך שעליך לעזוב את העיר שכן אין אפשרות לחיים תרבותיים ונאורים בשום מקום אחר בישראל. ניסיונותיך לקיים חיים כאלה במקום שלך זוכים לקיתונות של לעג ומאבקך מוסבר שוב ושוב כאבוד מראש. מתישהו נמאס לך מההנחה המובנת מאליה שכל פגישה וכל אירוע צריכים להתקיים בת”א, שאתה צריך להגיע אליהם ולא הם אליך, ומהצורך הדוחק של אלו שכן איתרע מזלם להגיע אליך לטנף על הבית שלך. מתישהו, אתה מתחיל להשיב מלחמה.

אולי העיר שהגרעין הרעיוני המייסד שלה הוא בריחה מההוויה המקומית ברחה רחוק מדי. העיר שנבנתה עם הגב לים הפנתה את הגב גם לפנים הארץ ולא נותר לה אלא להחשיב את עצמה כמין שטח אקס טריטוריאלי שכזה. זאת אולי האפשרות הזמינה ביותר, אך אין זו האפשרות היחידה וכנראה גם לא הטובה ביותר. כי הרעיון המייסד, לייבא את תרבות המערב לפרובינציה, הוא אנכרוניזם. והיאחזות ברעיון זה תהפוך את תל אביב לעיר האתמול במקום להיות עיר המחר. אולי על ת”א להבין שגם אחרי מאה שנים של בריחה, היא עדיין נמצאת באותו המקום, על חופי הים התיכון, וזהו לא רק מקור השראה נהדר אלא גם סינתזה טובה בין מקומיות לקוסמופוליטיות. אז הנה העצה שלי לעתיד של תל אביב: להפנות את המבט לא לברלין וניו יורק אלא לביירות ומרסיי, ולהפוך לחלוצת הקאמבק של הים התיכון כמרחב תרבותי ופוליטי העומד בפני עצמו.

שלום בוגוסלבסקי הוא איש תוכן, מנחה קבוצות וכותב הבלוג “תניח את המספריים ובוא נדבר על זה“