אורה ראובן לא תתבע ממך יותר משהיא תובעת מעצמה. בכל מקרה זה כלל לא מעט: ובעיקר, כנות צרופה. כאן היא מסתבכת מעט עם החלד: כיצד חי אדם ואמן עם לב ושכל טובים וישרים להחריד, בחברה אנושית ותרבותית שטחית, שמרנית וצבועה? אינני יודע לגבי היום, אבל אני מנחש שראובן, המקפידה להטרים לישון – נסו לחייג אליה לאחר 20:00 – ולהשכים בהתאמה, לפחות ישנה שנת תינוק.
אורה ראובן - דיוקן עצמי (צילום ש/ל)
בעוונותי, לקח לי זמן ממושך מדי להגיע לעמדתי העכשווית באשר לתצלומי הדיוקנאות העצמיים בעירום של ראובן: לפניכם פיסת מופת ישראלית. כלומר בראשונה, נרתעתי לאחור כאילו הסתכנתי בצרעת; אך העבודות לא נתנו לי מנוח. עמוק בפנים, לא יכולתי לסרב לראות את האיכויות והסגולות: אמת וכנות ויושרה ופשטות וצלילות אמנותית. ויותר מכל, הבנה, הפנמה והכלה של הקלאסיקה הצילומית: עירום, מידה של התרסה, מידה של אינטימיות, יסוד ומעטפת קלאסיים. ראובן אישה קטנה וענווה, אבל רוברט מייפלת’ורפ וריצ’רד אבדון יכולים לנוח בקברם.
להישיר מבט אל העירום הישיר והנוקב של ראובן, היה כמו להביט בהפתעה גמורה וללא הכנה באמי עירומה. בלפיתת הצבת הזה, איך לומר, לא ממש חשקתי. זה מרגעי האמת הנדירים הללו שבהם אמנות ופסיכולוגיה מתחתנים, בניגוד חריף לכל הממבו ג’מבו החופר והמציף אותנו בשגרת השיח. כי עירום, וכל פגישה עם עירום לגווניו – במציאות וגם בוירטואל – תמיד טורף את הקלפים, פריש-מיש וסדר חדש, לא משנה איזו היכרות ואילו יחסים היו ביניכם קודם לכן; זו אחת מהתניות הברזל התרבותיות של חיינו; היא הנותנת, במקרה של מי שיודעת להצביע ולדייק ולפגוע. וממרחק הזמן והתהליך, ועם שוך הסערה, ראיתי את היופי שבעבודות, את מעשה האמנות. והנה התמורה לראובן שהעיזה בצנעה ובבשלות: היא מרגשת.
ישראל התרבותית והאמנותית היא גיהנום וישימון וארץ חרבה לצלם המבקש להמשיך ממקומו את פאר העשייה האמריקאית הז’ורנליסטית; קל וחומר, הנוגע בעירום. לא מסורת, לא הווה ולא זבובים. זה ההקשר העגום והמדויק להישג של ראובן.
ראובן נכנסה בקיר: דיוקן עצמי, אישה, עירום, בשר גוף, הזדקנות וזקנה, נפש חפצה ומבועתת, אורות וצללים, עדשת מצלמה מחודדת, שחור ולבן, לבן ושחור, ובטח שמת לב – מעט מאד אפור. כל הפרמטרים המבשרים לכאורה על עוגמת נפש: לאמנית החוצה את סף היער אל מעבהו ואף מנבאת לעצמה בוודאות קרשנדו פיננסי מהדהד; ולצופה המבקש להתבדר ולסור לביתו. אקדח מעשן וקונפליקט לתפארת; וקושי בצד תשורה לשניהם.
אורה ראובן - דיוקן עצמי (צילום ש/ל)
טקסט נלווה לתערוכתה של אורה ראובן “עירום” בגלריה P8, פברואר-מרץ 2012.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
נפעמת מהעבודות שאת חלקן שלחה לי אורה מלאת הערכה וקנאה על התעוזה והכנות, מצליחה להפתיע כל פעם מחדש, גם בעבודה הארותית שלה עם פסל נמרוד.
ונהניתי מכל משפט קריאה של דברי יואב. חריף, אמיץ להודות, ומעריך את מה שבאמת יש להעריכו.
דרורה דקל /כברי
דרורה דקל/אמנית /אוצרת
| |טקסט מושלם ומרגש לתערוכה חזקה ואמיצה
שרון רז
| |כתוב לתפארת ועבודות אמיצות
גוגן
| |תודה יואב על טקסט נהדר , אמת ופירגון, סחתיין לכותב ולאמנית גם יחד.
אתי
| |אורה כל הכבוד, אני מורידה בפניך את הכובע. גם אני עוסקת בנושא זה שנים, אבל תמיד דרך הפריזמה של הציור או הפיסול שמותירים לצופה מרחב של ריחוק אסטטי המרכך במקצת את הגלולה המרה. את העזת וחשפת את עצמך באמצעות צילום ישיר. ובכך הצבעת על נגע,פצע כואב,דעה קדומה וחשוכה שמושרשת עמוק עמוק בחברה שלנו, חברה שסוגדת לדימוי החיצוני ,לאריזה הנכונה, חברה שבה הצורה החיצונית קובעת את התכן.
חברה שרואה בעירום של אשה מזדקנת עלבון, חברה שאיננה מסוגלת להתמודד עם זיקנה. התופעה הזו מתחדדת עוד יותר בעולם האמנות, עולם שאמור להיות סובלני , נאור ובעל יכולת להכיל את ה”אחר”,איננו מסוגל להכיל את מי שאיננו צעיר. עולם המלא בדעות קדומות. המזהה צעירות, העזה, יצירתיות, וכשרון עם גיל ביולוגי. ולך תסביר להם שזה טמטום.
ושוב כל הכבוד.
חוה ראוכר
| |